בגדרי נזירות שמשון       

לזכות הורי היקרים שבזכותם אני קיים, הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית

 א) המטרה שהעמדנו לעצמנו במאמר זה היא להבין את גדרה של נזירות שמשון ומדוע אינה בשאלה. כדרכינו, דברינו מבוססים על דברי סופרים וספרים שמפיהם אנו חיים, יהא ה' בעזרנו.

ב') כתב הרמב"ם [בהל' נזירות פ"ג הלכה י"ג]: שמשון לא היה נזיר גמור שהרי לא נדר בנזיר אלא המלאך הפרישו מן הטומאה, וכיצד היה דינו, אסור ביין ואסור בתגלחת ומותר להטמא למתים ודבר זה הלכה מפי הקבלה. ובהלכה י"ד: לפיכך מי שאמר הריני נזיר כשמשון הרי זה נזיר מן התגלחת ומן היין לעולם וכו', ומי שנדר נזיר כשמשון אינו יכול להשאל על נדרו שנזירות שמשון לעולם היתה.

 ג)           ובכס"מ שם הביא מקור לדברי הרמב"ם דנזיר שמשון אינו בשאלה ממכות כ"ב., והטעם פירוש רש"י שם משום דעל ידי מלאך קיבל נזירות עליו דההוא אין לו שאלה דציווי של מעלה הוא, ובפ"ב דנזיר כתב שהטעם משום דשמשון לא הוה נדר, ורבינו נתן טעם שני שנזירות שמשון לעולם היתה, ויש לדקדק על טעם זה דאטו מי שנזר נזירות עולם ליתא בשאלה? ויש לדחוק ולומר דה"ק מפני שנזירות שמשון כשהזירו המלאך לא הזירו לזמן כדי שנאמר שמי שנזר נזיר כשמשון לא יהא אסור אלא עד אותו זמן אלא לעולם הזירו, וכיון שכן מי שהתפיס עצמו בו הרי הוא כמוהו ואין לו היתר לעולם ע"כ.  

ד)          וכבר ראו כן תמהו רבים על הכסף משנה, דהרי גם בנזיר עולם מהני שאלה, וא"כ בנז"ש אף אי נימא דהוי כנזיר לעולם, מ"מ על זה גופא מהני שאלה?! ובדברי רש"י המובא בכסף משנה דלא מועיל שאלה בנזירות שמשון כיון דהוי ע"פ מלאך, צ"ב דמ"מ בנודר להיות כנזיר שמשון דהוי ככל נדר יהני שאלה? 

ה)       ותבט עיני בדברים נפלאים שכתב בזה הג"ר יעקב דוד אילן שליט"א [בס' משא יד הפטרת פ' נשא], דנזירות שמשון חלוקה ביסודה מכל נזירות, דבכל נזירות דיניו ואיסוריו הוי ע"י נדרו, ולדברי מהריב"ל נזירות הוי איסור חפצא, והמהר"י באסאן כתב דהוי איסור גברא, והמהרי"ט כתב [ח"א סי' נ"ג] דנזירות הוי איסור תורה ותואר גברא דנתקדש גופו דומיא דכה"ג וממילא נאסר ואי"צ לאסור עצמו על החפץ, והנה אף לדברי המהרי"ט לאחר שחייבה תורה בדיני נזירות, ממילא כשקיבל עליו נזירות כלולה בו קבלה לשמור דיני נזירות, ולהכי כששותה יין עובר על בל יחל דברו, אכן בדין נזירות שמשון נראה דאין חלות האיסורין באים מכח נדרו, אלא דנדרו מהני רק שנעשה נזיר שמשון, וממילא נאסר ביין ותגלחת דזהו ההלכה בנזיר שמשון, והיינו דאין איסוריו באין מכח נדרו, דנדרו מהני רק למיחל עליו שם נזיר שמשון, ונזיר שמשון דינו שנאסר ביין ותגלחת, וזהו שכתב הרמב"ם דנזיר שמשון לא הוי נזירות גמורה. ולפ"ז נראה דבנזיר שמשון ששתה יין אינו עובר בבל יחל ולא דמי לכל נזיר דע"י נזירותו נאסר ביין, להכי כששתה יין עובר בבל יחל, ובעשה דככל היוצא מפיו, אבל בנזיר שמשון דאיסורו ביין אינו מחמת נדרו אלא מחמת קדושתו ושם נזיר שמשון שעליו להכי אינו עובר בבל יחל, ואמנם ברמב"ם לא נזכר דנזיר שמשון עובר בבל יחל.                     

