עיונים בשמעתתא – נאמנות האב בקידושי בתו [שמעתתא ו, יב]

לזכות אדוני אבי מורי ורבי ר' יצחק יונה שליט"א לרגל יום הולדתו, ה' יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים

א] בקידושין [סג,ב] נחלקו רב ורב אסי בנאמנות האב בקידושי בתו, רב אמר דלא האמינה תורה לאב כי אם לענין איסורא דהיינו לאוסרה על כל העולם משום אשת איש, אבל לענין סקילה, שתהא נסקלת אם זינתה, אינו נאמן. ורב אסי אמר דהתורה האמינה לאב על קידושי בתו לכל דבר, אפילו לענין סקילה.

ב] הרמב"ם [פ"א מאיסורי ביאה הלכה כ"ג] פסק כרב וכתב "האב שאמר בתי זו מקודשת היא לזה אע"פ שהוא נאמן ותנשא לו, אם זינתה אינה נסקלת על פיו עד שיהיו שם שני עדים שנתארסה בפניהם". וכתב על זה הפני יהושע, ודבריו התפרסמו בשער בת רבים ע"י השב שמעתתא [בשמעתתא ו' פרק י"ב], וקשיא לי טובא ממ"ש הרמב"ם [פט"ז מסנהדרין ה"ו] דאין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק, וא"כ אמאי אין סוקלין על פי האב, הא על כרחך כבר הוחזק האיסור ע"פ האב לאשת איש קודם שבא עליה אחר בזנות, דאל"כ פשיטא דאין סוקלין דהא אין כאן התראה של איסור כלל, דהא בחזקת פנויה לגמרי היא, וא"כ מ"ט דרב אסי דאמר סוקלין, אלא ע"כ מיירי שכבר הוחזקה מקודשת קודם שבא עליה אחר, וא"כ הדרה קושיה לדוכתיה, עכ"ד.

ג] [וראשון לציון, שמעתי להעיר, שהפני יהושע העמיד את קושייתו על דברי הרמב"ם ובעצם על דברי רב בגמרא שהרמב"ם פוסק כמותו, אבל לרב אסי לא קשה, דכמו שנסקלין כשעד אחד מעיד על חלב כך נסקלת הבת כשהאב  העיד כבר שנתקדשה ואח"כ זינתה.

ד] איברא, הקושיא קיימת גם לרב אסי, דבגמ' כתוב שרב אסי מודה שאם היא אמרה שהתקדשה ואח"כ זינתה אינה נסקלת. ולמה? משום שהתורה לא האמינה לה וכל האיסור הוא רק מדין שויא אנפשיה ח"ד. והפני יהושע למד שמדין שויא אנפשיה ח"ד, כשם שאין נאמנות לחייב סקילה, כך אין נאמנות לחייב מלקות אם אסר חתיכה על עצמו. אבל הש"ש עצמו בפרק י' כתב שמדין שויא אומרים שע"פ עד אחד יוחזק ולוקין, שאם אדם טוען שהוא כהן אוסר על עצמו גרושה, ואם נשא אותה לוקה ע"ש. נמצא שגם לדעת רב אסי קשה קושיית הש"ש, דבאשה שאמרה נתקדשתי אין סקילה, ואילו באדם שטוען שהוא כהן ובא על גרושה יש חיוב מלקות, ומ"ש? ואין לתרץ דשאני אשה שאמרה נתקדשתי שאסורה רק מדין שאח"ד ולכן אין סקילה, דחזינן שגם כאשר אסור מדין שויא, לרב אסי אמרינן יוחזק.]  

ה] ותירץ בשב שמעתתא [ו,יב] שמדובר באמת שהאב העיד לפני מעשה הזנות אבל אינה נסקלת [לפי רב] משום שלא הוחזקה כך שלשים יום, אבל אם הוחזקה נסקלת [כמו שהאריך הש"ש לעיל בפ"י שהדין שעד אחד יכול לקבוע איסור הוא רק כאשר עברו שלשים ימי חזקה אחרי העדות]. ודימה זאת למה שכתב הרמב"ם [פ"א מאיסורי ביאה הל' כ"א] באיש ואשה שבאו ממדינת הים היא אומרת זה בעלי והוא אומר זו אשתי, אם הוחזקה בעיר שלשים יום הורגין עליה ע"ש. ומכל שכן באב שהוחזקה בתו על ידו באשת איש שסוקלין על ידה.

