בגדר שיעורי שבת
דברים שנאמרו לפני בני החבורה אלול תשס"ד
-א-

א. שי' רש"י (עג.) דהא דבעי' מוחק ע"מ לכתוב וקורע ע"מ לתפור משום שכך היה במשכן. ולא משום דבלא"ה הוי מקלקל. וכן מבואר ממה שפי' לק' (מח.) ובמכות (ג:) דפותח בית הצואר חייב משום מכה בפטיש, ולא משום קורע, וביאר הריטב"א (מכות שם) דכיון שאינו ע"מ לתפור אינו חייב משום קורע, אע"ג דבודאי הוא מתקן. אכן הרמב"ם פי דחיובו משום קורע ומבואר דס"ל דמה דבעינן ע"מ לתפור אינו אלא כדי שיהיה מתקן. והק' רעק"א לרש"י מקורע על מתו דחייב משום קורע (קה:) אף שאינו ע"מ לתפור.
ב. וכן יש להקשות מדיו ע"ג סיקרא (גיטין יט.) דלחד מ"ד בגמ' חייב משום מוחק, ופרש"י דאף שהוא מקלקל מ"מ חייב כיון שאינו מקלקל כ"כ (ותוס' שם פי' בע"א) וק' הרי אי"ז ע"מ לכתוב.
ג. יש לחקור אם שיעורי שבת נאמרו בעצם השם מלאכה או בתיקון הנצרך. ויש להביא ראיה מרש"י הנ"ל גבי דיו ע"ג סיקרא דחייב משום שאינו מקלקל כ"כ, דמזה מוכרח שאי"צ שיעור לתיקון, דגם אם עשה פחות מכשיעור הרי בודאי אינו מקלקל כ"כ. ובהכרח ששיעורי שבת אינם בתיקון כ"א בעצם השם מלאכה.
ד. וא"כ צ"ב במלאכת קורע ע"מ לתפור ב' תפירות, ומוחק ע"מ לכתוב ב' אותיות, למה נאמר השיעור בעל-מנת ולא בעצם הקריעה והמחיקה. והרי כיון שנתבאר ששיעורי שבת אינם שיעורים בתיקון כ"א בעצם השם מלאכה, א"כ היה השיעור צ"ל בקריעה עצמה, וכן במחיקה עצמה. וי"ל דזהו שהכריח את רש"י לומר דהעל-מנת לתפור והעל-מנת לכתוב הוא מעצם השם מלאכה, וממילא דשפיר נאמר בו שיעור. ואזיל לשי'.
ה. ואשר לקושיית הגרעק"א, י"ל דענין "על-מנת" יש לו שני מובנים, לשון תכלית, ולשון תנאי. זאת אומרת ד"מוחק על מנת לכתוב" יכול להתפרש כ"מחיקה לצורך כתיבה", וגם יכול להתפרש "מחיקה בתנאי דאח"כ תבוא כתיבה במקומה". וכן קורע על-מנת לתפור. והנה אילו היה הצורך ב"על-מנת" לכתוב כדי שייחשב מתקן, בודאי היינו צריכים לפרשו כהפי' הראשון. אבל כיון שנתבאר ששיטת רש"י ד"על-מנת" היא מעצם השם מלאכה, זה נותן מקום לומר דהוא מתפרש בלשון תנאי, היינו דחיוב קריעה הוא בתנאי שתבוא תפירה במקומה – והגדר בזה י"ל דכל שלא תבוא שם תפירה אח"כ אינו חשוב קרוע עכשיו, דגדר קריעה הוא פירוש דבר שבעצם הוא מאוחד ע"י שסופו לתפור. וכן מוחק על מנת לכתוב היינו מחיקה בתנאי שתבוא כתיבה במקומה, דאל"כ אי"ז מקום כתיבה ולא חשיב מוחק כלל. וממילא הרי בקורע על מתו ובחמתו הרי באמת סופו לתפור אח"כ – ואפילו בקורע על אביו ואמו הרי סופו לשלול דגם זה תפירה לענין שבת – ושפיר הוי ע"מ לתפור. משא"כ פותח בית הצואר שאין סופו לתפור כלל.