  ו)             ונראה דמה"ט לא מהני שאלה בנז"ש, דכיון דאיסורי נז"ש ל"ה מחמת נדרו אלא מחמת קדושת נז"ש שחלה עליו להכי לא מהני, וזהו מש"כ רש"י במכות דלהכי ל"מ שאלה בנז"ש כיון דהוי ע"פ מלאך, והיינו דאף בנודר הריני כשמשון, מ"מ כיון דהוי ע"פ המלאך, והיינו דאף בנודר הריני כשמשון, מ"מ כמו דבשמשון איסורי נזיר ל"ה מחמת נדרו להכי לא מהני שאלה, ונמצא דהא דליתא שאלה בנזירות שמשון הוא משום דהך נזירות איסוריו לא הוי מחמת נדרו.

 ז)            והנה בשו"ת הרדב"ז [ח"א סי' תק"ו] " ... וכי היכי דבנזירות דעלמא אם אמר הריני נזיר יום אחד או עשרים ימים וכו' הוי נזיר ל' דאין נזירות פחותה מל' יום, נזירות שמשון נמי אם אמר הריני נזיר עשרים שנה הרי זה נזיר לעולם, שאין נזירות פחותה מלעולם ע"כ. הרי ברגע שיש חלות נזירות שמשון, אפילו אם קיבל על עצמו לזמן מוגבל, הנז"ש חלה לעולם. והדברים מתפרשים כמו שנתבאר, שאין הדינים חלים באופן ישיר מחמת נדרו אלא שחלה קדושת נז"ש וממנה מסתעפת כל הדינים, ואחד מהם הוא שנז"ש קיימת לעולם. 

ח)         ונראה דזהו מש"כ הרמב"ם דמי שנזר נזירות כשמשון אינו יכול להשאל על נדרו שנזירות שמשון לעולם היתה, היינו דכיון דנזירות שמשון לעולם היתה, ואיסורו הוי מחמת נז"ש שחלה עליו לעולם, כמו כן במתפיס בנזירות מחיל עליו שם נז"ש וממילא חלים עליו איסורי נז"ש ולהכי לא שייך שאלה, כיון דבנזירות שמשון אסור מדין תורה מחמת קדושת נזירות שמשון שחלה עליו עכ"ד ה'משא יד'. ועי' עוד בס' אבן ציון עמ' קל"ז במאמרו של הגאון ר' איצילה פונוביז'ר זצ"ל.  

ויש לדון בחידושו שנז"ש שונה מנזירויות אחרות בכך שרק בנז"ש מקבל על עצמו קדושת נזירות ומכחה חלה גם איסורי הנזירות משא"כ בנזירויות אחרות, שם התהליך הוא  שישירות מכח קבלתו חלים עליו האיסורים. שבאמת ניתן לומר שהבנה זו בנז"ש אינה ייחודי לה אלא נכונה בכל נזירות ונזירות ואין כל חילוק ביניהן. ודברינו לקוחים מהספר בית יחזקאל [לגר"י סרנא זצ"ל עמ"ס נדרים סי' ו']: תנן בנזיר [ג:] הריני נזיר מן החרצנים וכו' דאפילו לא נדר אלא באחד מהם הוי נזיר ודלא כר' שמעון דס"ל דאינו חייב עד שידור מכולם. והרי חזינן בזה דאיסור הנזירות אינו כפי הקבלה שקיבל על עצמו, שהרי לא קיבל אלא דבר אחד ונעשה נזיר מכולם, אלא שהקבלה היא הגורמת לחלות קדושת הנזירות, והאיסורים הם מכח הקדושה, ולענין חלות הקדושה דנזירות ס"ל לרבנן דחלה קדושת נזירות ע"י שהזיר ממין אחד, כדילפי מקרא דמיין ושכר יזיר דסגי אפילו באחד.

