דלא גזרינן גזירה לגזירה. וז"ל, אין לדמות גזירות חכמים זו לזו אלא במקומות שהש"ס מדמין. וכעי"ז עי' במגיד משנה (הל' שבת פ"ו הל' ט-י'), ודע שאין מדמין דבר לדבר בעניני השבותים ואין לך בם להתיר אלא מה שהתירו חכמים וגו'. וכתב החזון איש (או"ח סי' נ"ו אות ד') וז"ל, בא דאין מדמין שבותין מצאנו אותו בב"י סי' ש"ז בשם רשב"א בתשובה וכ"כ הרשב"א שבת ר"פ ר"א דמילה וכ"כ הרמב"ן שם והן הנה דברי המ"מ פ"ו ה"ט, ודבריהם הן לענין שבות במקום מצוה דאע"ג דהתירו אמירה לנכרי בקונה בית בא"י לא התירו במלה, וכונתם דחז"ל שקלו דבר שיוכלו לגרום זלזול בשמירת שבת והעמידו דבריהם אף במקום כרת ודבר שהיתרו יותר מתקבל לבני אדם הקלו ואנן לא בקיאין בדבר א"נ שהתירו שבות משום קיום המצוה, ואנן לא בקיאין במשקל המצוות, והביאו ראי' מהא שרינן שבות שבת צ"ד: במת ולא שרינן במילה, ונראה דכוונתם דהוצאת המת מבית לכרמלית מפני החמה לא הוי כמת מצוה ולא הותר לא לנזיר ולא לכהן ולא להולך לשחוט את פסחו או למול בנו ומ"מ הותר שבות ולא הותר במילה, עוד הביאו ראי' מהא דמתירינן שבות בצינור שעלו בו קשקשים ולא הותר שבות במקום פסידא בדליקה, והנה לא נתפרש כוונתם דלמה באמת חילקו חמכים בין פסידא לפסידא, ואפשר דשבות דמיעוך ברגלו קיל טפי ולא מיחזי לאינשי כמלאכה, א"נ שקלו שלא להכביד על הציבור יותר מדאי, ומפני שאין אנו בקיאים בטעמם ובמדתם אי אפשר לנו לדמות זל"ז, ומיהו הר"ן פ' חבית כתב לחלק בין שבות ע"י שינוי לשאר שבות, ומ"מ מסתבר שאין כל השינוין שוין ואין למידין זה מזה וראי' מהא דרץ עד שמגיע לביתו וזורק כלאחר יד דלא התירו אם יש נכרי אלמא אמירה לנכרי קיל משובת ע"י שינוי, ואפשר דלא אמרה הר"ן למעשה אלא דרך שינויא כיון דהרמב"ן והרשב"א תפשו בפשיטות שאין למידין מצנור שעלו בו קשקשים למקום אחר, ועוד נראה להכריח דדוקא בצנור התירו דאם איתא דכל שינוי קיל משבות דשבות א"כ למה אמרו בירו' הביאו הרי"ף ר"פ ר"א דאם שכחו להביא איזמל מידחא למחר ליתי בפיו ובשערו דהא לכו"ע שרינן אמירה לנכרי להביא דרך כרמלית משום מלה, אלא ע"כ אין מדמין השבותין ומש"כ הר"ן דשינוי קיל ר"ל לפעמים שינוי קיל כפי שמצאו חכמים, עכ"ל. וע' בשו"ת דברי חיים (ח"א אה"ע סי' יח וסי' יט) שהבין מזה שאין לבנות יסוד על גזירות ע"ש.
אמנם עי' באגלי טל (טוחן סי' ל"ח ס"ק ו' בהגה"ה) שכתב וז"ל, ודברי הרב המגיד שאין מדמין בשבותים קשים בעיני שהפוסקים מלאים קושיות ותירוצים בעניני שבותים ועשו בזה כללים וגו' ולעולם מדמין בשבותים זולת במקום שנדע טעם לחלק וזה ברור עכ"ל, ע"ש שכתב להוכיח שכן דעת הרמב"ם והרמב"ן בתורת האדם (ושחזר מדבריו בחידושים ע"ש).
0 comments Leave a Comment