הערות בסוגיא דג' נשים משמשות במוך

א. יבמות (יב:) תני ר' ביבי קמיה דר"נ ג"נ משמשות במוך כו' עיי"ש כל הסוגיא וכן בכתובות (לט.) ובכ"מ. ואמרתי לסדר קצת השיטות עם מה שנלענ"ד להעיר בהן.

הנה רש"י ביבמות ובכתובות פי' דר"מ מותרות לשמש במוך קאמר, ודייקו הראשונים דממילא לחכמים אסורות לשמש במוך, וכן שאר נשים אסורות אפילו לר"מ.

עוד מבואר מדברי רש"י ביבמות שכתב מותרות לתת מוך באותו מקום כשהן משמשות עיי"ש דמיירי במוך בשעת תשמיש. ובכתובות כתב רש"י דלר"מ מותרות לשמש במוך ואינן כמשחיתות זרע עיי"ש ולשונו מורה שהאיסור (לחכמים וכן לר"מ בשאר נשים עכ"פ) הוא מצד האשה שהיא משחיתה זרע ולא מצד האיש, וכן דייק הגרעק"א בשו"ת קמא סי' ע"א.

ובצירוף דברי רש"י ביבמות ובכתובות יוצא שלדעתו כשמשמשות במוך בשע"ת האיסור הוא מצד האשה ולא מצד האיש, וצ"ל משום שמצד האיש הוי דרך תשמיש, או דמשום מצות עונה ליכא איסור (ועי' בריטב"א כתובות שם ב' הסברות לענין משמש עם זקנה). וכן הבין הגרעק"א שם בדעת רש"י.

ב. אבל הגרח"ע באחיזער (ח"א סי' כ"ג) חולק על הגרעק"א בזה וס"ל דאם יש איסור מצד האשה לשמש במוך בשע"ת כ"ש שיש איסור מצד האיש, שהרי קודם תשמיש כששמה את המוך אינה עושה שום איסור והאיסור ע"כ היא מצד התשמיש עצמה כשיש שם מוך וא"כ במעשה התשמיש שותף האיש לא פחות מהאשה. ולכן פשיטא ליה להגרח"ע דאפילו אם מוך בשע"ת הוי מעשה תשמיש (זאת אומרת דאינו כמעשה ער ואונן) מ"מ אם היא נחשבת כמשחיתה מצד שמחזקת את המוך בשע"ת גם הוא נחשב כמשחית.

ולא ביאר הגרח"ע לפי שיטתו איך יתיישבו דיבורי רש"י הנ"ל ולכ' צ"ל לדעתו שדברי רש"י באמת חלוקים אהדדי שרש"י ביבמות שפי' דמיירי במוך בשע"ת יפרש שהאיסור (לחכמים, וכן לר"מ בשאר נשים) הוא (עכ"פ גם) מצד האיש, ואילו רש"י בכתובות שפי' שהאיסור מצד האשה יפרש דמיירי במוך לאח"ת.

ג. ועי' נדה (ג.) דפריך הגמ' משמשת במוך מ"ט אינה מטמא למפרע כשרואה דם שהרי ל"ש אצלה הסברא דאם איתא שהיה דם מקודם כבר היה יוצא, ופרש"י דהכונה לג' נשים (וצ"ל דקאי לר"מ לפי שיטת רש"י דלחכמים ג"נ אסורות לשמש במוך). ולשון רש"י שם ששמות מוך באותו מקום לשאוב הזרע, ולשון זה קצת משמע דמיירי במוך לאח"ת דס"ל שמשאירות המוך לאח"ת לזמן מרובה כדי לשאוב הזרע. (וכעי"ז עי' לשונו בכתובות (לז.) לענין אשה מזנה.) דאילו הוי מיירי במוך בשע"ת הו"ל לרש"י לומר ששמות מוך כדי שלא תקלוט הזרע (וכמש"כ באמת הרא"ש נדרים (לה:) ויתבאר במקומו אי"ה). וזה מחזק הסברא שדיבורי רש"י חולקים אהדדי ורש"י בנדה אזיל בשיטת דבריו בכתובות דמיירי במוך לאח"ת וכנ"ל. ומ"מ אין הדיוק מוכרח דאפשר דמיירי באמת במוך בשע"ת רק שהוקשה לו לרש"י דמשמע בגמ' שהמוך נשאר שם זמן רב (דלכן מק' הגמ' שתטמא למפרע) ולמה לה להחזיק המוך גם שלא בשע"ת ולזה ביאר רש"י שהוא כדי שישאוב כל הזרע.

ועי' בפ' המדיר (עב.) במדיר את אשתו ע"מ שתהא ממלא ונופצת יוציא כו' וכתב הרשב"א בשם רש"י משום דאמרא בעינא חוטרא לידה כו' וכן הוא בשטמ"ק בשם רש"י מהדו"ק. אבל בשם הראב"ד כתב הרשב"א, וכן הוא בשטמ"ק בשם הריב"ש, שמוציא משום שהוא מעשה האסור דהויא משח"ז. ומבואר דלרש"י אין בזה איסור. וק' משי' רש"י עצמו בכתובות (לט.) הנ"ל דאיסור תשמיש במוך (לחכמים וכן בשאר נשים לר"מ) הוא מצד האשה דלפי"ז ודאי שהוא אסור גם לאח"ת וא"כ אמאי שרי להיות ממלאה ונופצת.

ואם נאמר שדיבורי רש"י חלוקים בזה א"כ נוכל לומר שדבריו בפ' המדיר במהדו"ק הם כדבריו ביבמות דהסוגיא דג"נ מיירי במוך בשע"ת דאזי י"ל שהאיסור מצד האיש, אבל האשה אינה מוזהרת כלל, ולכן לאח"ת שרי, וכן להיות ממלא ונופצת.

ומ"מ בעיקר הקו' יל"ח בין מוך שמשחיתה הזרע בידים לבין נופצת שאינה אלא מניעת הקליטה. דמה שהיא פולטת עי"ז אין בו איסור כלל דאלת"ה תהיה חייבת כל אשה לשכב ג' ימים במטתה לאחר תשמיש, וזה ודאי אינו.

ד. עכ"פ יש לנו ב' דרכים בשי' רש"י. לפי סברת הגרעק"א אי"צ לשוות סתירה בדבריו אלא הכל שיטה אחת דהסוגיא מיירי במוך בשע"ת והאיסור (לחכמים, וכן בשאר נשים לר"מ) מצד האשה, אבל מצד האיש ליכא איסור כלל דהוא דרך תשמיש (או משום מצות עונה). אבל לפי סברת הגרח"ע דלא ניחא ליה בזה צ"ל שיש כאן ב' שיטות, שי' רש"י ביבמות דמיירי במוך בשע"ת ואזי אסור (עכ"פ גם) מצד האיש, ושי' רש"י בכתובות דמיירי במוך לאח"ת וכל האיסור מצד האשה דוקא.