ועוד יותר מבואר במתניתין [י"א.] דאם אמר יודע אני שיש נזירות אבל אינו יודע שהנזיר אסור ביין הרי זה אסור בכל, אבל אם אמר יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי מפני שאין אני יכול לחיות אלא ביין וכו' הרי זה מותר עיי"ש. וברמב"ם [פ"א מנזירות הי"ד וט"ו] כתב הטעם דחל עליו נזירות באמר יודע אני שיש נזירות אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין, וז"ל שהרי הוא היה יודע שאסר עצמו באחד מג' מינין וכבר ביארנו שאפילו לא נדר אלא מאחד מהם אסור בכולן. ואם אמר סובר הייתי שחכמים מתירין לי, כתב הטעם, מפני שאלו בכלל נדרי שגגות שאינם צריכים שאלה לחכם כמו שביארנו. ולכאורה היכא דאמר יודע אני שיש נזירות אבל אינו יודע שהנזיר אסור ביין למה לא יהיה בכלל נדרי שגגות שהרי סוף סוף טעה והיה סבור שהנזיר מותר ביין ואילו היה יודע שהנזיר אסור ביין לא היה נודר, ושמעתי בשם הגר"ח זצוק"ל דביאור הדבר הוא ע"פ מה שכתב הר"ן בדף כ"ה: לחלק בין נדרי שגגות לפתח, שבנדרי שגגות אין צריכין שאלה לחכם כלל. ובפתח בעינן היתר חכם אף שגם הפתח עושה נדר כטעות. המשנה מדברת על מי שראה מרחוק אנשים האוכלים מהתאנים שלו ואמר הרי תאנים אלו אסורות עליכם כקרבן, ונמצאו אביו ואחיו, והיו עמהם אנשים אחרים ב"ש אומרים שאביו ואחיו מותרים, והאחרים שעמהם אסורים, ובית הלל אומרים שאלו ואלו מותרים. וז"ל הר"ן 'דטעמא דמילתא משום דכיון שאילו היה יודע שאביו או אחיו הי' עמהן הי' מוציאן מן הכלל הרי זה מוטעה בעיקר הנדר שלא היה בדעתו מעולם על אביו וכל שיש בעיקר הנדר טעות אין לבו ופיו שוין ובטל מעצמו וכו' ואילו במתניתין בפרק פותחין ליכא למימר הכי, שמי שאסר על עצמו בשר ויין שנה אחת יודע הוא שיעברו עליו שבתות ויו"ט, הלכך כיון דליכא טעות בעיקר הנדר נדרא חייל אלא שפותחין לו בכבוד שבת ויו"ט וכו' עיי"ש.

ונמצא שהחילוק בין שגגות לפתח הוא שהשגגות הוא טעות בעיקר הנדר והיינו בעיקר הקבלה שהקבלה עצמה היתה בטעות ובפתח אין טעות בקבלה אלא שטעה בקיום נדרו כי נתברר לו שאינו יכול לקיים נדרו, מפני איזה טעם שהוא, ועפי"ז ביאר הגר"ח זצ"ל את החילוק בין נדר בנזיר ע"י אחד מג' מינין ואומר אילו הייתי יודע שהנזיר אסור גם בזה או בזה לא הייתי נודר, הרי אין כאן טעות בקבלת הנזירות שהרי בדבר שקיבל לא היה טועה כלל ומכיון דלחלות נזירות סגי בקבלת דבר אחד משום הכי הוא נזיר בכולן ואין כאן נדרי שגגות, משא"כ אם אמר יודע הייתי שהנזיר בכל אלו, וא"כ הרי קיבל נזירות גמורה מכל ג' מינין, אלא שאומר שהיה בדעתו שמותר לו לשתות היין מפני שאינו יכול לחיות בלי יין, וא"כ הרי היתה כאן שגגה בעיקר קבלת נזירות שקיבל, דאף דקיי"ל דאם נזר מאחד הרי נזיר מכולם אין זה אלא אם קיבל רק מאחד אבל אם קיבל מכולם הכל היא קבלה אחת ואם נתבטלה מקצת קבלה כבר לא סגי במקצתה הנשאר כיון דכל הקבלה היא הגורמת לנזירות ולא דמי לאם קיבל רק מדבר אחד, והכא כיון שהיה סבור שהיה מותר אין זו קבלה כלל ולפיכך הוי כנדרי שגגות שאין צריכין שאלה לחכם כלל.

