חרש בקריאת המגילה א. במשנה מגילה (יט:) הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחש"ו, ובגמ' שם יש ב' אוקימתות או דאזיל כר' יוסי הסובר במשנה ברכות (טו.) דהקורא את ק"ש ולא השמיע לאזנו לא יצא, וא"כ ה"ה במגילה ולכן אין חרש מוציא, או דאזיל כר' יהודה שם דהקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ומ"מ לכתחי' צריך להשמיע לאזנו, והתנא במגילה ג"כ נתכוין לומר דלכתחילה לא יקרא חרש, ואע"ג דשוטה וקטן מיירי אפי' בדיעבד הא כדאיתא והא כדאיתא. וא"כ תמוהים פסקי הרי"ף והרא"ש שסתמו המשנה במגילה דחש"ו פסולים לקריאת המגילה ומשמע אפי' בדיעבד, אע"ג שפסקו בברכות כר' יהודה דקרא ולא השמיע לאזנו יצא. וכן הרמב"ם פ"א מגילה ה"ב בכמה נוסחאות פסל לחרש לקריאת המגילה. והכסף משנה תי' דמגילה חמור מק"ש לענ"ז כיון שצריך פרסומי ניסא ולכו"ע צריך להשמיע לאזנו במגילה ואפי' בדיעבד לא יצא אם לא השמיע לאזנו. אבל תמוה שהוא נגד סוגיית הגמרא. ב. עי' ברכות שם עמ' ב' דעת ר' יוסף דלא נחלקו ר' יוסי ור' יהודה כ"א בק"ש אבל בשאר מצות לכו"ע יצא והביאו הרי"ף שם וק' אמאי הביאו הרי"ף הא בלא"ה קיי"ל כר' יהודה אפי' בק"ש גופא. וכן תמהו תלמידי ר' יונה שם. שי"ל דלר' יוסף א"א לאוקמה למתני' דמגילה כר' יוסי דבשאר מצות ר' יוסי מודה, ולאוקמה בלכתחילה בעלמא והא כדאיתא והא כדאיתא הוא דוחק ואע"פ שבגמ' מגילה שם אוקמוה כן אבל דיחויא בעלמא הוא, ולר' יוסף צ"ל שמגילה חמורה ולכו"ע צריך להשמיע לאזנו במגילה ולכן חרש אינו מוציא בקריאת המגילה אפי' בדיעבד. ולפ"ז ניחא מה שהביא הרי"ף להמשנה במגילה כצורתה דחרש אינו מוציא, וגם ניחא מה שהביא לדברי ר' יוסף בברכות, דנפק"מ לענין פירוש המשנה במגילה וכנ"ל. וכעי"ז עי' בפנ"י מגילה שם, ובמשכנ"י הל' מגילה. ומ"מ הוא דוחק. ושי"ל עוד, דבהא דפשיטא לה להגמ' דלר' יוסי דצריך להשמיע לאזנו אין חרש מוציא אחרים יד"ח בקריאת המגילה ביאר הר"ן מגילה שם משום דלדידיה חרש אינו בר חיובא שהרי אינו יכול לצאת בעצמו ע"ש וק' א"כ איך רוצה הגמ' לאוקמה להמשנה מגילה כר' יהודה ולענין לכתחילה, והרי מה לכתחילה ובדיעבד שייך בדין בר חיובא, ונהי דלכתחילה צריך להשמיע לאזנו, מ"מ חרש כיון שיוצא בעצמו עכ"פ בדיעבד בר חיובא גמור הוא ולמה לא יקרא לאחרים גם לכתחילה. וכן הקשה הגרא"מ שך שליט"א בס' אבי עזרי. ולדעת הר"ן לכ' צ"ל דמבואר בגמ' שם דגם ר' יהודה דורש הדרשא דשמע השמע לאזניך רק דס"ל דלא דרשי' זה כ"א לענין לכתחילה וצ"ב כיון שדרשה גמורה היא למה לא תעכב גם בדיעבד ונראה משום דס"ל לר' יהודה דאין השמעת האזן תנאי בקיום המצוה רק הוא קיום בפנ"ע ואם קרא ולא השמיע לאזנו אף שיצא יד"ח ק"ש לר' יהודה אבל אותו קיום הנלמד מדרשא דהשמע לאזנך באמת לא קיים. וא"כ הרי בקיום זה חרש אינו בר חיובא כלל, ולכן לכתחילה אינו מוציא אחרים יד"ח. וא"כ י"ל דכל זה לשי' הסוגיא במגילה דילפי' שאר מצוות מק"ש אבל לדעת ר' יוסף בברכות דלא ילפי' שאר מצוות מק"ש כלל א"כ אף דגם בשאר מצוות צריך לכתחי' להשמיע