דרשה לבר מצוה של בני יקירי חמדת לבבי שמואל אלכסנדר נ"י פסח התש"ע ירושלים העתיקה תובב"א                                   

אני חוגג את כניסתי לנועם עול המצוות בחול המועד, ולכן חשבתי שמן הראוי שאדבר על דין תפילין בחול המועד.

נחלקו הפוסקים אם מניחים תפילין בחול המועד. שורש השאלה נעוץ בסוגיא במסכת עירובין צ"ו:. רבי עקיבא אומר יכול יניח אדם תפיליו בשבתות וימים טובים? ת"ל "והיה לך לאות על ידך", מי שצריכין אות, יצאו אלו שהן גופן אות" עכ"ל. למדנו מדברי הגמרא שאין מניחים תפילין בשבת ויום טוב שהן עצמן נחשבות ל"אות" ויהיה מיותר להניח תפילין שנקראת גם היא "אות".

השאלה היא, מה הסטטוס של חול המועד? האם כחלק מיום טוב נאמר שגם הימים האלו נקראים "אות" ואסור להניח תפילין או אולי סוף כל סוף אין לחול המועד אותה רמת קדושה כמו שיש ליום טוב, כמו שידוע שיש מלאכות שמותרות בחול המועד, ואינו נחשב ליום שהוא מוגדר "כאות" ויהיה חייב להניח תפילין.

התוספות במועד קטן [י"ט.] ועוד ראשונים כתבו שאסור להניח תפילין בחול המועד, שמכיון שבאופן עקרוני אסור לעשות מלאכה מדאורייתא בחול המועד, הוא נחשב ל"אות" ואסור להניח תפילין. והוסיפו התוספות שאפילו לפי הדעה הסוברת שאיסור המלאכה בחול המועד הוא רק מדרבנן, בכל זאת אסור להניח תפילין, מכיון שאוכלים מצה ויושבים בסוכה, וזה כבר מספיק לנו להחשיב את חול המועד לאות ולכן האות של תפילין היא מיותרת לגמרי. 

במאמר מוסגר, אולי מדברי התוספות ראיה לשיטה המפורסמת של החזקוני והגר"א, שיש מצוה לאכול מצה כל שבעת ימי הפסח, כי אם האכילה היתה רשות גמורה, איך אכילת רשות של מצה מחשיבה את היום לאות? כנראה שיש ממש מצוה לאכול מצה כל שבעה כמו הדוגמה השניה שהביאו תוספות של ישיבה בסוכה שגם היא אינה רשות אלא מצוה. המעניין הוא שהרא"ש [וכן תוספות במנחות] כתב שהאות של פסח הוא איסור אכילת חמץ ולא אכילת מצה מה שמבליט את חידושו של התוספות ביתר שאת, שגם הם יכלו לכתוב כך אלא שהעדיפו לכתוב שהאות היא אכילת המצה. ויש שכתבו שהמחלוקת היא, אם כדי להחשב אות צריך קום ועשה או לא. תוס' (לפי הדיעה שאיסור מלאכה הוא מדרבנן) סוברים שה"אות" צריכה להתבטא במשהו חיובי לכן בחרו בדוגמה של אכילת מצה ואילו הרא"ש סובר שגם בשלילת מעשה, כגון ההימנעות מאכילת חמץ, מתבטאת האות.

בנוסף לכך, הסבירו תוספות את השיטה שכן מניחים תפילין בחול המועד בכך שהיא סוברת שמכיון שיש היתרים לעשות מלאכה בחול המועד אינו נחשב לאות.

ראשונים ואחרונים האריכו להביא ראיות לשני הצדדים. ולא נאריך בהן כי הכלל בדרשות הוא כמו שנאמר במגילת רות "ויאמר בועז לקוצרים ה' עמכם".

הבית יוסף אוסר עפ"י הזוהר

הבית יוסף [בסימן ל"א] כתב שמנהג בני ספרד בימי קדם היה להניח תפילין בחול המועד אבל אחרי ששמעו שכתוב בזוהר שאסור להניח תפילין בחול המועד הפסיקו. והוא אומר שמכיון שאין ראיה מפורשת לדין זה במקורות הקדומים אין להניח תפילין בחוה"מ. ואני מצטט מלשונו "מי יערב לבו לגשת לעבור בקום ועשה על דברי רבי שמעון בר יוחי המפליג כ"כ באיסור הנחתן". וכך הוא באמת מנהג ארץ ישראל שהתפשט בכל החוגים, שאין מניחים תפילין ואפילו בני אשכנז לא מניחים למרות שרבן של בני אשכנז הרמ"א פוסק שיש להניח. [ויש מניחים בצנעה.]