ולפי זה הרי מוכרח דהא דנדר מדבר אחד הוי כנדר מכולן אין הטעם משום דחשיב כאילו נדר מכולם, דהרי חזינן דיש חילוק דאם נדר מדבר אחד אין הטעות ביתר הדברים כטעות בעיקר הקבלה, ואילו הי' חשיב כמו שנדר בכולן וכמו שקיבל בכולן ומשום הכי הוא דהוא נזיר מכולן א"כ היה צריך לומר דאינו נזיר משום דאם נדר וטעה באחד היה צריך להיות כטעות  בעיקר הקבלה כמו שאם נדר בכולן וטעה באחד מהן, ומדאמרינן דאם נדר באחד מהן וטעה באחד דלא הוי טעות בעיקר הנדר ע"כ דלא חשיב כאילו קיבל מכולן אלא דסגי גם מאחד מהן ואפילו הכי הוא נאסר בכולן. והרי מבואר דאין איסור הנזירות כפי הקבלה, כמו בנדרים ושבועות שהקבלה היא עיקר החפצא של האיסור, אלא שהקבלה היא רק גורמת לחלות הנזירות, והאיסורים החלין עליו הם מכח קדושת הנזירות שחלה על גופו ע"י קבלת הנזירות. ונמצא דיש חילוק בין עיקר הדין דנזירות לנדרים ושבועות, דבנדרים ושבועות הקבלה עצמה הוי עצם חלות הנדר והשבועה וזהו החפצא של האיסור משא"כ בנזירות הקבלה היא רק הגורמת לחלות הנזירות והאיסורים הם מכח הנזירות, והיינו דהקבלה עושה חלות של חפצא של קדושה על גוף הנזיר [וכמ"ש הר"ן דקדושת הנזיר הוא כחפצא שיש בה התפסה וכמשנ"ת] וקדושת הנזיר היא הגורמת אח"כ לאיסורי התורה שחלין עליו ע"י חלות הקדושה, עכ"ד היקרים ונעימים של הגר"י סרנא.

הרי עולה ומתבאר מדבריו שמוכח מהמשנה שבכל נזירות מקבל הנזיר על עצמו קדושת הנזירות ומכח אותה קבלה חלים עליו גם האיסורים. ואין זה דין רק בנזירות שמשון בשונה משאר נזירויות, כפי שטען בעל ה'משא יד'.                       

ט)        וצפייה צפיתי בס' תורת יחיאל [לגאון ר' יחיאל וילנסקי זצ"ל סי' ט"ו] שהאריך בגדר נזירות שמשון באופן נפלא, ונתמצת את דבריו: ביאור דברי המהרי"ט שאמר שנזירות היא תואר קדושה על הגברא וממילא חלים עליו דיני נזירות אינו כפשוטו, דבודאי קדושת נזיר אינה כמו קדושה שאדם מקדיש בהמתו או שאר חפציו להקדש אלא הגדר הוא דהקדושה והאיסורים שניהם אחד, דהקדושה הוא הפרישות מהדברים האסורים לנזיר, דהאדם רוצה להיות פרוש ולא שאוסר על עצמו יין וכו' בהדיא, רק דמחמת פרישות מפריש עצמו מדברים האסורים לנזיר וזו היא קדושתו, אדם כזה נקרא קדוש.

 י)             והנה מפשט הפסוק משמע שנזירות שמשון לא היתה ע"י קבלה אלא דהמלאך נגלה למנוח ואמר כי נזיר יהיה מבטן ממילא, ונראה בזה, קדושת שמשון היתה קדושה אחרת מכל קדושת נזירות, ויש לדמות קדושת נזירות לקדושת כהן ושניהם אסורים מחמת קדושתם להיטמא למתים, וההבדל ביניהם הוא שכהן נולד בקדושה והוי בעצם מציאותו אדם קדוש המובדל משאר אדם, משא"כ נזיר לא הוי מין אדם אחר, רק מצד מעשיו הטובים חלה עליו קדושה נוספת.  

 י"א) ומעתה בשמשון יש לפרש דשם הוי הקדושה קדושה טבעית ושבמהות מציאותו היה קדוש, שהמלאך אמר למנוח שיוולד לו ילד שבמהותו הוא קדוש. ולא שיהיה קדוש מחמת נזירותו ופרישותו כמו שאר נזירים אלא יהא קדוש בטבעו, ובגין קדושתו הטבעית עליו לפרוש מיין ותגלחת.   

 י"ב) ובזה יש לפרש הטעם דנזיר שמשון אינו בשאלה, שבנדרים אפשר לשאול על קבלתו אבל בנזיר שמשון ההתרה היתה משנה את ממשות הדבר ולכן אין מועיל התרה. ובזה יש ליישב לשון הרמב"ם דנזיר שמשון אינו בשאלה משום שנזירות שמשון לעולם היתה, וקשה דהא גם נזיר עולם ישנו בשאלה אף דנזירותו היא לעולם, ואולי הפירוש הוא דקדושת נזירות שמשון היא קדושת טבעית ונצחית משא"כ בנזיר עולם אין חילוק בין קדושתו לבין קדושת נזיר לזמן, ומשום הכי מהני ביה שאלה. לעומת זאת, נזירות שמשון היא קדושה טבעית שבגוף האדם דמציאותו נעשה קדוש ולכן אין שאלה. 