לאזנו אבל אי"ז מדרשא דשמע ישראל רק הוא דין דרבנן דלכתחילה צריך להשמיע לאזנו וכיון שהוא דרבנן מסתבר שאינו קיום בפנ"ע רק כמו שמצינו הרבה בדינים דרבנן שמתקיימים באופן של לכתחילה ובאופן של בדיעבד, וא"כ ל"ש לומר שחרש אינו בר חיובא לכתחילה, דכיון שבדיעבד יוצא עכ"פ בר חיובא גמור הוא, ויקשה לר' יוסף המשנה דמגילה דחרש אינו מוציא אמאן תרמייה, וע"כ צ"ל דבמגילה לכו"ע צריך השמעת האזן משום פרסומי ניסא ולכן הביא הרי"ף להא דר' יוסף להשמיענו זה וכן ניחא מה שסתם המשנה במגילה דחרש אינו מוציא בקריאת המגילה ועל דרך הנ"ל וק"ל. ג. והמשכנ"י תי' דבגמ' ברכות שם מקשה לר' יוסף דבשאר מצוות לכו"ע אי"צ להשמיע לאזנו עכ"פ בדיעבד והא כתיב הסכת ושמע ישראל ומתרץ ההוא בדברי תורה כתיב, ומפרש דהיינו קריאה"ת בציבור דצריך השמעת האזן, וקריאת המגילה דומיא דקריאת התורה, וצריך בה השמעת האזן לכו"ע. ומ"מ ק"ק דא"כ היה לו להרי"ף ברכות שם להביא קושיא ותירוץ זה דהוא נצרך לדינא, והרי"ף לא הביא כ"א מימרא דר' יוסף אבל הקושיא מהסכת ושמע ישראל והתירוץ לא הביא. ד. עוי"ל בענ"ז דעי' ר"ה (כט.) ח"ע וחב"ח אינו תוקע לאחרים ודעת ר' הונא דלעצמו מוציא והק' עליו ר"נ דמ"ש לאחרים דלא דלא אתי צד עבדות ומפיק צד חירות ה"נ לעצמו לא אתי צד עבדות דידיה ומפיק צד חירות דידיה וכותיה קיי"ל. וצ"ע בדעת ר' הונא. והנה דעת ר"ת שמברך לתקוע שופר וצ"ל שיש קיום מצוה בתקיעה ג"כ וק' א"כ איך תוקע לאחרים במה הם מקיימים מצות התקיעה, דנהי דקיי"ל שומע כעונה אבל שיהיה שומע כתוקע זה לא שמענו. ובפשוטו צ"ל שהוא מדין שליחות. וראיה לזה ממש"כ תוס' שם (כח:) דאפי' למ"ד מצוות אי"צ כונה אבל להוציא אחרים צריך כונה וצ"ע הטעם ונראה דס"ל כר"ת שיש מצוה בתקיעה וצריך להיות שלוחו של השומע ושליחות ודאי צריכה כונה. אח"כ מצאתי בס' זכרון "אבן ציון" נדפס חידו"ת מהאבנ"ז מכת"י וכתב ראיה זו. וא"כ י"ל בדעת ר' הונא דמה דתנן במשנה שם דכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים יד"ח בתקיעת שופר היינו מצד השליחות שבה דכל שאינו בר חיובא אינו יכול להיות שליח ע"ז וכמו מי שאינו בתורת גיטין וקדושין שאינו יכול להיות שליח לקדש או לגרש. וכל זה בח"ע וחב"ח התוקע לאחרים, שהחצי עבדות בהכרח פתוך בהשליחות, אבל כשתוקע לעצמו אי"צ שליחות כלל, שהחצי בן-חורין תוקע לעצמו ואינו זקוק כלל להח"ע. וכמו שכתבו האחרונים לענין שאר מצוות שבגופו שח"ע וחב"ח יכול לקיים שפיר כיון שגם החב"ח עושה המצוה. וכיון שאי"צ שליחות ס"ל לר' הונא דאי"צ לשמוע מבר חיובא כלל. ור"נ פליג וחידש דגם במקום שאי"צ שליחות מ"מ צריך לשמוע התקיעה מבר חיובא וכל שמעורב בקול השופר קול תקיעת הח"ע לאו קול כשר הוא ולא יצא החב"ח יד"ח השמיעה בקול זה. ה. והנה במגילה באמת אי"צ שליחות כי השומע שומע בעצמו מדין שומע כעונה (רק בשופר צריך שליחות דשומע אינו כתוקע כנ"ל) וא"כ לדעת ר' הונא גם מי שאינו בר חיובא כלל יכול להוציא אחרים יד"ח, ואף דתנן דשוטה וקטן אין מוציאים י"ל דכיון שאינם בני דעת אין