הוכחת האבני נזר שלא מניחים 

האבני נזר [באורח חיים סימן כ' אות נ"ג] הביא ראיה שאין מניחים תפילין בחול המועד מדברי הגמרא בכריתות ט. "תנו רבנן, גר תושב מותר לעשות מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחולו של מועד, רבי עקיבא אומר כישראל ביו"ט, ר' יוסי אומר גר תושב עושה בשבת לעצמו כישראל בחול, רבי שמעון אומר אחד גר תושב ואחד עובד כוכבים .... עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול", עכ"ד הגמרא.

כלומר, יש שלש דרגות קדושה בעולם. הדרגה העליונה היא דרגת היהודי, שחייב בתרי"ג מצוות. הדרגה הנמוכה היא דרגת הגוי שאינו חייב אלא בשבע מצוות. בדרגת ביניים מצוי גר תושב שקיבל על עצמו קיום שבע מצוות בני נח [או לדעה אחרת, לא לעבוד עבודה זרה] שמעניק לו רמה גבוהה יותר של קדושה מאשר גוי רגיל. קבלה זו מאפשרת לו לגור בארץ ישראל. בנוסף לכך, הגר תושב צריך גם לשמור שבת מכיון שנאסר עליו לעבוד עבודה זרה וכל המחלל את השבת כאילו עובד עבודת כוכבים. הבעיה היא שההלכה נפסקה שגוי ששמר שבת חייב מיתה. לכן שמירת השבת שלו צריכה להיות מוגבלת, ונחלקו התנאים עד כמה צריך לשמור. דעת רבי עקיבא היא שישמור שבת כמו שיהודי שומר יום טוב, דהיינו שמותר לו לעשות מלאכת אוכל נפש. התנא קמא סובר שישמור שבת כמו שיהודי שומר חול המועד שמותר בדבר האבד ומלאכת הדיוט וכו' וכפי כל כללי הלכות חול המועד. רבי יוסי אומר שלא ישמור שבת בכלל. [קטע זה מבוסס על מש"כ בספר תפארת ציון סי' ט"ז עיי"ש וינעם לך ובדברי הרה"ג ר' ברוך חיים סיימון בקובץ בית יצחק בסוף מאמרו על חול המועד.]

ובסוף הסיק גם ר' שמעון שלא ישמור שבת כלל. ופירש בעל האבני נזר זצ"ל שרבי שמעון סובר שגם חול המועד נקרא אות, ולכן מן הנמנע שגר תושב ישמור שבת אפילו בצורה שיהודי שומר חול המועד. והוסיף האבני נזר, שרבי שמעון עקבי לשיטתו בזוהר הקדוש שסובר שאסור להניח תפילין בחול המועד. ומסקנת האבני נזר היא שמאחר שנפסק ההלכה כמו ר' שמעון לגבי גר תושב, אין לנו מנוס מלומר שההלכה כדבריו גם באיסור הנחת תפילין בחול המועד. והדברים כפתור ופרח.   

 הצורך בכוונה לשם מצוה באכילה של שאר הימים 

לעיל הזכרתי במאמר מוסגר שלפי תוספות מצות אכילת מצה יוצרת חלות שם "אות" על חול המועד. והערנו שמכאן ראיה לשיטת החזקוני והגר"א שיש מצוה לאכול מצה כל שבעת ימי הפסח ולא רק בליל הסדר. עכשיו למדנו שרבי שמעון בר יוחי סובר להלכה שחול המועד נקרא אות. והדברים נפלאים ומתוקים מדבש, כי הפנ"י במסכת פסחים דף כ"ח: כתב ששיטת רבי שמעון היא שיש מצוה לאכול מצה כל שבעת ימי הפסח. נמצא שיש הסתברות גבוהה שהאות של חול המועד היא אכן כדברי תוספות – אכילת מצה.