 י"ג) וזה נראה הפירוש ברש"י במכות [כ"ב.] שכתב דלא מהני שאלה לנזירות שמשון משום דנזירות שמשון לא באה ע"י פיו אלא ע"י המלאך שהדירו, דכוונתו כמו שנתבאר, שלא היתה קבלה אלא קדושתו היתה טבעית, ולכן לא שייך שאלה.  

 י"ד) והנה במשנה נחלקו אם אדם יכול לקבל על עצמו נז"ש, ר' יהודה אומר שיכול ור"ש חולק ואומר שלא יכול, וה'תורת יחיאל' פירש שנחלקו בחקירה, אם נזיר רק צריך לקבל על עצמו הדינים והקדושה חלה ממילא, כך סובר ר"י. ואילו ר"ש סובר שצריך לקבל ע"ע קדושה וזה אינו יכול כמו שמצינו אצל שמשון שהנזירות לא יצאה מפיו אלא היה ע"י מלאך, כך גם אדם אחר אין בכחו לקבל על עצמו קדושה מיוחדת זו שהיא בתולדה [כמו שאינו יכול לקבל ע"ע קדושת כהן].                     

 ט"ו) והנה בדף ד. הגמרא אומרת: "לימא בפלוגתא דהני תנאי קמיפלגי [ר"י ור"ש], דתנן הרי עלי כבכור [שככר זה אסור עלי כמו שבכור בהמה טהורה אסור], ר' יעקב אוסר ורבי יוסי מתיר, מאי לאו רבי יהודה סבר לה כרבי יעקב דאמר לא בעינן דבר הנידר [ולכן יכול להתפיס בבכור שהוא דבר האסור וה"ה שיכול להתפיס בנזירות שמשון שהוא דבר האסור שהרי לא יצאה נזירות מפיו], ורבי שמעון סבר לה כרבי יוסי דאמר בעינן דבר הנידר [ולכן לא יכול להתפיס בבכור וגם לא יכול להתפיס בנזירות שמשון]. לא, דכו"ע עלמא בעינן דבר הנידר, ושאני גבי בכור דכתיב ביה לה', לרבות את הבכור. ורבי יוסי [דס"ל שאין מתפיסים בבכור] אמר לך, ההוא לה' מיבעי ליה לרבות חטאת ואשם [שמתפיס בהם], עכ"ד הגמרא הקדושה.  

 ט"ז) והלומד נשאר מגשש באפילה אחרי לימוד הסוגיא: אם לפי רבי יהודה בעינן דבר הנידר, כפי שיוצא מפשטות הגמרא שאמרה דלכו"ע בעינן דבר הנידר, כיצד חלה נזירות שמשון שהיא דבר האסור. ויתכן דטעמו הוא דר"י ס"ל דע"י קבלת דיני נזירות חלה עליו הקדושה ממילא, ולכך בקיבל דינים ונזירות כשמשון חלה עליו גם קדושת נזירות שמשון. ואילו ר' שמעון ס"ל דבנזירות צריך לקבל עליו הקדושה, וקדושת נזיר שמשון אינו יכול לקבל עליו כיון דקדושה זו לא באה ע"י קבלה והוי כמו קדושת בכור דאינה באה ע"י אדם.        

י"ז) ומעתה יש ליישב קושיא ידועה על הרמב"ם. מצד אחד פסק דבעינן דבר הנדור והמתפיס בדבר האסור לא הוה נדר [נדרים א' ט'], ומצד שני פסק דהמתפיס בשמשון ואמר הריני כשמשון חלה עליו נזירות והוה נזיר שמשון, וקשה הרי שמשון לא היה נדור והמתפיס בו הוי כמתפיס בדבר האסור. ולאור דברינו מיושב היטב, דלמסקנה לא תליא נזירות שמשון באפשרות לידור בדבר הנדור, רק טעמו של רבי יהודה הוא משום דע"י קבלת הדינים חלה גם קדושה עליו, משום דהקדושה שבשמשון היא קדושת הנזירות, כדמשמע מקרא "ועתה אל תשתי יין וכו' כי נזיר יהיה הנער מן הבטן" [שופטים י"ג ז'], ומשמע דהקדושה הוא משום דנזירותו הוא מיין, ומשום הכי כל דקיבל עליו הדינים כמו שמשון חלה עליו הקדושה אף דהקדושה עצמה לא יכול לקבל עליו, ומיושב שפיר הרמב"ם, עכת"ד ה'תורת יחיאל' ודפח"ח. וע"ע בדברות משה עמ"ס יבמות [עמ' ר"פ] שגם כתב שיש שינוי במציאות בנזיר שמשון ולכך אין שאלה עיי"ש.   