-ב-

ה. ובעיקר שיטת רש"י בכתובות שהאיסור (לחכמים ובשאר נשים לר"מ) הוא מצד האשה שמצווה שלא להשחית זרע בעלה, וכן דעת עוד ראשונים כמו שיתבאר, א"כ בגמ' ערכין (ז.) דתנן היוצאת ליהרג אין ממתינים לה עד שתצא הולד, ובגמ' שם פריך פשיטא חד גופא הוא ומתרץ דסד"א משום דמי ולדות נמתין קמ"ל דדרשינן ומתו גם שניהם עיי"ש, ולכ' ק' מאי פריך פשיטא הא לא עדיף ממוך לאח"ת דאסור משום השחתה.

והיה אפש"ל דבאמת עדיף משום שהוא חד גופא, וכלשון הגמ', וזה יל"פ בב' אופנים או דע"י דהוי כחד גופא חשיב שהגמ"ד של האם מתיחס גם להולד (וכדחזינן כשנגמר הדין ואח"כ ישבה על המשבר ששיטת רש"י שם דאין ממתינין לה ואע"ג דכבר אינו חד גופא וע"כ משום דכבר חל הגמ"ד על הולד). אבל אי"ז נראה דאכתי לא ידע הגמ' שיש גמ"ד על הולד דלכ' זה מתחדש רק עם תירוץ הגמ' דדרשינן ומתו גם שניהם. (ויש לדחות דגם מתחי' ידעה הגמ' שכיון שהוא חד גופא הגמ"ד חל על הולד רק ס"ד דהיינו דוקא מצד השחתת העובר עצמו דכיון דחד גופא הוא אי"ז מעשה השחתה בפנ"ע אלא נכלל בהריגת האם שהותר ע"י הגמ"ד, אבל מצד זכות האב בדמי ולדות בזה ס"ד דאינו מועיל מה שהוא חד גופא, קמ"ל קרא דומתו גם שניהם.) אלא יל"פ דכיון דחד גופא הוא אין בו איסור השחתה כלל. משא"כ הזרע קודם שנקלט אינו חד גופא עם האשה ולכן אסור להשחיתו.

(ונפקותא בין שני הטעמים טובא לענין הריגת עובר שלא במקום הוצאה להורג להסוברים שאינו נחשב נפש - וכפשטות הגמ' ערכין שם וכמש"כ הרא"ש שם - אם יהיה אסור עכ"פ מצד איסור השחתה להנך ראשונים דס"ל דמוך לאח"ת אסור משום השחתה.)

ובישבה על המשבר דכבר אינו חד גופא כמבואר בסוגיא שם היה נראה דבאמת אסור משום השחתה להנך ראשונים. אמנם ברא"ש ערכין שם כתב דבישבה על המשבר ממתינים לה דוקא משום דמי ולדות עיי"ש הא לא"ה לא היו ממתינים לה. ונראה דאזיל לשי' דכתב בתוס' הרא"ש יבמות (יב:) דליכא איסור השחתה כ"א בשעת יציאת הזרע מן הגוף ולא אח"כ עיי"ש ויתבאר לקמן.

-ג-

ו. דעת ר"ת כפי שהיא מובאת בתוס' כתובות (לט.) וביתר ביאור בתוס' יבמות (יב:) דבשע"ת ודאי אסור לשמש במוך ואין היתר בזה אפילו בג' נשים דהוי כמשמש על העצים ועל האבנים. אבל הסוגיא מיירי במוך לאח"ת ומוך כזה באמת שרי אפילו בשאר נשים כיון שאינן מצוות בפו"ר, רק ר"מ קאמר דג' נשים חייבות לשמש במוך לאח"ת וחכמים קאמרי דאינן חייבות אלא הרשות בידן לשמש כדרכן ומן השמים ירחמו.

וראיתי למי שהקשה שר"ת בסה"י כשחלק על רש"י ותפס שיטתו דר"מ וחכמים פליגי בחייבות או מותרות, וגם שאר נשים מותרות, הביא ראיה מריש נדה (ג.) דפריך הגמ' משמשות במוך מא"ל (אמאי אינה מטמא למפרע דשמא ע"י המוך הועמד הדם בבית הרחם עיי"ש), ומשמע דאפילו שאר נשים משמשות במוך, את"ד ר"ת, והרי הסוגיא שם מיירי במוך בשע"ת שנשאר המוך לזמן מרובה ומעמיד הדם, והרי דעת ר"ת עצמו בתוס' הנ"ל דמוך בשע"ת בודאי אסור. ומכח זה רצה להוכיח ששי' ר"ת בסה"י אינו כמו שהביאו התוס' בשמו אלא ס"ל להתיר אפילו מוך בשע"ת. אבל לדעתי אין זה כדאי רק ס"ל לר"ת דהסוגיא בנדה באמת מיירי במוך לאח"ת וי"ל שמוך זה נשאר לזמן מרובה כדי לשאוב כל הזרע מבפנים, וכן משמע באמת מלשון רש"י כנ"ל. ובזה היה מתורץ מה שדן הגרעק"א בסי' ע"ב מ"ש מוך לאח"ת דאסור לכמה ראשונים (עי' לק') ומ"ש מכבדת את ביתה לאח"ת עיי"ש מה שתירץ דמוך לאח"ת נכנס בפנים יותר ולנ"ל נאמר דמוך לאח"ת נשאר לזמן מרובה ועי"ז נקלט הזרע מבפנים.

-ד-

ז. דעת הר"י בתוס' כתובות (לט.) לקיים פרש"י דמוך בשע"ת אסור מצד האיש דהוי כמטיל זרעו על העצים ועל האבנים (ובזה דומה לשי' ר"ת אלא דר"ת ס"ל דזה אסור אפילו בג' נשים ואפילו לר"מ ואילו ר"י ס"ל דלר"מ שרינן זה בג' נשים) ואפילו לאח"ת נמי אסור דאף שאין אשה מצווה על פו"ר מ"מ אסורה להשח"ז.