ו] ותמה תמה קרא על תירוצו של הש"ש בס' הליכות יהודה [לג"ר יהודה קאגאן זצ"ל פ' מסעי] דאיזה דמיון יש בין שני המקרים, בשלמא גבי אשה ואשה שלא אמרו שום הגדת עדות אלא שהם בעצמם החזיקו את עצמם והתנהגו כמו איש אשתו, בזה פסק הרמב"ם שצריכים הוכחה של שלשים יום שיתנהגו כאיש ואשתו ואז סוקלין, [כדאיתא בב"ב "כל שהוחזק שמו שלשים יום" לגבי כתיבת השם בגט] מה שאין כן בהגדת עד אחד [ובנידון דידן – האב] שהעיד על איזה דבר, הרי ממה נפשך, אם אתה מאמינו מה צריכים שלשים יום ואם אין אתה מאמינו מה יועיל שלשים יום, הלא גם מה שהוחזקה שלשים יום נעשה ע"פ דיבורו. [וע"ע מה שהקשה בקובץ שיעורים כתובות אות נ"ח]. 

ז] ובהגהות אמרי ברוך העיר על הש"ש דאין משמעות הרמב"ם דמיירי בהוחזק שלשים יום, אלא דבעד אחד למלקות לא צריך הוחזק, ודי כשעד כשר העיד שזה אסור, וכיון שהתורה האמינתו הרי הוא כשנים, וכן באחיעזר [אבה"ע סי' ו' אות ו'] דחה דברי הש"ש והוכיח שם דבעד כשר שהעיד לא בעינן הוחזק שלשים יום ע"ש, וכן בספר דברי יחזקאל הביא בשם תשובות חמדת שלמה סי' נ"ו שתמה שם על הש"ש, וכתב דבעד אחד לא בעינן שהוחזק שלשים יום לענין מלקות עיי"ש, וכן בשערי יושר שער ו' פרק ח' דחה דברי הש"ש.

ח] ובאחיעזר יישב קושיית הפני יהושע דמש"כ הרמב"ם בפרק ט"ז מהל' סנהדרין דאם הוחזק בעד אחד לוקין, זה רק בהעיד עד כשר משום דכל מקום דהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים, ועל כן לוקין על פיו אחרי שהוברר הדבר על פי נאמנות ודאית כשני עדים, אבל בנאמנות אב אף שנאמן, מכל מקום מצד שהוא פסול לא אמרינן גביה כל מקום שהאמינתו תורה עד אחד הרי הוא כשנים להחזיק האיסור, להעניש את העובר אח"כ, ולהכי אינו נאמן לסוקלה ועיי"ש שהביא דעת הרמב"ם [פ"ט מהל' רוצח הל' י"ד] דלא אמרינן כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים רק בעד כשר ולא בעד פסול עיי"ש באחיעזר מה שהאריך בזה. [וזה דלא כמו שהבאנו מהספר הליכות יהודה שתפס שלאב יש דין עד].

ט] וכבר קדמו לאחיעזר בתירוץ זה בחמדת שלמה [סי' נ"ו והובא בדברי יחזקאל סי' כ"א אות ד'] ועיי"ש שדחה תירוץ זה דבמקום דצריך שנים משום דבר שבערוה כמו אב שהעיד על בתו שהיא מקודשת, על כרחך האמינתו תורה כשנים, דאפילו עד כשר דעלמא אינו יכול להכחישו עד שיהיו שנים כמבואר בב"ש סי' ל"ז ס"ק מ"ח בשם רבינו ירוחם, ועוד דוחק לאוקמי הרמב"ם [בפט"ז מהל' סנהדרין] דוקא בעד כשר דלא משמע כן מסתימת דבריו, עיי"ש עוד מה שדחה תירוץ זה [ועי' בשערי יצחק עמ"ס קידושין סי' ל"ח שהביא הנ"ל].

י] רעק"א [שו"ת ח"א סי' קז] תירץ שיש לחלק בין מיתה למלקות, דבמלקות אמרינן יוחזק ע"פ אחד ואילו במיתה לא אמרינן כן ומיושבים פסקי הרמב"ם.

יא] ובביאור החילוק כתב בזכר יצחק [סי' מ"ו] דעד אחד אינו נאמן על עצם המעשה רק על האיסור, ולענין מיתה תלוי במציאות ובמעשה אבל מלקות תלוי אך ורק באיסור. והיינו דחיוב מלקות שבא על לאו לא בעינן אלא שיעבור על האיסור וכיון שאמרה התורה שעד אחד נאמן דחתיכה זו אסורה היא ע"כ בעבר ואכל לוקה, אבל לגבי מיתה שאינה באה על לאו גרידא אלא על מציאות מסויימת כאשת איש וחילול שבת וכיו"ב בעינן לברורי המציאות ועל זה לא מועיל עד אחד.

