לרפואת אבי מורי ר' יצחק יונה בן חנה ור' מרדכי דוד בן קריינא בתוך שח"י! 

דברים כ"ז:ט'

וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ וְהַכֹּהֲנִ֣ים הַלְוִיִּ֔ם אֶ֥ל כׇּל⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הַסְכֵּ֤ת ׀ וּשְׁמַע֙ יִשְׂרָאֵ֔ל הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ נִהְיֵ֣יתָֽ לְעָ֔ם לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶֽיךָ׃

Moshe and the Kohanim the Leviim spoke to all Israel, saying, "Keep silence, and listen, Israel. This day you have become the people of Hashem your God.

היום הזה נהיית לעם – בכל יום יהו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית.

היום הזה נהיית לעם THIS DAY YOU HAVE BECOME THE PEOPLE [OF HASHEM YOUR GOD] – On each day it should appear to you as though it were "today" that you have entered the covenant with him. [Rashi]

כח ההתנגדות אל הטוב והמועיל קיים רק כשהיחס אליו הוא כאל דבר הקיים מתמול שלשום ומאחר וההויה מתחדשת כל רגע ורגע הינה תמיד במצב של יצירה חדשה וע"כ אותו ההרגש שהיה בשעת החידוש צריך שיהיה תמיד בכל יום ויום. וכשתסור הרגשת החידוש תתעורר מאליה ההתנגדות הפנימית אליהם וזה הגורם להשבית את האדם ממנוחתו ולהתרחק מכל טוב ומועיל. ובאומתנו הק' צריך שתהיה הכרה זו חדורה בהם ביותר. דבר זה הודיענו משה רבינו ע"ה שאם חפצים אנו להיות תמימים עם ד' לשמוע בקולו ולקיים כל מצוותיו וחוקיו צריכים אנו להרגיש את האמת הנצחית ההיא כי היום הזה נהיית לעם שנרגיש בכל יום ויום ויהיה הדבר ניכר בנו שהיום נכנסנו לכרית. 

וזה ביאור המדרש [תשא מב] ר"מ אומר אף לא יום אחד היה אלא היו עומדים בסיני ואמרו בפיהם נעשה ונשמע ולבם מכוון לעבודה זרה ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו [תהלים עח לו לז]. ומה מאד יפלא שהדבר שבו תהלתנו ותפארתנו שכל האומות לא רצו לקבל את התורה ורק אנחנו שהקדמנו נעשה לנשמע ובזה גופא מוטל פסול נורא כזה לומר שהיתה האמירה רק בפה ובלבם כוונו לעבודה זרה מה נורא הדבר לחשוב כך על ישראל עם קדושו. 

The opposition and resistance to what is good and beneficial exists only when the relationship to it is as something that already existed in the past. Since creation is perpetually being renewed every moment, it is always in a state of being a new. Therefore, the feeling one had at the time of creation should exist every day. When this feeling of renewal goes away, the internal opposition and resistance will automatically be awakened and this causes man to lose his sense of serenity and to distance from all that is good and beneficial. Our nation must be very suffused with this understanding. This was told to us by Moshe Rabbeinu: If we want to be whole with Hashem, listen to his voice and fulfill all of His mitzvos, we have to feel this eternal truth, that "on this day we have become a nation". We should feel every day that and it should be readily apparent that today we have entered the covenant.     

That is the explanation of the Medrash that says that when the Jews said נעשה ונשמע, their thoughts were directed towards Avoda Zara. WHOA!! How can it be that the very thing we are so proud of, that we accepted the Torah while the Gentiles weren't interested, should be interpreted in such a negative light??!! How can we cast such aspersions on Hashem's holy, chosen people!!

וכבר ביארנו במקום אחר שבזה אפשר להכיר שפלות האדם בזמן היותר מרומם ובכל זאת הטבע עושה את שלו. וודאי אין הכוונה שכיונו לעבודה זרה ונשארו חלילה בכוונה זו אלא לומר לך שגם אז עדיין לא נעקר מלבם היצר הרע [ומה שפסקה זוהמתם זה היה רק אחר כך כשירד ד' על הר סיני] ואם שבשעה זו התעלו לדרגא נישאה זו לומר נעשה ונשמע, בכל זאת עדיין היה בלבם ההיפוך הנורא לכוין לעבודה זרה שישראל לחמו ביצרם ונצחו אותו וכבשו את לבבם ואמרו במסירות נפש נעשה ונשמע. 