שם חפצא של קריאה כלל. רק הא דחרש יקשה, אמאי אינו מוציא לר' הונא. וי"ל דכבר הבאנו לעיל קושיית האבי עזרי מאי קאמר הגמ' דלר' יהודה אם לכתחילה צריך להשמיע לאזנו אין חרש מוציא אחרים לכתחילה, והק' מה לכתחילה ובדיעבד שייך לענין אם הוא בר חיובא. והאבי עזרי תירץ שבאמת אין כונת הגמ' מגילה שם לומר דחרש אינו מוציא לכתחילה משום שאינו בר חיובא (וכפי' הר"ן) אלא הענין דכיון דדריש שמע השמע לאזניך כו' א"כ כל שלא השמיע לאזנו חסר בעצם הקריאה, לר' יהודה לכתחילה ולר' יוסי גם בדיעבד, וא"כ קריאת החרש חסרה בעצם ואין אחר יוצא בה, לר' יהודה לכתחילה ולר' יוסי גם בדיעבד, את"ד. וא"כ ניחא לדעת ר' הונא אע"ג דס"ל דבמקום שאי"צ שליחות אי"צ לשמוע מבר חיובא, אבל חרש אינו מוציא בקריאת המגילה משום שבעצם חסר בקריאתו, מדין השמע לאזניך, לר' יהודה לכתחילה ולר' יוסי בדיעבד. והגמ' ברכות (כ:) דאם נשים בברהמ"ז דרבנן אינן מוציאות אנשים יד"ח כיון שאינן בנות חיוב הוא כר"נ דקיי"ל כותיה. ו. ומעתה נאמר, דבאמת לכו"ע במגילה יש חובת שמיעה מדין פרסומי ניסא, וכסברת הכסף משנה, וגם הסוגיא במגילה לא פליג ע"ז. ומ"מ ס"ל לסוגיית הגמרא במגילה דלר' יהודה חרש מוציא אחרים יד"ח, ומשום דס"ל לאותה סוגיא כר' הונא דבמקום שאי"צ שליחות אי"צ לשמוע מבר חיובא כלל. והמשנה דחרש אינו מוציא בקריאת המגילה מפרש משום דין השמע לאזניך, שחסר בעצם הקריאה, לר' יהודה לכתחילה ולר' יוסי בדיעבד. אבל אנן קיי"ל כר' נחמן דח"ע וחב"ח גם לעצמו אינו מוציא, דאפי' במקום שאי"צ שליחות אינו יוצא ממי שאינו בר חיובא, וכסוגיא דברכות הנ"ל, וא"כ לכו"ע א"א לשמוע מחרש, שהרי אינו בר חיובא כלל שהרי אינו יכול לשמוע, ובמגילה יש חובת שמיעה. וניחא א"כ פסקי הרי"ף והרא"ש והרמב"ם (לחד נוסחא) שפסקו שבמגילה אינו יוצא מחרש, אע"ג דבעלמא לא קיי"ל כר' יוסי המצריך להשמיע לאזנו. ז. רק ק' ליישב שיטת הרמב"ם עד"ז שהרי הרמב"ם בעצמו ס"ל ריש הל' שופר שבשופר אין חיוב תקיעה כ"א חיוב שמיעה ע"ש שמה"ט יוצא בשופר הגזול, וא"כ אי"צ שליחות בתקיעת שופר וא"א לפרש שר' הונא וסוגיא דמגילה ס"ל דרק במקום שצריך שליחות בעי' שישמע מבר חיובא. אכל עדיין י"ל שהרי באמת השאג"א הקשה להרמב"ם שחובת שופר הוא רק בשמיעה א"כ למה צריך התקיעה להיות מבר חיובא כלל כיון שאין התקיעה מצוה ורגילים לתרץ דגם להרמב"ם עכ"פ יש תנאי בהמצוה שתהיה ע"י תקיעה אף שאי"ז קיום המצוה, וא"כ עדיין י"ל דלזה צריך שליחות ועולה הכל ע"ד הנ"ל. וגם עיין מש"נ * בענין שופר הגזול לצדד דאפשר דגם הרמב"ם מודה שיש מצות תקיעה ויישבנו דבריו בהל' שופר שלא יקשו ע"ז. ח. אבל ק' דהרי"ף בר"ה (כח.) השמיט מימרא דרבא שם שמצוות אי"צ כונה ופירשו הראשונים משום שדחה לה מקמי מימרא דר' זירא שם (כט.) שצריך כונה להוציא, ומבואר א"כ דס"ל להרי"ף דלמ"ד מצוות אי"צ כונה גם כונה להוציא אי"צ, ודלא כהתוס' שם (כח:) הנ"ל. ומוכרח א"כ דס"ל שאי"צ שליחות בתקיעת שופר, כי אם היה צריך שליחות ודאי היה צריך כונה להוציא, ושוב נפל כל הנ"ל, וצ"ע.