ו. וכן דיו ע"ג סיקרא דחייב משום מוחק והקשינו הא אי"ז על מנת לכתוב, י"ל דכיון דבמקום כתיבת הדיו בא כתיבת הסיקרא הרי זה נחשב שפיר מחיקה באופן שתבוא כתיבה במקומה, ונתקיים התנאי דעל-מנת לכתוב.
ז. עוד נראה להביא ראיה דשיעורי שבת הם בעצם השם מלאכה מהא דלק' (צא.) דבעא מיניה רבא מרב נחמן זרק כזית תרומה לבית טמא ונצטרף להשלים לכביצה אי אמרינן מדמצטרף לענין טומאה מיחייב נמי לענין שבת ע"ש, והנה אם השיעור גרוגרת הוא מצד התיקון אין לזה מובן שהרי בזה שמשלים לשיעור טומאה ומטמא להתרומה מקלקל טפי. אלא ע"כ שהשיעור הוא בעצם החשיבות של המלאכה, דבזה יש מקום לומר דכיון שאותה זריקה חשובה לענין טומאה חשובה היא גם לענין שבת.
ח. וא"כ יק' לשיטת הרמב"ם שאין העל-מנת לתפור מעצם השם מלאכה (כמבואר ממה שפסק דפותח בית הצואר חייב משום קורע) א"כ למה נאמר השיעור דב' חוטין בעל-מנת לתפור, ולא בקריעה עצמה. וצ"ל דאף שהשיעור הוא בעצם המלאכה מ"מ הוא מצד חשיבות המלאכה, וחשיבות המלאכה נמדדת במקום התיקון.

-ב-

ט. והנה האחרונים הקשו סתירה דבספרא פ' אחרי מות איתא דמניין דאסור לכתוב אפילו אות א', או לארוג אפי' חוט א', ת"ל וכל מלאכה לא תעשו. ומבואר דחצ"ש אסור בשבת מה"ת. ואילו בתוספתא ביצה פ"ד מפורש שהכותב אות א' או האורג חוט א' אינו אלא משום שבות.
י. והנה עי' לקמן (קג:) דעת ר' יהודה דהכותב שם משמעון חייב, ודעת ר"ש דאי"ח עד שיעשה מלאכה שכיו"ב מתקיימת היינו מלאכה שהוא רוצה לקיימה, וכיון שהוא רוצה לקיים שמעון ולא שם לכן אי"ח עד שיכתוב שמעון. ויל"ע אם שיעור זה דמלאכה שכיו"ב מתקיימת הוא ג"כ בעצם המלאכה, או"ד דהוא שיעור בתיקון. ולכ' הסברא נותנת דהוא שיעור בתיקון, דאילו עצם השם מלאכה איך ישתנה לפי כונתו ורצונו, דנתת תורת כל א' בידו, אלא ע"כ שהוא שיעור בתיקון דהתיקון נמדד לפי מה שהוא רוצה לקיים.
יא. ונראה להביא ראיה לזה מהירושלמי פי"ב ה"ג דקאמר דלר"ש דס"ל דאי"ח עד שיעשה מלאכה שכיו"ב מתקיימת ע"כ אי"ח על שובט ומדקדק דאינו אלא לאמן את ידו עיי"ש. דלכ' אינו מובן מה ענין זל"ז, דהא גם להחולקים על ר"ש עכ"פ צריך שיעור ב' חוטים ומ"מ חייב על שובט ומדקדק וא"כ מ"ש לר"ש נהי דר"ש מצריך שיעור יותר גדול אבל מה זה ענין לחיוב שוטב ומדקדק. אבל למש"נ ניחא דשיעור ב' חוטין הוא שיעור בעצם חשיבות מלאכה, ושובט ומדקדק הוי מלאכה חשובה ג"כ, אבל לר"ש דמצריך מלאכה שכיו"ב מתקיימת היינו שיעור תיקון, ושובט ומדקדק אינו פועל שום תיקון שמתקיים דאינו אלא לאמן את ידו.