This gives us insight into the baseness of man even in his most elevated moments - nevertheless his nature does what it does. It certainly doesn't mean that they intended to serve idols and remained with this intention. Rather it is telling us that even at this time they still had the יצר הרע in their hearts [see Shabbos 105 that the יצר הרע is a type of עבודה זרה] and even though at this time they were so elevated as to say נעשה ונשמע, nevertheless, they still had to battle with their יצר הרע and they overcome this latent יצר and said נעשה ונשמע.   

ולדברינו הכוונה היא כך: שאם אמנם השכילו ישראל לקבל את התורה בלב שלם בכל זאת הטעה התכונה לקבל מאז ולעולם שתהיה הקבלה ההיא נמשכת מזמן הקבלה ולעתיד. אמנם כיון שקבלה כזו בלתי אפשרית כי להכרת נצחיות התורה נחוצה ההכרה שהיא עומדת בחידושה תמיד בבחינת היום הזה נהיית לעם, מוכרח היה הדבר שרושם הקבלה ילך ויחלש עד כדי שכחת ד' ותורתו וגם פוגם באמונת החידוש הבלתי פוסקת שמבינים את העולם כאילו אחרי שבראו הקב"ה חילק עצמו ממנו ח"ו, וזה מ"ש שבלבם היה לעבודה זרה כי החסרון באמונת החידוש התמידי הבלתי פוסק הוא מחשבת עבודה זרה ועל כן כל זמן שלא היתה קבלת התורה בבחינה זו של בכל יום יהיו בעיניכם כחדשים לא היתה זו קבלה אמיתית כפי הצורך הנדרש. 

Based on the foregoing what it means is as follows: The Jews wanted to receive the Torah forever. But such a קבלה is impossible because in order to appreciate the eternity of the Torah, it is necessary to recognize that there is constant renewal in creation as we find in היום הזה נהיית לעם - today you have become a new people. Without such appreciation per force the impact of the קבלה will progressively weaken to the extent that they will forget Hashem and His Torah. It also impedes the faith in the constant renewal, that they understand the world as if after Hashem created it He separated Himself from it, G-d forbid. That is what is means when it says that in their hearts their intentions were for Avodah Zara, because the lack of belief in the constant renewal is a thought of Avodah Zara. So as long as their קבלת התורה was not with the perspective that Hashem recreates the world every moment and בכל יום יהיו בעיניך כחדשים - every day [and every second] is something new - this was not a true קבלה as required.    

וזהו שאמר הכתוב ולא נתן ד' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה ועיין בפירש"י. ולדברינו הכוונה היא דכל זמן שלא הגעתם למדרגה זו של היום הזה נהיית לעם לא היה לכם עדיין לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע, כי כל ההשגות שלכם הם השגות חיצוניות ורק עתה שזכיתם להרגיש את החידוש התמידי בבחינת היום הזה נהיית לעם אתם מלאים בכל בלב לדעת עינים לראות ואזנים לשמוע, ובאשר שעיקר השגה זו של היום הזה אי אפשר להשיגה בארץ העמים זולתי באוירא וכארץ ישראל ששם הוא מקום זביחת היצר הרע דעבודה זרה כדאיתא בכתובות קי ב הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכן בערכין [ל"ב א] יהושע דהוה ליה זכותא דארץ ישראל הוה ליה למבעי רחמי על יצרא דעבודה זרה עיי"ש ולכן הגם שהר חורב נתקדש בקדושת ארץ ישראל ירושלים ומקדש, בכל זאת כיון שקדושת הר חורב היתה רק בבחינת קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא לא יכלו להרגיש את נועם הקבלה ההווית של אז ולא את קבלת הלעתיד בתור קבלה מתחדשת כי מצד העתיד עדיין היה חסר בקדושת חורב אותה קדושת ארץ ישראל שהתחילו להרגישה רק אז בהגיעם אל גבול ארץ ישראל שאז התנוצצה בהם הרגשת התכונה של הקבלה העתידה.

This is what the pasuk [Devraim 29-3] means when it says ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה [see Rashi]. According to what we are saying this means that as long as you have not reached an appreciation of constant renewal, of היום הזה נהיית לעם, you still don't have a heart to know, eyes to see and ears to hear, b/c all of your השגות [perceptions] were external and only now that you have merited to feel the constant חידוש as in היום הזה נהיית לעם, you are filled with a heart that knows, eyes that see and ears that hear. This השגה of היום הזה can only be achieved in EY b/c one who lives in Chutz La-aretz is as if he has no G-d [Ksubos 110b] and it is in EY where it is possible to slaughter the יצר הרע [see Erchin 32a]. So now that they are on the cusp of EY they can properly receive the Torah in the correct way of נצחיות where there is constant התחדשות. [Har Sinai had קדושת א"י but it was only temporary so that wasn't enough].  

[עפ"י תורת מרן הגאון רימ"ח זצ"ל]