 י"ח) בס' נתיב בינה [לג"ר ישראל בונם שרייבר נזיר סי' ה'] למד שנזירות שמשון היא שינוי במהות האדם ונחלקו ר"י ור"ש אם בכחו של אדם לשנות מהותו העצמית, ר"י ס"ל דיש לו כח כזה [בניגוד למה שהבין ה'תורת יחיאל' שלדעת ר"י הוא רק מקבל על עצמו הדינים והנזירות חלה ממילא, אבל לא שבכחו לשנות את מהותו], ור"ש ס"ל שנבצר מאדם כח כזה ורק מלאך יכול לעשות זאת. ולפ"ד יישב כמה קושיות. למשל, אמרו בירושלמי דכשקיבל עליו נזיר סתם ונזירות שמשון, אזי נזיר סתם דוחה נזירות שמשון שזו תורה וזו אינה תורה, והכוונה שזו [נזירות סתם] תורה דהיינו הנהגה, וזו [נזירות שמשון] אינה תורה, והכוונה שאינה הנהגה אלא מציאות, ובודאי חובת הנהגה דוחה שינוי מציאות כי אם שינוי מציאותו תדחה, כבר לא תוכל חובת ההנהגה לחול אחר כך, אשר על כן קודם חלה חובת ההנהגה ורק אח"כ חובת שינוי מציאות, עיי"ש אריכות דברי ה'נתיב בינה' וינעם לך. עיין גם דברים יקרים בס' עטרת נזיר [עמ' י"ג] שצעד אף הוא באותו כיוון שנזירות שמשון היא שינוי במציאות האדם, וחייל עליה חפצא של נזיר דומיא דשמשון ולכן צריך לנהוג בה כל ימי חייו.  

 י"ט) ואחרי כל האריכות הנפלאה שכתבנו בס"ד מדברי האחרונים שנזירות שמשון הוא דין בפני עצמו, ושונה מנזיריות אחרות, עדיין עומדת בפנינו ומטרידה את מנוחתנו דיוקו  של   הגרי"ז  ברמב"ם  'שמשון  לא   היה נ ז י ר  ג מ ו ר שהרי לא נדר בנזיר וכו'" ומשמע מלשונו שאין זו נזירות בפני עצמה ופרשה אחריתא, אלא שאין כאן נזירות  ג מ ו ר ה  ולהכי מותר לטמא למתים, אבל בעצם חלות דינו הר"ז אותו חלות דין ושם נזירות דעלמא. ולפ"ז יישב הגאון ר' שמואל רוזובסקי [מכות עמ' תצ"ד] את דברי הקרן אורה שטען דנזירות שמשון נחשבת דבר הנדור כי מין הנזירות הוא דבר הנדור, ואם נניח שנזירות שמשון הוא סוג בפני עצמו, אין דבריו מובנים. אולם לאור דיוקו של הגרי"ז ניתן בהחלט לומר שנזירות שמשון כלולה באותו מין של נזירויות אחרות ונחשבת דבר הנדור, ועיי"ש בשיעורי ר' שמואל מה שכתב בזה. ועי' בס' דבר מלך [לגר"י רייטפורט שליט"א ח"ו עמ' מ'] שכתב דנזירות שמשון מסתעפת מנזיר עולם אלא שנז"ש מותר להטמא למתים.          

 כ) דרך אחרת ונפלאה אף היא, להסביר את נזירות שמשון, מצאתי בקובץ הפרדס [חוברת א' שנה נ"ב במאמרו של הרב הגאון ר' משה רוגינסקי], שכו"ע סברי שאין מתפיסים אלא בדבר הנדור ונזירות שמשון היא אכן דבר האסור, אלא שר' יהודה סובר שהמקבל על עצמו נזירות שמשון אינו מתפיס בנזירותו של שמשון עצמו אלא בדבר חדש שהוא מכנה 'נזירות הלכה', שיש נזירות מחודשת שאינה קשורה כלל לשמשון. שמשון נהיה נזיר ע"פ מלאך ואילו נזיר שמשון מקבל על עצמו איסור יין ותגלחת ללא איסור טומאה למתים מצד הלכה למשה מסיני [ושיתוף השם הוא בגלל שיתוף דיניהם].