ויל"ע באיסור זה דמוך בשע"ת דהוי כמשמש על העצים והאבנים (וכן לר"ת) אם הביאור דאינו דרך תשמיש כלל וכמעשה ער ואונן או"ד לעולם הוי דרך תשמיש רק דעכ"פ ההשחתה שנעשה אח"כ כשפוגע הזרע במוך מתיחס אל האיש ולא אמרינן דכיון שבעל כדרכו נסתלק ואין נפילת הזרע על המוך ענין לו, אלא כליון הזרע ע"י המוך מתיחס אל האיש כיון שהוא הטיל את זרעו במקום שיגיע אל המוך וזהו ענין מטיל זרעו על העצים כו'. והחזו"א תפס כפירוש השני. ולק' יתבאר אי"ה בדברי הריטב"א יבמות (יב:) שסברא זו מוכרחת בדעתו עיי"ש.

-ה-

ח. כתב הרמב"ן נדה (יג.) דנשים מצוות בהשחתה ולכן אם היו בנות הרגשה היו צריכות למעט בבדיקה. ומבואר דמצוות על השחתת זרע עצמן. וכעי"ז כתב בכתובות (לט.) דמצוות על השחתה, אלא דשם כתב דמצוות שלא להשחית זרע בעליהן. וראיתי להמרחשת (ח"ב סי' ט') שהקשה זה כסתירה בדברי הרמב"ן למה בכתובות לא כתב שמצוות על השחתת זרע עצמן. אבל באמת אי"ז קושיא כלל דזרע האשה ביאר הרמב"ן עצמו בפירושו עה"ת ר"פ תזריע שהוא דם שמתאסף ברחם בשעת גמר ביאה עיי"ש וא"כ אם היו בנות הרגשה היתה ריבוי הבדיקה מביאה לידי השחתת אודם והיה אסור, אבל באמת לאו בנות הרגשה נינהו ולכן יכולות להרבות בבדיקה. ואילו בכתובות מיירי הרמב"ן אליבא דאמת דנשים אינן בנות הרגשה ופשוט שע"י שמשמשות במוך אינן משחיתות שום אודם ואין המוך משחית כ"א לובן לבד וזהו זרע האיש ולא זרע האשה ולכן כתב הרמב"ן שאסורות להשחית זרע בעליהן, וז"פ.

והמרחשת עשה מזה סתירה כנ"ל ותירץ דיש ב' עניני השח"ז הא' כשמוציאו מן הגוף שלא בדרך תשמיש והוא מלתא דניאוף ושייך גם באשה, אלא שלאו בנות הרגשה נינהו ובזה מיירי הרמב"ן בנדה, והב' אחר שיצא מן הגוף בדרך תשמיש ומשחיתו ע"י מוך, ובזה אין נשים מצוות כלל דהוא מלתא דפריה ורביה, ובזה מיירי הרמב"ן בכתובות. ומש"כ הרמב"ן בכתובות דנשים מצוות שלא להשחית זרע בעליהן הכונה למוך בשע"ת ומשום שמכשילות את בעליהן אבל מצד עצמן ליכא איסור, ולכן מוך לאחר תשמיש - שאין בזה מכשול לבעליהן - מותרת. אבל בריטב"א כתובות מפורש דגם מוך לאח"ת אסור, ומשום לתא דידה דכולן לקו בדור המבול עיי"ש, וכל דבריו בנויים על דברי הרמב"ן כמבואר למעיין, והסתירה שהקשה המרחשת בדברי הרמב"ן לק"מ כנ"ל, ולכן העיקר נראה שכונת הרמב"ן כהריטב"א דנשים מצוות על השח"ז גם לאחר תשמיש ומשום שמשחיתות את זרע בעליהן.

ט. והנה תור"ד הרמב"ן כתובות שם דמתחילה הביא דברי רש"י דר"מ וחכמים פליגי במותרות או אסורות. וביאר דאע"ג דנשים אינן מצוות בהשח"ז מ"מ אסור להן להשחית זרע בעליהן. ומבואר דמפרש בדעת רש"י שהאיסור הוא מצד האשה ולא מצד האיש. (וכמה שדייק הגרעק"א מלשון רש"י בכתובות שם.)

וזה יל"פ בב' דרכים או דמיירי במוך לאח"ת, או דמיירי במוך בשע"ת וס"ל דעכ"פ אינו אסור כ"א מצד האשה אבל לא מצד האיש כיון שהאיש משמש כדרכו. והנה הפי' הראשון קשה טובא דממנ"פ אי ס"ל דמוך בשע"ת קיל טפי (כיון שאינה עושה מעשה) א"כ למה התירו לר"מ מוך לאח"ת בג"נ כיון שאפשר ע"י מוך בשע"ת. (ובדוחק י"ל דמוך לאח"ת מועיל טפי.) ואם מוך בשע"ת חמיר טפי (דהוי כמטיל זרעו על העצים והאבנים) א"כ מי דחקו לרמב"ן לפרש הסוגיא (אליבא דרש"י) במוך לאח"ת ומשום לתא דידה, ולחדש דנשים מצוות על השח"ת, למה לא פי' באמת דמיירי במוך בשע"ת ומשום לתא דידיה. (וכמו שכתבו באמת התוס' בכתובות בתירוצים הראשון לקיים פרש"י.) ועוד דהריטב"א בכתובות, שכל דבריו שם הם על יסוד ומשקל דברי הרמב"ן, מפורש כתב דנשים מצוות שלא להשחית זרע ע"י מוך אפילו בשע"ת, הרי בהדיא דבשע"ת קיל טפי ומ"מ אסור בשאר נשים וא"כ קשה כנ"ל מי דחקו לומר דנשים מצוות שלא להשח"ז.

ומזה נראה מוכרח כהפי' הראשון דהרמב"ן מפרש (אליבא דרש"יּ) דהסוגיא מיירי (אפילו) במוך בשע"ת ומ"מ אסור משום לתא דידה שלא להשחית זרע בעלה ולא מצד לתא דידיה. ומזה יש ראיה לשיטת הגרעק"א דיש מקום לומר דמוך בשע"ת אסור מצד האשה ולא מצד האיש כיון שהאיש עושה דרך תשמיש.

ואשר למשה"ק ע"ז הגרח"ע דהרי קודם תשמיש אין איסור לשום המוך ובשע"ת האיש והאשה שותפים למעשה התשמיש ולמה יתיחס האיסור אל האשה טפי מאשר אל האיש, צ"ל שסברת הרמב"ן דכיון שהאשה היא ששמה את המוך במקומו לכן ההשחה הנגרמת ע"י המוך בשע"ת מתיחס אל האשה ולא אל האיש.