יא] בדברי יחזקאל [סי' כ"א אות ד'] תירץ דעיקר טעמא דאמרינן האיסור עצמו בעד אחד יוחזק הוא מטעם דכל שהיה לו נאמנות בשעתו וכבר נפסק הדין על החתיכה שהיא חלב הרי היא חלב כליות לכל דיניה אע"פ דקמי שמיא גליא שאינו כן דכך הוא גזירת הכתוב, דכל חתיכה שע"פ דין אסור לאוכלה לוקין עליה כדין חלב, ואע"פ שגם בשעת הגדת העד הוטל דין זה על החתיכה שאם יאכלנה יתחייב מלקות מ"מ קודם המעשה אין זה חיוב מלקות אלא כדין איסור לבד ועד אחד נאמן באיסורין. ונמצא דבשעת הגדת העד נתקבלו דבריו לכל דיני החתיכה וממילא מסתעף מזה חיוב מלקות, משא"כ באב שאמר קדשתי את בתי דמתחילה הוא דבר שבערוה שצריך עדים על זה דחידוש תורה דאב נאמן על בתו א"כ מתחילה לא האמינתו תורה רק לחצאין דהיינו לאוסרה לבד, אבל לא לקטלא שגם זהו חלק מדבר שבערוה אף מתחילתו שהרי הקידושין אוסרין לעלמא וגם לחייבה מיתה אח"כ וכל זה הוא מתורת איסור א"א ועי"ז הוא בכלל דבר שבערוה וכו' וכיון דמתחילה נתחלקה נאמנות האב רק לענין דין איסור אישות לבד ולא לדין מיתה שבאישות שוב לא שייך אח"כ לדון דין כבר הוחזק האיסור דכיון דלא הוטל עליה דין מיתה מתחילה אין לחייב אח"כ מיתה מתורת מסתעף, עכ"ד.

יב] והסביר בספר אוצר עדות באיסורין [עמ' שי"א] דחיוב מיתה הוא עוד הגבלה וחומרא בקשר האישות שלה לבעלה, ואין זה דבר מסתעף שבא אח"כ ומיד בשעת העדות נהיה הקשר שלה לבעלה כ"כ חזק עד שתתחייב מיתה ע"ז אם תזנה [וכאן מיד נתחלקה העדות ואינו נאמן רק על האיסור ולא על המיתה ולכן לא חל חיוב מיתה גם אח"כ], משא"כ בחלב אין דנין עכשיו על שום אדם וכל הנידון הוא רק האיסור. ועיין בחזו"א [אבן העזר סי' ק' סק"ד] "שכשאומר שהוא חלב יכולים כל העולם לפרוש ממנו לבלתי אכול ממנו הלכך לא דנו עכשיו על שום אדם".                  

יג] עוד תירץ בדברי יחזקאל [סי' כ"א אות ו']  את קושיית הפני יהושע, דכשנדקדק בלשון הרמב"ם נראה דבר מעניין. שהרי כתב הדין דאב שאמר קדשתי את בתי אינו נאמן ליסקל ע"י, וכן באשה שאמרה נתקדשתי אין סוקלין ע"י, והלא הם שני דינים נפרדים דאב הרי נאמן מתורת עדות אלא דלקטלא לא הימניה רחנמא, משא"כ באשה שאינה נאמנת אלא מטעם חתיכה דאיסורא לעצמה ולא לאחרים, ולמה הרכיבם הרמב"ם יחד, משמע דממקור אחד יהלכון, וע"כ דהרמב"ם מפרש פלוגתא דרב ורב אסי אם סוקלין על ידי האב או לא בדרך זה, דרב סבירא ליה דכמו שנתנה התורה נאמנות לאשה שאומרת נתקדשתי מדין חד"א מטעם דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים כמו כן נתנה התורה נאמנות לאב על בתו ואמירת האב חשוב כאמירתה כיון שהוא הבעלים עליה, ומשום הכי אין נאמנות לאב על בתו אלא לאיסורא ולא לקטלא ולא משום חומר דיני נפשות אתינן עלה אלא דאין לו נאמנות לאב יותר מאמירת הבת והיינו מדין חד"א ואינו אלא לאיסורא ולא לשאר מילי. ורב אסי ס"ל דהימניה רחמנא מתורת עדות וממילא נאמן לגמרי. ולפ"ז לדידן דקי"ל כרב דאין סוקלין נמצא דנאנמנות האב ונאמנות הבת בני חד בקתא נינהו, ועפי"ז מדוקדק היטב לשון הרמב"ם שהרכיבם יחד משום דמחד טעמא אינן נאמנין ליסקל ע"י, ומיושבת קושיית הפנ"י, עכ"ד ועי' שם שהביא ראיה לדבריו.