כ"א) וע"ד הקושיא אמאי אינו יכול להשאל, התשובה פשוטה, שכל דין השאלה נלמד מהפסוק 'לא יחל דברו', ודרשינן 'אבל אחרים מוחלין' וזה אינו מתייחס אלא לנודר או לנזירות דקרא אבל נזירות שמשון אינו משתייך לקרא בכלום, ולכן אין שאלה.

כ"ב) ובכך מוסברת הירושלמי שהבאנו לעיל שנזירות רגילה דוחה נזירות שמשון ש'זו של תורה וזו אינה של תורה', דהיינו נזירות רגילה חמורה יותר דמקורו בתורה ואסור ביין תגלחת וטומאה ואילו נזירות שמשון קלה יותר דאינה של תורה אלא הלל"מ מסיני מחודשת ואין נוהגת בה איסור טומאת מת, עד כאן תמצית דבריו המאירים.

 כ"ג) והנה על אף שנזיר שמשון אינו מופיעה בתורה אבל כמה נפלאים דברי חכמים, שההלכה למשה מסיני  של נז"ש רמוזה בפסוק - עיין בדברי הכהן הגדול מדווינסק ב'משך חכמה' [במדבר ו' ו'].    

 כ"ד) ולסיום, מאהבת תורת הגאון הרוגוצ'ובי אביא את פירושו בגדר נזירות שמשון כפי שהסבירו בס' משנת הרוגוצ'בי [עמ' 37]: כל דבר שאין זמן מוגבל לקיומו, והוא קיים בלי הפסק הוא מחוץ לשטח הזמן, לפי שאין תנועת הזמן פועלת בו.  

 כ"ה) ובלשונו "כל דבר שאין לו קץ, הוה כמו דלא התחיל כיון דאין שום נ"מ בזמן שנהג, כיון דלעולם הדבר חל עליו". 

  כ"ו) שכל התחלה יש במשמעותה עבר, הדבר שהתחיל להתקיים כבר עבר זמן מסויים, שמצוי היה בזמן בעצם קיומו, שכן המשך הימצאתו מותנה בהגבלה של זמן. שאילו לא היה גבול לקיומו, לא היה קיים בפני הדבר שהתחיל מושג של עבר – מה הוא עבר? וממילא אף לא מושג של התחלה. מכאן יחס הזמן לדבר שקיים בו. שדבר שאין קץ לקיומו, במה הוא מתייחס לזמן? כיון שאין הוא תלוי בזמן, ואין קיומו קשור בו, על כן אין רישומו של הזמן ניכר בו.  

 כ"ז) לפיכך דבר שאינו נתון בזמן מוגבל, הרי ביחס לשטח הזמן, כאילו לא עבר את התחלתו. 

 כ"ח) הרוגוצ'ובי מסתמך על דברי החכם שמביא הנרבוני [ביאור נרבוני לספר מורה נבוכים ח"ב פתיחה] "הזמן מליצה מהמשך מציאות, למציאות המתנועעת, ולכן לא יצוייר הזמן אלא עם התנועה. והנצח ...  מליצה מהמשך מציאות הנמצאות הבלתי מתנועעת, ולכן יאמר באלו שאינם בזמן .... כי אין ספק שהנבדלים נמצאים תמיד ונמשך מציאתם אך לא יתואר בזמן, כי אין מטבעם התנועה אשר הזמן נמשך לה, ואינם בזמן מציאותו...."  

כ"ט) "ואם כן לפי זה, דבר דאין הפסק בו ואין נפקא מינה כמה זמן עבר עליו לא [שייך] בו הזמן כלל".  

 ל) וכך מסביר את לשון הרמב"ם, "ומי שנדר נזיר כשמשון אינו יכול להשאל על נדרו שנזירות שמשון לעולם היתה". כי הדבר הקיים לעולם, עדיין כאילו לא התחיל, ועל מה ישאל? "שכך קיי"ל בנדרים דף צ דאין חכם מתיר עד שיחול הנדר עיי"ש, וא"כ כאן הוה כמו עדיין לא חל".    

