א) הנה נשאלה שאלה בזה"ז מאותם אנשים שרוצים להזמין קרוביהם שיבואו אצלם בשבת, והני קרובים אינם שומרי שבת וידוע שלא יבואו בהיתר קודם השבת, אלא יבואו בשבת עצמו ע"י חילול שבת במכונית. ושאלו האם יש בגוף ההזמנה משום לפני עור לא תתן מכשול שלא להכשילם בחילול שבת. וכבר דנו בזה קצת בספרי גדולי הפוסקים אבל לא נתפרש בהדיא טעם המקילים בזה, ונראה לי להוסיף לקח קצת בזה, שיש ללמוד מכאן כלל גדול בדיני לפנ"ע.
הנה קיי"ל בגמ' ע"ז (ו.) דרק יש לפני עור דאורייתא בתרי עברא דנהרא ולא בחד עברא דנהרא. [ועי' במנח"ח (מצ' רל"ב אות ג') שהעיר שהרמב"ם לא חילק כן, וכ"ה בר"ח לע"ז (שם), ועי' בזה בקובץ "הדרום" (תשרי תש"ל, עמ' ‎26) מה שהחמיר מטעם זה, וצ"ע.] ולהזמין אנשים שיבואו בשבת היכא דבידוע שיבואו ע"י מכונית, לא הוי אלא לפנ"ע דחד עברא דנהרא דהם יכולים לחלל שבת אף בלי הזמנתו, ועי' בפ"ת (יו"ד סי' ק"ס סק"א). אולם רוב הראשונים ס"ל דבחד עברא דנהרא, אע"ג דאין בו האיסור דאורייתא דלפנ"ע, אבל הרי יש בו משום האיסור דרבנן שלא לסייע לידי עוברי עבירה, וכהמשנה דגיטין (סא.). ואע"ג דס"ל להש"ך (יו"ד סי' קנ"א סק"ו) דאיסור זה לא שייך בעכו"ם וישראל מומר (ועי' בתשו' אבנ"ז יו"ד סי' קכ"ו). ואף הדגול מרבבה שחולק עליו ס"ל דאיסור זה לא שייך אלא במי שעובר עבירות בשוגג ולא במזיד. עכ"פ המג"א (או"ח סי' שמ"ז סק"ד) חולק על שניהם דיש איסור מסייע לידי עוברי עבירה, אף היכא שהחוטא הוי מומר ועושה כן במזיד. ולמעשה חשש הגרמ"פ לדבריו בתשו' אגר"מ (ח"א יו"ד סי' ע"ב).[‎15] א"כ אין להקל אלא בשעת הדחק מצד דהני קרובים הוי מומרים או מזידין.[‎16]
ב) אבל נראה לומר בדרך אחרת כאן שהרי איתא במשנה דשביעית (ה:ו-ח), "אלו כלים שאין האומן רשאי למוכרם בשביעית וכו' זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה אסור לאיסור ולהיתר מותר וכו'." ובגמ' ע"ז (טו:) ביאר דמותר למכור הני כלים שמיוחדים לאיסור ולהיתר משום דכל היכא שיכול לתלות בדבר היתר תלינן. ובחי' הריטב"א (שם ד"ה מי דמי), וכ"ה בחי' הריטב"א (ע"ז סג.), כתב לבאר דליכא לפנ"ע אלא בנתינת דבר שהוא חפצא של איסורא ולא דבר שהוא חפצא של היתרא, דאין על אדם למנוע את עצמו מלעשות דברים המותרים, שמא אחר יעשה דבר איסור ע"י מעשיו. ורק היכא שנותן לו חפצא שבמצב שהוא עכשיו, א"א לתלות שישמש איתו לדבר היתר אלא לדבר איסור הוא דיש בו משום לפנ"ע ומסייע לידי עוברי עבירה.
וע"ד זה עי' ברמ"א (או"ח קסט:ב) דיש מקילים בשעת הדחק לתת אוכל למי שיודע בו שלא יברך עליו. והקשה המג"א (סק"ו) שהרי קיי"ל בשו"ע (או"ח קסג:א) דאסור להאכיל למי שלא נטל ידיו משום לפני עור לא תתן מכשול. והמג"א כתב לתרץ בשם הב"ח והב"י, ששאני מי שלא נטל ידיו שהוא עובר האיסור תיכף בשעה שנותן לו את המאכל, משא"כ בנותן מאכל למי שאינו יודע לברך. הרי בשעה שהוא נותנו אינו עובר בעבירה, ואם אח"כ לא יברך זה הוי עבירה דידיה שעשה מעצמו ואינו בגדר לפנ"ע. ובתשו' שרידי אש (מהדו"ח יו"ד ח"ב סי' ט') ביאר דברי הב"י והב"ח ע"ד דברי הריטב"א הנ"ל, דאף היכא שיודע בודאי שלא יברך עליה אין בו משום לפנ"ע, שהרי חשיב עפ"י דין כספק אצל הנותן הואיל והוא חפצא של היתרא שיכול אם ירצה שלא יעשה בזה מעשה עבירה ויברך עליה, ואם הלוקח יעשה בה עבירה הוא דאכשיל נפשיה ואין אחריותו על הנותן. וכן חילק בתשו' אגר"מ (יו"ד ח"א סי' ע"ב, וח"ג סי' צ') דאין איסור מסייע למכור כלים למומר דילמא יבשל בה בשר בחלב ע"ש. וצ"ל דכלי חרישה בשביעית ולחם למי שלא נטל ידיו דינם כחפצא של איסורא הואיל דחשוב כאילו הם במצב שא"א להשתמש איתם לדבר של היתר.[‎17] וכן נראה דאפילו למג"א שחולק על הב"י והב"ח הנ"ל, דס"ל דאסור להאכיל לחבירו כל היכא שבטוח עליו שלא יברך, אין זה משום שהוא חולק על יסודינו וס"ל שיש לפנ"ע אפילו בחפצא של היתרא. אלא דס"ל להמג"א דכל אוכל קודם ברכה שפיר הוי דינו כחפצא של איסורא, וכלשון הגמ' בברכות (לה.), "כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו מעל וכו'."