-ו-

י. והנה עי' בתוס' ישנים השלם (שיצא לאור ע"י מכון אופק) יבמות (יב:) וז"ל ג"נ משמשות במוך. תימה דמשמע אבל שאר נשים אין מותרות לשמש במוך ואמאי הלא אינה מצוות על פו"ר. וי"ל דר"ל הכא צריכות לשמש במוך משום סכנה, אבל שאר נשים אינן צריכות אבל אי בעו משמשי. אי"נ י"ל דשאר נשים מצוות מ"מ שלא להשחית זרע בעליהן אבל מותרות לתת מוך בשע"ת לקבל הזרע עכ"ל.

והנה דבריהם צ"ע דכיון דמסיק בסו"ד דשאר נשים מצוות ג"כ על השח"ז א"כ ממילא מתורץ משה"ק בר"ד ולא היה לו לכתוב כ"א בפשיטות "אי"נ י"ל דנשים מצוות שלא להשחית זרע בעליהן" ותול"מ, ומי דחקם לחלק בין שע"ת לבין אחר תשמיש. וביותר דאם הסוגיא מיירי באמת במוך בשע"ת שהוא מותר אפילו בשאר נשים א"כ ע"כ דר"מ וחכמים פליגי בחייבות או מותרות והרי זה התירוץ הראשון ומה בא להוסיף ע"ז בתירוץ השני, ואם הסוגיא מיירי במוך לאח"ת ור"מ מיקל לג"נ במוך לאח"ת אבל שאר נשים לא שרינן כ"א בשע"ת א"כ ק' למה נתיר אפילו לג"נ לאח"ת כיון דאפשר בשע"ת. (אא"כ נדחוק דלאח"ת מועיל טפי.)

והמהדיר שם רצה להגיה בדברי התוס' ישנים במקום "אבל מותרות" דצ"ל "אבל הני ג"נ מותרות", וכונתו כדברי הרמב"ן אליבא דרש"י דשאר נשים אסורות להשח"ז בעליהן אבל ג"נ שרי לר"מ. אבל גם זה דחוק טובא דא"כ למה הוצרכו התוס' ישנים להאריך דג"נ מותרות לתת מוך בשע"ת לקבל הזרע שהכל הוא שפת יתר.

והעיקר נראה דלעולם דברי התוס' ישנים אינם צריכים הגהה כ"א פירוש, והוא דהנה מתחילה הקשה דמשמע לפרש"י דהא שאר נשים אסורות ואמאי הא אינן מצוות בפו"ר. וקושיא זו הקשו כל הראשונים. ובפשטות כונת הקושיא דסבירא להו דכיון שאינן מצוות על פו"ר ממילא גם באיסור השח"ז אינן.

אבל נראה שאי"ז כונת התוס' ישנים, דזה ידע התוס' ישנים גם מתחילה דנשים מצוות על השח"ז. רק שהיה סבור דבמוך בשע"ת ליכא השחתה כלל כיון שהוא דרך תשמיש, ואין איסורו בשאר נשים כ"א משום ביטול מצוות פו"ר. וע"ז הקשה דנשים אינן מצוות על פו"ר וא"כ אמאי אסור.

ותי' דאיה"נ ליכא איסור בדבר דאין כאן השחתה ונשים אינן מצוות בפו"ר רק ר"מ קאמר דג"נ חייבות וחכמים ס"ל דאינן חייבות והן כשאר נשים דמותרות.

וע"ז הוסיפו התוס' ישנים - ואינו תירוץ אחר בדברי הגמ' כ"א הוספה לדינא - דאף שהוא מסיק דליכא איסור במוך בשע"ת כיון שאינן דרך השחתה כנ"ל, אבל במוך לאח"ת שהוא דרך השחתה אפשר שבאמת יש איסור. ומ"מ בשע"ת שאינו דרך השחתה שרי עכ"פ. והמעיין היטב יראה שהוא פירוש נכון בדברי התו"י. וע"ע בענף הבא.

-ז-

יא. עי' בריטב"א יבמות (יב:) תור"ד שמתחילה הביא פרש"י דר"מ וחכמים פליגי אי אסורות או מותרת לשמש במוך. והקשה ע"ז הא נשים אינן מצוות בפו"ר. ותי' דעכ"פ אסור להן להשחית זרע בעליהן. ואח"כ מוסיף דאע"ג דמותר לבוא על זקנה ואילונית, התם הוי דרך תשמיש, אבל לשמש במוך אינו דרך תשמיש והוי כעצים ואבנים ואסור אפילו לדידיה, וגם כשאין שם מוך בשע"ת כ"א לאחר תשמיש אי' עכ"פ איסורא בדידה. ואח"כ מקשה על פרש"י כעין משה"ק הרמב"ן דלפי"ז כשאמר ר"מ פחות מכאן משמשת כדרכה היינו דחייבת לשמש כדרכה וק' איזה איסור יש בה לשמש במוך כיון שאינה ראויה להוליד. ולכן מסיק הריטב"א דר"מ וחכמים פליגי בחייבת או מותרת ולר"מ ג"נ חייבות לשמש במוך ולחכמים מותרות. ומסיק הריטב"א דמ"מ שאר נשים גדולות אסורות וא"כ מה דקאמר ר"מ פחות מכאן או יתר כאן משמשת כדרכה אינה בחדא מחתא דפחות מכאן יכולה לשמש כדרכה ויכולה לשמש במוך ואילו יתר מכאן חייבת לשמש כדרכה את"ד.

והנה במש"כ אליבא דרש"י דמשמש במוך הוי כמטיל על העצים ועל האבנים ואסור אפילו לדידיה, אין לפרש דכונתו דהוי כמעשה ער ואונן דא"כ מאי פריך מקטנה פחותה מבת י"א, וכי שרי לעשות בה כמעשה ער ואונן. אלא ע"כ כונתו דכיון שאינו דרך תשמיש לגמרי לכן ההשחתה שנגרם ע"י המוך מתיחס אליו, זאת אומרת דאי"ז מעשה תשמיש גרידא כי אם גם מעשה הטלת זרע על המוך, וכמו שפי' החזו"א בדברי הר"י בתוס' כן מוכרחים לפרש בדברי הריטב"א.

יב. אבל מ"מ דברי הריטב"א קשים מאד. דכיון שכתב דאשה מצווה על השח"ז, ולכן אסור לה לשמש במוך, א"כ למה הוצרך להוסיף עוד דאין זה דרך תשמיש (ושאני מזקנה ויולדת), ואסור אפילו מצד הבעל, הא גם אם היה זה דרך תשמיש ולא היה נחשב כמטיל זרעו על העצים ועל האבנים מ"מ היה אסור מצד האשה (וכמו שבאמת פי' הרמב"ן לדעת רש"י).