 ל"א) ועיין עוד בסוגיא זו בס' בית יחזקאל [לגר"י סרנא זצ"ל נדרים סי' כ"ד] שחידש שיש שני נידונים בגמרא, חדא – התפסה בנזירות שמשון, והשני – קבלת נזירות שמשון עצמו, בשו"ת אבן ישראל [לגרי"י פישר זצ"ל ח"ז סי' ל"ג] שדן בבעל תשובה שקיבל על עצמו נזירות שמשון ע"ש תשובה מאוד מעניינת, בס' הפלאת נזירות [סי' ב'] ובגמ' 'מתיבתא' במערכת נזיר שמשון בשני המקומות יש אריכות גדולה וקצת מקיפה בנושא, מחנה יהודה [לג"ר לייב חסמן סי' ח'] שכתב בין היתר דנז"ש אינה חשיבא דבר האסור כי דבר האסור הוא מה שהתורה אסורה בהחלט, ונז"ש אינה כלולה בקטגוריה זו, ועל כן נחשב דבר הנדור. גם חידש שם דאין שאלה בנז"ש כי הוי כאילו התנה שלא ישאל עליה. ועי' בחזון יחזקאל [פ"א דנזיר], שחקר אם אחרי שלמדנו הלל"מ שיש מושג של נזירות שמשון היא נכללת בתוך התחום של נזירות שדיברה עליה התורה, דיש שני מיני הלל"מ, האחד דין ומצוה בפני עצמה וב' בתורת פירוש למה שכתוב בתורה. וחקר כעין זה בכמה מצוות. ובס' פאת ים [נזיר סי' ג' להרה"ג ר' יחיאל מאיר ווינשטוק] הציע שנז"ש היא בתורת פירוש לנז"ש הכתובה בתורה, ואינה פרשה אחריתא, ע"כ. וזה מתאים למה שכתבנו לעיל מהגרש"ר לדייק בשם הגרי"ז שנז"ש אינה פרשה אחריתא אלא הוי נזירות חסירה שכלולה בפרשת נזיר הכתובה בתורה. ובס' רינת יצחק [לגר"י סורוצקין שליט"א על ס' שופטים פי"ג] הסביר את החילוק בין נז"ש לנזיר עולם, שניהם קיימים לעולם אבל בנזירות שמשון יש דין מיוחד שאין לו סוף ולכן בפסוק נזכר רק ההתחלה ולא הסוף. ועי' בדברי מרן זצ"ל ב'תורת הנזיר' [עמ' צ' והלאה]. 

 ל"ב) לאחר כל האריכות עדיין אינו מובן למה נזירות שמשון שונה מנזירויות אחרות ומותר לו להטמא למת. ואנהירו לעיינין האדמו"ר מסאכאטשוב זצ"ל בעל האבני נזר כפי שמובא בספר נאות דשא [ח"ב עמ' שכ"א] דמבואר בספרי קבלה דאין זה פחיתות בנז"ש אלא מעלה, שקדושתו גדולה מאד ואין אחיזה לחיצונים. ולקרב הדבר אל השכל נראה ע"פ הא דאי' בע"ז [ מ"ה. במשנה] דכל שאין בו תפיסת יד אדם אינו נאסר משום ע"ז, וכן במקוה מטהר דווקא בדבר שאין בו תפיסת יד אדם, ומים שאובין אין מטהרין, ואדרבה מקבלין טומאה. ע"כ נזיר שמשון שאין קדושתו בידי אדם אין קדושתו מקבלת טומאה, והותר לטמא למתים, מה שאין כן בנזיר בעלמא שמעצמו מקבל נזירות נאסר בטומאת מת. ויש לצרף לזה הסברו של הגר"מ פיינשטיין זצ"ל [דברות משה עמ"ס יבמות עמ' ר"פ] שכל נזיר שמשון מתפיס לעצמו נזירות כאילו הוא שמשון עצמו ולכן אין בו שאלה, דבנזירות הבאה ע"י מלאך אין שאלה עכ"ד, וא"כ כל נזירות שמשון היא כאילו ע"פ מלאך, ורמה כזאת של קדושת נזירות אינה נאסרת בטומאה כי היא גבוהה מדי.

 ל"ג) ואפשר להאריך מאד אבל קנצי למילין אשים, ותקותי עזה שתרמתי, ולו במקצת, לפתיחת הדיון בגדר נזירות שמשון. ה' הטוב יצילנו משגיאות, ומתורתו יראנו נפלאות, ונלמד מתוך שמחת לבנו, ונזכה לנזר אלקים על ראשנו, במהרה בימינו.     

 סיימתי בי"ד טבת התשע"א  

בירושלים עיר הקודש תובב"א