ובזה נראה לי לתת טעם לפסקו של הגרשז"א ז"ל שנתפרסם במכתבו לישיבת אור שמח [הו"ד בס' בעיות הלכתיות בזמנינו, להגרי"ד בלייך שליט"א (ח"ד עמ' ק"ג)], שכתב להתיר להזמין אנשים שיבואו לשבת היכא שהוא נותן להם אפשרות לבוא בעד כל השבת שלא ע"י חילול שבת, אע"ג דידוע שיבואו ע"י חילול שבת במכונית באמצע השבת. ולא פירש טעמו בזה במכתב שהובא שם, אבל נראה שטעמו הוי כנ"ל, דהואיל והוא הזמין להם אפשרות לבוא שלא על ידי חילול שבת, אז ההזמנה עצמה שוב לא חשיב כחפצא של איסורא עפ"י דין. ובחפצא של היתרא הרי אין בו משום לפנ"ע או מסייע לידי עוברי עבירה, וכדברי שאר הפוסקים הנ"ל.[‎18]
איתא בתורת כהנים (פ' קדושים) דנתינת עצה רעה ג"כ חשיב כלפנ"ע, וא"כ ה"ה היכא שידוע שידחה הזמנתו לבוא קודם השבת אלא יבוא בשבת עצמו דעצם הזמנתו חשיב כנתינת עצה רעה. אולם הנה בתשו' אחיעזר (ח"ג סי' ס"ה אות ט') כתב דלא שייך לפני עור דעצה רעה אלא כשהוא עובר האיסור בשוגג, אבל אם חבירו יודע בעצמו שהוא עצה רעה אין לחייבו מטעם לפני עור.[‎19] וא"כ בנידון דידן בההזמנות לבוא לשבת, ידוע להם שחילול שבת הוי דבר איסור בתורה ושהוא עצה רעה לבוא ע"י חילול שבת, והוא אף נותן להם אפשרות לבוא שלא ע"י חילול שבת, וא"כ נראה דאין כאן משום לפנ"ע דעצה רעה להזמין אותם.
ג) אולם הנה ידוע פסקו של הגר"מ פיינשטיין, ז"ל, בתשו' אגרות משה (ח"א או"ח סי' צ"ט) שכתב לאסור להזמין אנשים שיבואו בשבת היכא שידוע שיבואו ע"י מכונית מפאת האיסור דלפנ"ע, ועוד הוסיף לאסור מטעם האיסור מסית. ואע"ג דרק מצינו בחומש (דברים יג:ז) איסור דמסית לגבי ע"ז, אולם הוכיח הגרמ"פ דה"ה בשאר איסורים מהגמ' בסנהדרין (כט.), דיליף התם הדין דאין טוענין למסית מנחש הקדמוני, אף שלא היה חטאו של הנחש בע"ז אלא באכילה מהעץ הדעת. אולם הנה כבר העירו כמה פוסקים דרוב הראשונים והאחרונים לא פירשו כן בכונת הגמ' בסנדהרין, אלא כתבו דכיון שהוסיף הנחש 'ונפקחו עיניכם והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע,' הרי הסיתם לכפור ג"כ במלכות שמים, והוי ככפירה לע"ז. ועי' בס' כלי חמדה (פ' ראה) ובס' מרגליות הים (שם). רק בס' יד רמה (סנהדרין שם ד"ה ואמרינן תו), כתב לחדש דחזינן מכאן דיש איסור לפנ"ע אפילו בשאר עבירות. ושו"ר בחוברת בית יצחק (כרך כ"ג, שנת תשנ"א עמ' ‎31) שהביאו בשם הגרי"ד שהציע כן אף בדעת הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פמ"א) דס"ל דיש איסור מסית אפילו בשאר עבירות ע"ש.
ד) והנה כל זה הוי במי שהזמין את חבירו או קרוביו באקראי בעלמא, אבל במי שעושה כן בכונה לקרבו לעבודת ה', שהוא מקווה דע"י שיהיה בביתו של שומרי שבת שזה יעשה עליו רושם במקצת לחזור בתשובה לשמירת השבת ושאר המצות, אז אולי יש עוד צדדדים להתיר. ועי' בשו"ת תשובות והנהגות, להגר"מ שטערנבוך שליט"א (ח"א סי' שנ"ח), שכתב להתיר בכה"ג שהרי הוא אינו מכשילו בעבירה כלל אלא הוא מצילו מעברות יותר חמורים, ובכה"ג אין בו איסור דלפנ"ע. דהנה אע"ג דלא אמרינן לאדם לעשות איסורא זוטא להציל את חבירו מאיסורא רבה, עכ"פ שאני לפנ"ע דהואיל וכל העבירה הוא הנתינת מכשול, הרי אם לא יתן לו 'מכשול' זה, הרי זה גופא הוי נתינת מכשול יותר גדולה במה שלא השתדל לקרבו לתורה. וע"ע בזה בתשו' אבני נזר (יו"ד סי' קכ"ו), הגהות רע"א לשו"ע (יו"ד קפא:ו), תשו' מנחת שלמה (ח"א סי' ל"ה אות א'), ובתשו' שרידי אש (שם ענף ג'), שכולם כתבו דבכה"ג אין בו משום לפנ"ע.