וכן ק' להיפך, אחר שמסיק הריטב"א דאי"ז דרך תמשיש ואסור באמת מצד הבעל, א"כ למה הוצרך כלל לחדש שאשה מצוות שלא להשחית זרע בעלה, ולחזור בו מהנחתו הראשונה דכיון שאינה מצווה בפו"ר אינה אסורה בהשח"ז והאיסור הוא מצד האיש ולא מצד האשה (וכמו שבאמת פי' התוס' כתובות בתירוצם הראשון לדעת רש"י).

אשר נראה מוכרח מזה, דהריטב"א כשהקשה מתחילה דאשה אינה מצווה בפו"ר לא היתה כונתו כלל דכיון שאינה מצוה בפו"ר אינה בכלל איסור השחתה, דזה ידע הריטב"א גם מתחילה דאשה אסורה בהשח"ז (וכפשטות הסוגיא בנדה דנשים לאו בנות הרגשה נינהו). רק דהוי ס"ל להריטב"א דבמוך בשע"ת ליכא מעשה השחתה כלל דהוא דרך תשמיש, ואין איסורו כ"א משום ביטול פו"ר, וע"ז הקשה הריטב"א דהרי נשים אינן מצוות בפו"ר.

והוא ממש כמה שביארנו לעי' בקו' התוס' ישנים.

וע"ז תי' הריטב"א דלעולם השימוש במוך חשיב השחתה דאינו דרך תשמיש, ולא דמי לזקנה ואילונית, אלא הוא כמשמש על העצים והאבנים. וכיון שאינו דרך תשמיש א"כ אסור הן מצדו והן מצדה וכנ"ל דזה פשיטא ליה להריטב"א דנשים אסורות בהשחתה, וכיון שנתחדש דאין כאן דרך תמשיש א"כ הוא בכלל השחתה האסורה הן לו והן לה. והוא ברור מאד בדברי הריטב"א.

ולפי"ז נמצא שדעת הריטב"א (אליבא דרש"י) חדא שתשמיש במוך בשע"ת אינו נחשב דרך תשמיש (ולא שהוא כמעשה ער ואונן דא"כ אפילו בקטנה היה אסור כנ"ל אלא לענין זה דההשחתה הנגרמת ע"י המוך מתיחס למעשה התשמיש) ועוד ס"ל דאלמלא כן - זאת אומרת אילו היה זה דרך תמשיש - אזי לא היה איסור במוך בשע"ת אפילו מצד האשה.

יג. וזה דלא כדעת הרמב"ן כתובות הנ"ל דס"ל (אליבא דרש"י) דתשמיש במוך איסורו מצד האשה דוקא שמצוה שלא להשחית זרע בעלה, ולא הזכיר איסור מצד האיש כלל. ודעת הרמב"ן ע"כ דבמוך בשע"ת הוי דרך תשמיש ולכן אין בו איסור מצד האיש כלל. ומ"מ אסור (אליבא דרש"י) מצד האשה דמצד האשה אינו מועיל מה שהוא דרך תשמיש דסוכ"ס עצם שימת המוך קודם תשמיש והחזקתו בשע"ת נחשבת מעשה השחתה מצד האשה ואסור דומיא דמוך לאח"ת.

נמצא שהרמב"ן בכתובות והריטב"א ביבמות חלוקים בב' נקודות. חדא, דהרמב"ן ס"ל דמוך בשע"ת הוי דרך תשמיש ולכן אסור (אליבא דרש"י) דוקא מצד האשה. והריטב"א ס"ל שאינו דרך תשמיש כ"א כמשמש על העצים ועל האבנים ואסור (אליבא דרש"י) אפילו מצד האיש (כמו שמפורש בדברי הריטב"א). ועוד, דהרמב"ן ס"ל דאף שהוא דרך תשמיש מ"מ אסור מצד האשה דעצם שימת המוך קודם תשמיש והחזקתו בשע"ת חשיב מעשה השחתה מצד האשה, והריטב"א חולק ע"ז וס"ל שאין מוך בשע"ת נחשב השחתה כ"א משום שאינו דרך תשמיש ולכן עצם התשמיש הוא כהשחתה במוך, אבל אלמלא כן לא היה בו איסור אפילו מצד האשה כיון דקודם תשמיש כששמה את המוך אינה עושה מאומה ובשע"ת כבר הוי דרך תשמיש.

יד. ובאמת שגם הריטב"א בכתובות (לט.) כתב על דרך הרמב"ן, ודלא כדבריו ביבמות, דעיי"ש ביאר דעת רש"י דאע"ג דאשה אינה מצווה בפו"ר מ"מ אסורה להשחית זרע בעלה, ולהשחית זרע הראוי להוליד אסור אפילו לדידה, ואפילו היה המוך מונח בשע"ת. ולשונו משמע שכל האיסור הוא מצד האשה, דאל"כ למה הוצרך להאריך בזה שיש איסור השחתה לדידה, תפ"ל דאסור מצדו. ומש"כ הריטב"א דאסור אפילו לדידה, דמשמע כ"ש לדידיה, היינו שלא בשע"ת, אבל במוך בשע"ת האיסור הוא מצד האשה דוקא, אבל מצד האיש הוי דרך תשמיש.

וראיה ברורה שזוהי כונת הריטב"א בכתובות, דעיי"ש בתוך דבריו שדן למה אין איסור לבעול מעוברת או זקנה או אילונית, ותי' ב' תירוצים, או משום מצוה עונה או משום שהוא דרך תשמיש. ולכ' ק' להתירוץ הראשון שהיתר בעילת זקנה הוא משום מצות עונה, תינח מצד האיש שמצווה על זה אבל עדיין ייאסר מצד הזקנה עצמה שמצווה שלא להשחית זרע בעלה. וע"כ צ"ל דכיון שאין היא עושה מעשה בתשמיש לא שייך שעצם התשמיש יחשב השחתה מצדה, אבל א"כ יקשה בשמשמשת במוך בשע"ת איך כתב הריטב"א דאסור לדידה, הא אינה עושה שום מעשה בהתשמיש. וע"כ דאיסורה לא משום מעשה התשמיש עצמו כ"א משום שימת המוך קודם תשמיש והחזקתו בשע"ת, וזהו כשי' הרמב"ן וכנ"ל.