יב. ומעתה נראה, דהנה ר' יהודה מחייב על שם משמעון, וגם ס"ל דשובט ומדקדק חייב כמבואר בגמ' (עה:), והוא חולק על ר"ש ואינו מצריך מלאכה שכיו"ב מתקיימת. ולדידיה שיעורי שבת הם שיעורים בעצם השם מלאכה דוקא. ולשי' זו נראה דחצ"ש אסור מה"ת גם באיסורי שבת, שהרי כיון שהשיעור הוא בעצם מלאכה, ועשה חצי מזה שהוא ראוי להצטרף, הרי זה ככל איסורי תורה שיש בהם גדר שיעור ומ"מ חצ"ש אסור דהשיעור השלם מצורף מחצאי שיעור. משא"כ לר"ש דמצריך מלאכה שכיו"ב מתקיימת, שהוא שיעור בתיקון וכנ"ל, א"כ אי"ז שיעור בעצם השם מלאכה, כ"א בתיקון שהוא תנאי להמלאכה, וכל שלא נתקיים התנאי בשלימות ליכא איסורא כלל, ואין איסור חצי שיעור מה"ת.
יג. משל למה הדבר דומה, דהנה נחלקו הראשונים אם יש איסור חצי שיעור בשבועה. והנה הגע בעצמך, להסוברים שגם בשבועה יש איסור חצ"ש, אם נשבע שאם יאכל כזית לחם לא יאכל כזית בשר, האם נאמר דאם אכל חצי זית לחם יהיה אסור אח"כ לאכול כזית בשר משום חצי שיעור, הא ודאי ליתא, דאכילת הלחם אינו האיסור כ"א תנאי לחלות האיסור, וכיון שלא אכל אלא חצי זית לא נתקיים התנאי.
יד. ומעתה הרי סתם ספרא ר' יהודה (סנהדרין פו.), ולכן הספרא לשי' ס"ל דחצ"ש אסור בשבת מה"ת, אבל התוספתא י"ל דאזיל בשי' ר"ש, דמצריך מלאכה שכיו"ב מתקיימת, וממילא שצריך שיעור לתיקון, ולכן חצ"ש אינו אסור אלא משום שבות.
טו. עוד להעיר, הנה ר' יהודה במשנה (קג.) ס"ל דאי"ח כ"א על ב' אותיות שונות כגון שם משמעון נח מנחור כו', ובגמ' (שם עמ' ב') מקשה דבתו"כ אי' דר' יהודה מחייב אפילו על תת, חח, גג כו' דהיינו ב' אותיות דומות. ומתרץ הא דידיה הא דרביה. אבל עכ"פ משמע דגם לר' יהודה דמתני' וגם לר' יהודה דהתו"כ בעינן עכ"פ שב' האותיות יעלו למשמעות שם, ואינו חייב על א"א דאאזרך. אבל עי' רמב"ם פי"א שבת ה"ט וה"י, מבואר מדבריו שמחלק דרק בב' אותיות דומות (כמו תת חח כו') הוא דבעי' שיעלו למשמעות שם (ואינו חייב על א"א דאין בו משמעות כלל), אבל בכותב ב' אותיות שונות חייב בכל ענין, אפילו אם אינן עולות למשמעות שם. וק' מנ"ל חילוק זה.
טז. וי"ל דלמדו מהתוספתא הנ"ל דאוסר מה"ת אפילו כתיבת אות א', דק' נהי דחצ"ש אסור מה"ת אבל כאן ליכא חצי שיעור כלל, דהרי אות א' אין לו משמעות שם כלל, ואין כאן אפילו חצי שיעור. ומזה למד הרמב"ם דאף דבב' אותיות דומות מצריך ר' יהודה דהתו"כ שיעלו למשמעות שם, כמו חח רר תת כו', אבל בב' אותיות שונות אי"צ לזה, וממילא דכל אות א' הוא חצי שיעור, וק"ל.