ונוסיף חידוש על גבי חידוש מהספר שאלות ותשובות דברי יציב [עי' ח"א מסי' י' והלאה!] השלחן ערוך פוסק שאכילת מצה לא צריכה כוונה כדי לצאת ידי חובה. והסברא היא, שבליל פסח ליד שלחן הסדר ברור שכוונת האוכל מצה היא לשם מצוה, מעין מה שאומרת הגמרא בזבחים "סתמא לשמה קאי". אבל הסברא הזאת תקפה אך ורק לגבי אכילת מצה שהיא חובה. האכילה של שאר הימים נקראת ע"י החזקוני והגר"א " מצוה" אבל עדיין נקראת "אכילת רשות" ביחס לאכילת ליל הסדר. ההגיון מחייב שבשאר הימים האוכל מצה יצטרך לכוון כדי לקיים מצוה כי אין מקום לומר "סתמא לשמה קאי" בקשר לאכילה שהיא אמנם מצוה אבל מצוה שאינה מחייבת. אכילה שאינה מחוייבת יכולה להעשות שלא לשם מצוה שהרי אינו חייב בה. כאן נאמר, שאכילת מצה צריכה כוונה לשם מצוה. והנה, המאן דאמר שחול המועד נקרא אות הוא לא אחר מאשר ר' שמעון בר יוחי מחבר ספר הזוהר הקדוש, שכל כך העלה על נס את חשיבות הכוונה בכל מעשינו. בשבילו, חול המועד הוא אכן אות, כי לדידו כאשר אדם יאכל מצה בחול המועד הוא בודאי יעשה זאת לשם שמים. ואילו להמון העם אין חול המועד אות כי אכילתם הוא מן הסתם לא לשם שמים.

והנה, נודע לסבתא שלי שאבותיה נקברו בבית הקברות בצאנז לא רחוק מקברו של בעל הדברי חיים הקדוש מצאנז זכותו יגן עלינו. יש סיכוי שהם היו משומעי לקחו, וזה מקשר אותי אליו. הדברי חיים פסק ע"פ מה שהסברנו שבחורים לא יניחו תפילין בחול המועד שאין כוונת אכילתם לשם שמים ואין חול המועד נחשב אצלם כאות ואילו מבוגרים כן יניחו שאצלם יתכן שהאכילה לשם שמים וחול המועד נחשב לאות.

 הגרי"ז הניח בחול המועד בשנת הבר מצוה שלו

אוסיף אנקדוטה אחת ששמעתי. הגאון רבי יצחק זאב סולובייצ'יק הגיע לגיל המצוות בחול המועד סוכות ולמרות שמנהג משפחתו היה לא להניח הוא הניח תפילין. מסבירים שאביו לא היה מסוגל להכיל את הרעיון שבנו יתחייב במצות וכבר ביום הראשון לא יניח תפילין. כך חיבבו רבותינו את מצות תפילין.

 למה אין עושים תנאי

אסיים בקושיא אחת. יש מושג של תנאי במצות. לדוגמה כתוב בפוסקים שאם אדם מפחד שיעבור זמן קריאת שמע, יקרא קריאת שמע ויתנה – אם אגיע לקריאת שמע בזמן אני רוצה לצאת אז, אבל אם לא אספיק אני רוצה לצאת עכשיו. או למשל בתפילין דרבינו תם מתנים, אם רש"י צודק אני רוצה לצאת בתפילין דרש"י ואם ההלכה כרבינו תם אני לצאת בתפילין שנכתבו כפי דעתו. לכאורה גם בתפילין בחול המועד יניח כל אחד ויאמר, "אם ההלכה כדברי הזוהר וההולכים בשיטתו אני לא רוצה לצאת ידי מצות תפילין ואין אלו אלא רצועות בעלמא ואם ההלכה כמו רבים מהפוסקים שמחייבים, אני רוצה לצאת". למה לא מניחים תפילין בחול המועד על תנאי?

ואני מתפלל לה', כמו שאומרים כל בוקר לפני הנחת תפילין שאזכה שמשפע מצות תפילין יתמשך עלי להיות לי חיים ארוכים, ושפע קודש, ומחשבות קדושות, בלי הרהור חטא ועוון כלל, ושלא יפתני ושלא יתגרה בי יצר הרע, ויניחני לעבוד את ה' כאשר עם לבבי אמן כן יהי רצון!!