אבל הריטב"א ביבמות דס"ל שאיסור מוך בשע"ת - אפילו לדידה - היא משום שאינו נחשב דרך תשמיש, ולכן עצם מעשה התשמיש נחשבת מעשה השחתה, ע"כ ס"ל שגם האשה נחשבת כמשותפת במעשה התשמיש. ועל כן לשיטתו כשבא לבאר ההיתר בזקנה כו' כתב משום שהוא דרך תשמיש, ולא הזכיר כלל הסברא דמצות עונה, דלשיטתו לא היה מועיל זה כלום דסוכ"ס יהיה אסור מצד הזקנה עצמה, אלא ע"כ ההיתר בזקנה כו' הוא משום דהוי דרך תשמיש.

-ח-

טו. והנה עיי"ש ברמב"ן אחר שביאר שיטת רש"י דנשים מצוות שלא להשחית זרע בעליהן - ולכן לחכמים ג"נ אסורות לשמש במוך, וכן שאר נשים לר"מ - הקשה ע"ז הרמב"ן דא"כ דחכמים אסורות קאמרי ק' איזה איסור שייך בקטנה כיון שאינה ראויה להוליד שהרי אם תתעבר תמות. (ולכ' קושייתו אינה מובנת דהא מסקנת הגמ' יבמות דשמא תתעבר ושמא תמות. ובאמת הרא"ה כתובות שם הק' כעין קו' הרמב"ן אבל נשמר וכתב הקו' להך לישנא בגמרא יבמות דהוי ס"ד דשמא תתעבר ואז ודאי תמות עיי"ש. ולביאור דברי הרמב"ן עי' בפי' הגר"א יפהן ז"ל לריטב"א יבמות שם.) ולכן מסיק הרמב"ן דחכמים ור"מ פליגי בחייבות או מותרות, דלר"מ חייבות לשמש במוך ולחכמים אינן חייבות אבל איסורא ליכא. וכעי"ז ברא"ה ובריטב"א ובנמוק"י ובר"ן כתובות שם.

ויל"ע למסקנת הרמב"ן שנטה מדברי רש"י ופי' הסוגיא לענין חייבות ומותרות, האם ההיתר לשמש במוך הוא רק בג"נ, אבל שאר כל הנשים עדיין אסורות, דלא חזר בו הרמב"ן ממש"כ אליבא דרש"י דנשים מצוות שלא להשחית זרע בעליהן (ואפי' בשע"ת כמה שהוכחנו לעי'). או"ד כיון דלמסקנת דברי הרמב"ן אין הכרח מן הסוגיא לאיסור זה לכן נקטינן דבאמת ליכא איסור לשמש במוך כלל ואפילו בשאר נשים. רק ג' נשים חייבות לר"מ ושאר כל הנשים מותרות.

ואף דהרמב"ן נדה (יג:) כתב בהדיא דנשים מצוות על השח"ז דכולן לקו בדור המבול, אבל אפשר דהיינו דוקא זרע עצמן (שהוא הנידון בסוגיא שם אם הן בנות הרגשה) או אפילו זרע בעליהן לאחר תשמיש, אבל בשע"ת אפשר דבאמת שרי.

והחזו"א כתב ראיה ברורה מדברי הרמב"ן נדה (ג.) אדברי הגמרא שם משמשת במוך מא"ל, דפרש"י דקאי אג' נשים וחלק עליו הרמב"ן ופי' דבכל אשה קאמר, והרי לא מסתבר דהגמ' מיירי בעושות באיסור, אלא מוכח דעת הרמב"ן דאפילו שאר נשים מותרות לשמש במוך, לכה"פ בשע"ת. וכן הוא בר"ן נדה שם.

טז. אבל הריטב"א ביבמות הנ"ל אף שגם הוא חולק על פרש"י דר"מ וחכמים פליגי במותרות או אסורות, (מכח מעין אותה הקושיא שהקשה הרמב"ן דא"כ כשאמר ר"מ פחות ויתר על כאן משמשת כדרכה והולכת ולפרש"י ע"כ דהכונה דחייבות לשמש כדרכה והרי איזה איסור יש לקטנה פחותה מבת י"א לשמש במוך כיון דבלא"ה אינה ראויה להוליד), ומסיק ג"כ כדעת הרמב"ן דר"מ וחכמים פליגי בחייבות או מותרות, דלר"מ ג"נ חייבות לשמש במוך ולחכמים מותרות לשמש במוך, מ"מ דעתו דההיתר הוא דוקא בג"נ, או בקטנה פחותה מבת י"א דבלא"ה אינה ראויה להוליד, אבל שאר נשים גדולות שאין בהן סכנה וראויות להוליד אסורות לשמש במוך. ונמצא שחולק בזה על הרמב"ן.

(ואי"ל שכונת הריטב"א לאסור בשאר נשים דוקא לאח"ת, אבל בשע"ת מסכים עם הרמב"ן דשרי, זה אינו חדא דכיון דאליבא דרש"י פשיטא ליה לאסור (בג"נ לחכמים) שע"ת כמו לאח"ת א"כ סתמו כפירושו דכשאסר אליבא דנפשיה (בשאר נשים) האיסור הוא אפילו בשע"ת. ועוד, דמפורש עכ"פ בריטב"א דמה שאסר לשאר נשים התיר לג"נ ואם נימא דהאיסור בשאר נשים הוא דוקא לאח"ת א"כ ג"נ ע"כ שרי אפילו לאח"ת וקשה למה נתיר לג"נ לאח"ת, דבר שאסור בשאר נשים, כיון שאפשר להן לשמש במוך בשע"ת שהוא היתר גמור אפילו בשאר נשים. אלא אם כן נדחוק דלאח"ת מועיל טפי. ובודאי א"א להעמיס כן בכונת הריטב"א.)

יז. ונראה דפליגי הרמב"ן והריטב"א לשיטתייהו, וכמו שיתבאר, דהנה נתבאר לעיל (ענף ז') דהרמב"ן והריטב"א (ביבמות) חלוקים בעצם גדר האיסור לשמש במוך בשע"ת (אליבא דרש"י, ולהריטב"א גם אליבא דאמת עכ"פ בשאר נשים). דהרמב"ן ס"ל דתשמיש במוך הוי דרך תשמיש אלא שעצם שימת המוך קודם תשמיש והחזקתו בשע"ת הוא מעשה איסור השחתה בפנ"ע דומיא דמוך לאח"ת. אבל הריטב"א ס"ל ששימת המוך אינה כלום אלא האיסור משום שתשמיש במוך אינה נחשבת דרך תשמיש וממילא דמעשה התשמיש עצמה נחשבת מעשה השחתה.

