הארה שבתית שזכיתי לה - 

סביב לידת יצחק מצאנו הרבה צחוק. בהישמע הבשורה - "וַיִּפֹּ֧ל אַבְרָהָ֛ם עַל־פָּנָ֖יו וַיִּצְחָ֑ק". ואז   "ויאמר אלהים אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק". אחרי הלידה "וַתֹּ֣אמֶר שָׂרָ֔ה צְחֹ֕ק עָ֥שָׂה לִ֖י אֱלֹהִ֑ים כׇּל־הַשֹּׁמֵ֖עַ יִֽצְחַק־לִֽי"׃

שרה שומעת מהאורחים שיוולד לה בן " וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן". ונמתחת עליה ביקורת "למה זה צחקה שרה וכו' היפלא מה' דבר". ולמרבה ההפתעה היא מכחישה "וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ."

פירוש: המהות של יצחק - צחוק [עי' פי' הרשר"ה י"ז י"ז]. שרה הנביאה הגדולה הרגישה באינטואיצי-ה הבריאה שלה שיוולד לה בן המתאפיין ע"י צחוק ולכן צחקה. אבל ברמה השכלית היה לה קשה לקבל זאת. הצחוק נבע איפוא משני גורמים. גורם חיצוני - התפלאות על כזה נס ועל זה היא "קיבלה על הראש". גורם פנימי-נשמתי - הידיעה שיוולד יצחק ומתאים לצחוק. 

יסוד האחרונים - מעשה הנעשה באונס אינו מתיחס לעושה. ברובד העמוק היא צחקה באונס כי אצל לידת יצחק הצחוק מוכרח. שרה צדקה כשהכחישה כי היא צחקה באונס וא"כ "היא" לא צחקה. במישור השכלי היא צחקה בכוונה, והכחישה "כי יראה" שאולי היא טעתה ובמישור הנשמתי לא היתה מוכרחת וכל הצחוק נבע מפגם דק באמונה [עי' רמב"ן]. ולכן באה התגובה [מאברהם או ממלאך] "ויאמר לא כי צחקת" - במישור השכלי-רצוני ועל זה יש תביעה. אבל באמת לא צחקה בכוונה ברובד העמוק-פנים-נשמתי.     

אחרי הלידה הבינה שצחוקה היה עפ"י האמת שהוא ילד הצחוק ולכן אמרה "צְחֹ֕ק עָ֥שָׂה לִ֖י אֱלֹהִ֑ים כׇּל־הַשֹּׁמֵ֖עַ יִֽצְחַק־לִֽי".