יד] וחמותי ראיתי אור בספר הליכות יהודה [פ' מסעי] שכתב שמקור דברי הרמב"ם [בסנהדרין ט"ז ה"ו] דאיסור עצמו ע"י עד אחד יוחזק, וממילא לוקה אח"כ, נובע מהסוגיא בריש גיטין [ב:] וכך הוא הצעת השקלא וטריא, מתחילה הקשו "וליבעי תרי" וסברו דגם על עצם כשרות הגט בעינן שני עדים, ותירצו דשאלת כשרות הגט הוא רק דבר איסור ועד אחד נאמן באיסורין, ודחו דכאן לא שייך לדון מטעם עד אחד נאמן באיסורים, דהן אמת עד אחד נאמן באיסורין ומלקין ועונשים על פיו כמו שכתב הרמב"ם דאיסור עצמו בעד אחד יוחזק, אבל בגט הדבר נוגע לדבר שבערוה אשר בכהאי גוונא אינו מועיל הגדתו הקודמת. אף שאז בשעה שהעיד לא היה נוגע ישר לדבר ערוה, והרי זה לכאורה כי האי דינא של הרמב"ם, דאיסור עצמו בעד אחד יוחזק, אולם דברי הרמב"ם אמורים רק אם נוגע אח"כ לאיסורין בעלמא, לא כן אם יהיה נוגע אח"כ לדבר שבערוה, כי בדבר שבערוה יש לנו דין מיוחד שאין דבר שבערוה פחות משנים, ואף הודאת בעלי דין לא מועיל בזה [עי' קידושין ס"ה: וברשב"א ד"ה א"ל רב אשי]. ובדבר שבערוה בטל האי כללא ד'איסור עצמו בעד אחד יוחזק', וזהו דאמרו בגמרא 'אבל הכא איתחזק איסורא דאשת איש', כלומר איך מאמינים לעד עכשיו מאחר שיצא מזה אח"כ שמעיד על דבר שבערוה, ואין דבשב"ע פחות משנים, ובדבר שבערוה ליתא לכללא ד'איסור עצמו בעד אחד יוחזק'.

טו] ממילא מיושבים פסקי הרמב"ם, דהן אמת דאמרינן דאיסור עצמו בעד אחד יוחזק אבל אם נוגע לדבר ערוה לא אמרינן כן, לפיכך האב שאמר קדשתי את בתי אינה נסקלת. ומה שמאמינים לו הוא משום שכך גזרה התורה להאמין לאב אבל אין זו נאמנות מוחלטת כשני עדים המחייבה מיתה אם זינתה, עכ"ד הס' 'הליכות יהודה' ועיי"ש כי קיצרתי.

טז] באבי עזרי [גירושין פ"ז ה"ח] תירץ דעד אחד באיסורין שהוא נאמן בלא איתחזיק אינו מדין עדות, דלא בעינן כלל דיני עדות בספק השקול, כמו חתיכה ספק חלב ספק שומן והרי יש חתיכות בעולם שהן שומן ויש חתיכות שהן חלב, וכשבא אחד ואמר זו שומן אין לנו לחושדו למשקר ואין לנו ספק כלל ואין זה מגדרי עדות כלל, והוא גילוי מילתא בעלמא ולא בעינן בזה נאמנות של עדים וע"כ שפיר לוקה, משא"כ בדין האב שאמר על בתו המוחזקת לנו לפנויה 'קדשתי', שאין זה מברר אלא נאמנות הוא, וממילא על מה שהאמינתו תורה נאמן, ולאיסורא הימניה רחמנא ולא מצינו שהימניה לקטלא ולא שייך דין הוחזק כלל.    

יז] ואפשר להאריך עוד הרבה בסוגיא ומה שהלב חושק, הפנאי עושק. ועי' עוד בס' אוצר עדות באיסורין [פרק כ"ט מקורות רבים], שערי יושר [שער ו' פרק י"ג],  אז כצבי [עמ"ס קידושין עמ' קלט], מאמר נפלא בקובץ הפרדס [חוברת ב' שנה נב עמ' 15], שערי יצחק [קידושין סי' ל"ח], אבי עזרי [סנהדרין טו,ז].            

סיימתי י"ב אדר א' ירושלים העתיקה תובב"א

ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה!!