והנה ר"מ קאמר דג"נ משמשות במוך, והסכימו הרמב"ן והריטב"א שכונתו דחייבות לשמש במוך. ומסיק ר"מ דפחות מכן ויתר מכן משמשת כדרכה והולכת. וכאן חלוקים הרמב"ן והריטב"א. דהרמב"ן ס"ל דדין פחות מכן ודין יתר מכן אחד הוא דמותרות לכתחילה לשמש במוך. אבל להריטב"א דינם חלוק דפחות מבת י"א מותרת אפילו לכתחילה לשמש במוך דכיון שאינה ראויה להוליד כלל ל"ש בה איסור השחתה. (ולסברא זו הסכימו הרמב"ן והריטב"א וזו היתה עיקר קושייתם על פרש"י בסוגיא.) אבל יתר מבת י"ב לא רק שאינה חייבת לשמש במוך אלא שגם איסור יש בדבר.

וכן מפורש בריטב"א יבמות שם וז"ל ופחות מכן ויתר על כן אינה חייבת, אלא פעמים מותרות כגון קטנה, ופעמים אסורות כגון גדולה עכ"ל.

ונראה שהרמב"ן החזיק זה לדוחק לפרש פחות מכן ויתר מכן לצדדים וזהו שהכריחו להסיק דכמו שבפחות מכן מותרת לכתחילה קאמר ר"מ, ה"נ ביתר על כן. ואילו הריטב"א לא חשב זה לדוחק ולכן לא ראה סיבה לחלוק על עצם הנחת רש"י שיש איסור לשמש במוך בשע"ת.

ופלוגתתם בזה נובע מפלוגתתם הנ"ל, דהנה לשי' הרמב"ן תשמיש במוך בשע"ת, לדעת רש"י האוסרו, הוא מעשה איסור בפנ"ע. ולכן אין הלשון סובל כלל להשוות דין פחות מכן ויתר מכן ולכוללם בלשון אחד ד"משמשת כדרכן", דבפחות מכן יהיה הכונה שיכולות לשמש במוך ויכולות לשמש שלא במוך כדרכן, וביתר מכן יהיה הכונה שאסורות לשמש זולת כדרכן. וכמו שאין הלשון סובל לומר שאחד ישראל ואחד גוי אינם חייבים לאכול בשר חזיר, דאף שהוא אמת שגם ישראל וגם גוי אינם חייבים לאכול חזיר, אבל אין שום השתוות ביניהם בדין זה. ולכן ס"ל להרמב"ן דכיון שר"מ כלל יחד בדיבור אחד דפחות מכן ויתר מכן משמשת כדרכה ע"כ כולן כאחת שוות להיתר גמור.

אבל הריטב"א הרי ס"ל דעצם שימת המוך אינה האיסור, כ"א מעשה התשמיש במוך נחשב מעשה איסור, כיון שאינו דרך תשמיש. ולדידיה אין שום דוחק בדברי ר"מ, כי דברי ר"מ מתפרשים כך, דג"נ חייבות לשנות מדרך כל הארץ ולשמש באופן שאינו דרך תשמיש, משא"כ שאר נשים פחות מכן ויתר מכן משמשות כדרך כל הארץ, ואף שאינן בחדא מחתא, שהרי פחות מכן יכולות גם לשמש שלא כדרך כל הארץ, ויתר מכן צריכות לשמש כדרך כל הארץ דוקא, אבל מ"מ יש להן השתוות שבעילתן סתמא היא כדרך כל הארץ, והבן.

-ט-

יח. בתוס' הרא"ש נדרים (לה:) כתב וז"ל ג"נ משמשות במוך, צריכות לשום מוך באותו מקום לקלוט את הזרע שלא תתעבר עכ"ל. ודייק היש"ש (בפ"ק דיבמות סי' ח') מדנקט לשון לקלוט את הזרע דמיירי במוך בשע"ת. וס"ל להרא"ש דפלוגתתם דלר"מ חייבות לשמש במוך בשע"ת, ולחכמים אינן חייבות אבל מותרות. והוא כשי' הרמב"ן והריטב"א. ולא נתבאר בדברי הרא"ש אם גם שאר נשים מותרות או"ד דוקא ג"נ אלו. והיש"ש תפס דשאר נשים ג"כ מותרות. וכבר נתבאר שנחלקו בזה הרמב"ן (בכתובות שם) והריטב"א (ביבמות).

אבל בתוס' הרא"ש כתובות שם אף שמתחילה כתב ג"כ דר"מ וחכמים פליגי בחייבות או מותרות, אבל אח"כ כתב דאי"נ נוכל לפרש כפרש"י דפליגי אם מותרות או אסורות דאע"ג דנשים אינן מצוות בפו"ר אבל מ"מ אסור להן להשחית זרע בעליהן.

ולכ' כונתו כסברת הרמב"ן והריטב"א אליבא דרש"י דנשים מצוות על השח"ז דכולן לקו בדור המבול. אבל המרחשת העיר דק' לומר כן דעיי"ש בהמשך דמוסיף הרא"ש דמוך לאח"ת שרי, כיון שהבעילה היתה כדרך תשמיש. ואין איסור כ"א במוך בשע"ת. וממה שהתיר מוך לאח"ת משמע דס"ל דנשים אינן מצות בהשח"ז כלל, דאם נשים מצוות בהשח"ז א"כ אדרבא לאח"ת חמור טפי שמשחיתות בידים. אע"כ דמש"כ הרא"ש דאין לה להשחית זרע האיש כונתו דאין לה לשום מוך בשע"ת כיון שעי"ז מכשיל את בעלה בהשח"ז. וכן הוא סוף דעת הרא"ש שם דשאר נשים אסורות דהוי כזורע על העצים ועל האבנים, את"ד המרחשת.

ומ"מ למש"נ בדעת הריטב"א דגם מצד האשה תלוי בדרך תשמיש, דכשמשימה המוך עצם מעשה התשמיש חשיב מעשה השחתה כיון שאינו כדרך כל הארץ, א"כ יש מקום לומר שגם הרא"ש אוסר מצד האשה, וכפשטות לשונו, ואף שהוא מתיר במוך לאח"ת, היינו משום דס"ל דאיסור השחתה שייך דוקא בשעת יציאת הזרע מן הגוף, ולא לאחר מכאן, וכמו שיתבאר תיכף מדבריו ביבמות, אבל במוך בשע"ת שעצם יציאת הזרע מן הגוף חשיבא דרך השחתה וגם האשה משתתפת במעשה זה אפשר שיש איסור גם מצד האשה. ומ"מ הא מיהת מוכח לדעת הרא"ש שיש איסור גם מצד האיש שהרי בודאי אין האיש עדיף מהאשה מצד מעשה התשמיש עצמו.

ועוד בא שלישיה דברי תוס' הרא"ש ביבמות (יב:) דמתחילה כתב כדבריו בכתובות דר"מ וחכמים פליגי במוך בשע"ת אם מותרות או אסורת, אבל אח"כ מסיק דבשע"ת אין היתר כלל אפילו לג"נ דהוא כזורע על העצים והאבנים ואף במקום סכנה אין היתר, דלא לבעול ולא לסתכן, אלא מח' ר"מ וחכמים במוך לאח"ת ופליגי אם חייבות או מותרות אבל איסור לאח"ת ליכא אפילו בשאר נשים דאיסור השח"ת הוא דוקא בשעת יציאת הזרע מן הגוף עיי"ש.

והנה אף שאין בידינו להכריע איזה מדברי תוס' הרא"ש באו אחרונים מ"מ הדעת נוטה שדבריו בנדרים הם משנה ראשונה ואח"כ דבריו בכתובות ואח"כ דבריו ביבמות, שהרי כל א' כולל את שלפניו, שהרא"ש בכתובות כתב מתחילה כדבריו בנדרים, וביבמות כתב מתחילה כדבריו בכתובות, כנ"ל.

-י-

יט. עי' ברא"ה כתובות (לט.), ומובא בשטמ"ק שם, מתחילה הביא דעת רש"י דר"מ וחכמים פליגי במותרות או אסורות, והק' עליו דמ"ט דחכמים דס"ל דאסורות הא קטנה בת י"א לחד לישנא ביבמות ודאי מתה וכיון שאינה ראויה להוליד איזה איסור יש לה לשמש במוך. והוא כעין קו' הרמב"ן והריטב"א. ולכן מסיק הרא"ה וז"ל אלא ודאי חייבות לשמש במוך קאמרינן כו' וחכמים אומרים דאינן אסורות אבל הרשות בידן. אבל איסור לבעליהן ליכא שהרי הם אין משחיתים, ותו משום עונה נמי מותר ע"כ.

וצ"ב למה דן הרא"ה דוקא מצד האיסור לבעליהן, ולא מצד האיסור להן עצמן, וגם מה שתי' שהרי הם אין משחיתים וביותר מה שתי' משום מצות עונה הרי כל זה מועיל רק מצד האיש ולא מצד האשה (שאי"ח בעונה) וא"כ מ"ט שריא.

וי"ל דס"ל להרא"ה דמצד האשה ליכא איסור השחתה כלל דאינן מצוות בפו"ר. (ובפרט זה יהיה כדעת ר"ת.) אי"נ י"ל דס"ל דמצד האשה ליכא איסור משום שאינה עושה מעשה, דשימת המוך קודם תשמיש אין בו איסור כלל ובשע"ת אינה עושה שום מעשה.

ולשתי הדרכים האלה יהיה דעת הרא"ה דאפי' שאר נשים מותרות לשמש במוך בשע"ת, שהרי היא אינה עושה איסור מא' מהטעמים הנ"ל וגם האיש אינו עושה איסור מא' מהטעמים שכתב הרא"ה. וא"כ יהיה דעתו כהרמב"ן דאפילו שאר נשים מותרות לשמש במוך בשע"ת.

עוי"ל כונת הרא"ה דהיא באמת עושה איסור אלא דשרי משום סכנה וכמו שמחתכים את הולד להצלת האם. אבל האיש אילו היה בו איסור לא היה שייך להתיר משום סכנה דלא לבעול ולא לסתכן, ולכן הוצרך לומר דמצד האיש ליכא איסור. ולפי"ז יהיה דעתו דבשאר נשים עכ"פ אסור מצד האשה כיון דליכא סכנה. ומ"מ הדעת נוטה שדעתו כדעת הרמב"ן רבו.

-יא-

כ. מסקנת וסיכום הדברים. אליבא דחכמים דקיי"ל כותייהו:

דעת רש"י: אם נאמר שדברי רש"י ביבמות ודבריו בכתובת עולים בקנה א' א"כ דעתו דמוך בשע"ת אסור אפילו בג"נ מצד האשה ולא מצד האיש, ובפשוטו משום שמצד האיש הוי דרך תשמיש אבל מצד האשה עצם שימת המוך קודם תשמיש והחזקתו בשע"ת הוי מעשה השחתה. (ואף שהגרח"ע הק' על סברא זו אבל כבר ראינו שהוא מוכח בדעת הרמב"ן וגם הגרעק"א תפס סברא זו לעיקר בדעת רש"י.)

דעת ר"י: מוך בשע"ת אסור אפילו בג"נ משום שמטיל זרע על העצים והאבנים, וגם לאח"ת אסור דאשה ג"כ מצוה על השח"ז. וביאר הסברא דמטיל זרע על העצים כו' י"ל שהוא כמעשה ער ואונן אי"נ דלעולם אינו כמעשה ער ואונן רק דעכ"פ מעשה התשמיש חשיב מעשה השחתה על המוך כיון שאינו בדרך תשמיש (וכן ביאר החזו"א וסברא זו יש לה סיוע מדברי הריטב"א ביבמות).

דעת ר"ת: מוך בשע"ת אסור אפי' בג"נ משום שמטיל זרע כו' אבל לאח"ת מותר אפילו בשאר נשים כיון דנשים אינן מצוות בפו"ר.

דעת הרמב"ן: מדבריו בנדה (ג.) משמע דמוך בשע"ת מותר בכל הנשים דהוי דרך תשמיש ואינה עושה שום מעשה השחתה. וכן נראה דעת הר"ן שם. ונתבאר דהרמב"ן לשי' בביאור הסוגיא דג"נ.

דעת הריטב"א ביבמות: מוך בשע"ת אסור בשאר נשים גדולות דכיון שאינו דרך תשמיש עצם התשמיש הוי מעשה השחתה הן מצד האיש והן מצד האשה.

דעת תוס' הרא"ש: דברי הרא"ש סותרים זא"ז בג' מקומות אבל משמע שמסקנת דעתו היא כדבריו ביבמות דמוך בשע"ת אסור דהוי משמש על העצים והאבנים אבל לאח"ת שרי אפילו בשאר נשים דאין איסור השחתה כ"א בשעת יציאת הזרע מן הגוף.

דעת התוס' ישנים: מוך בשע"ת שרי אפילו בשאר נשים דהוא דרך תשמיש (ואף שגורם ע"י מעשה ביטול מצות פו"ר נשים אי"ח בזה) אבל לאח"ת אסור.