בפלוגתא דלילה ושבת זמן תפילין

Speaker:
Date:
January 01 2004
Language:
Hebrew
Downloads:
1
Views:
900
Comments:
0
 
בפלוגתא דלילה ושבת זמן תפילין


-א-

א. מנחות (לו.) ת"ר תפילין מאימתי מברך עליהן כו' ועד מתי מניחן עד שתשקע החמה, ר' יעקב אומר עד שתכלה רגל מן השוק וחכמים אומרים עד זמן שינה כו'. הנה רש"י פי' דחכמים ור' יעקב ס"ל לילה לאו זמן תפילין ומ"מ אי"ח לחלוץ. והיינו משום דס"ל דושמרת - דדרשינן מיניה לקמן למ"ד לילה לאו זמן תפילין דהמניח תפילין בלילה עובר בעשה או בלאו - אינו אוסר כ"א להניח לכתחילה בלילה אבל אם כבר היו מונחין אינו עובר. ולכן אי"ח לחלוץ מיד עם חשיכה. וכעי"ז ס"ל להשטמ"ק לקמן ע"ב ס"ק א'.

ומ"מ אחר הזמן דעד שתרמ"ה (לר' יעקב) או אחר זמן שינה (לחכמים) חייב לחלוץ, וע"כ משום דגזרינן משום חשש שינה.

ותוס' פי' דחכמים ור' יעקב ס"ל לילה זמן תפילין ומ"מ גזרו משום שינה. אבל קודם הזמן דעד שתרמ"ה (לר' יעקב) או קודם לזמן שינה (לחכמים) לא גזרו. ומ"מ להניח לכתחילה אסור וצ"ל משום דכשבא להניח לכתחילה החמירו יותר בחשש שינה.

אבל רש"י לא ניחא ליה בזה, אף דגם הוא אית ליה הסברא דחשש שינה וכנ"ל, משום דלא ניחא ליה לחלק שיהיו שינוי דרגות בחשש שינה בין הנחה לכתחילה לבין חליצה. ואם קודם שתרמ"ה אי"ח לחלוץ משום חשש שינה, גם להניח לכתחילה היה מותר מצד חשש שינה. וע"כ מה שאסור להניח לכתחילה משחשיכה הוא משום דלילה לאו זמן תפילין הוא ועובר על איסור ושמרת. וכ"כ השאג"א סי' מ"ג.

ותוס' לא ניח"ל לפרש כן משום דס"ל דלמ"ד לילה לאו זמן תפילין עובר על איסור ושמרת אפילו אם היו התפילין מונחים עליו מבעו"י ולא חלצם מיד עם חשיכה, וכמבואר בתוס' לקמן עמ' ב' ד"ה ושמרת. ולכן הוצרכו לפרש דר' יעקב וחכמים ס"ל לילה זמן תפילין הוא.

ולדעת רש"י צ"ב כיון דממעטינן לילה ממצות תפילין למה יהיה חילוק בהלאו דושמרת בין הנחה לכתחילה (דאסור משחשיכה) לבין כשהיו מונחים עליו מבעו"י דאי"ח לחלצם.

ב. והנה לשי' רש"י דר' יעקב וחכמים ס"ל לילה לאו זמן תפילין א"כ ק' כשמשכים לצאת לדרך איך מניח תפילין הא עובר על ושמרת.

(ובאמת כי גם להתוס' קשה כן דמשמע מדבריהם דרק ר' יעקב וחכמים ס"ל לילה זמן תפילין אבל ת"ק דהברייתא עכ"פ ס"ל לילה לאו זמן תפילין ומסתמא דגם ת"ק מודה לדין הרישא דהיה משכים כו'.)

ועי' בשטמ"ק לק' ע"ב ס"ק א' שתירץ דבאמת הברייתא מיירי לאחר שעלה עמה"ש דוקא רק דעדיין לא הגיע זמן ברכת תפילין דהיינו כשיכיר את חבירו כו'. אבל ברש"י ד"ה תפילין מפורש דמיירי קודם שעלה עמה"ש וא"כ שוב קשה כנ"ל הא עובר על איסור ושמרת.

אבל באמת רש"י לשי' דעי' לק' ע"ב דאף שהמניח תפילין בלילה עובר בלאו אבל לשומרן מותר, והק' השטמ"ק איך יעבור על איסורא דאורייתא דושמרת בשביל לשומרן. ותי' דבאמת לשומרן אינו מותר כ"א כשהיו מונחים עליו מבעו"י דכל שהוא לשמרם אי"ח לחלצם עם חשיכה, אבל להניח לכתחילה אסור אפילו לשומרן. וכן דעת הרמב"ם, וידובר בו לקמן. אבל רש"י לא ס"ל כן דבהדיא פי' שם דאם לשומרן מותר אפילו להניחן לכתחילה.

וא"כ לדעת רש"י ניחא הא דהיה משכים לצאת כו' שהרי מפורש בברייתא דמיירי שמתיירא שמא יאבדו, והיינו לשומרן, והרי כל שהוא לשומרן מותר. (והרמב"ם דאוסר להניח בלילה אפילו לשומרן באמת השמיט דין זה דהיה משכים כו' ועי' בב"י ובבהגר"א שפי' שיטתו דס"ל להרמב"ם דע"כ הברייתא אזיל אליבא דמ"ד לילה זמן תפילין וכיון שהרמב"ם פסק לילה לאו זמן תפילין לכן השמיט דין זה.)

אלא דהא גופא קשה לדעת רש"י מהו יסוד ההיתר דלשומרן, והרי איך אפשר להתיר איסור דאורייתא דושמרת בשביל לשומרן.

ג. ונראה שדעת רש"י דלעולם בעצם הנחת תפילין בלילה ליכא מעשה איסור, ואף שלילה לאו זמן תפילין היינו דליכא חיובא אבל עכ"פ אי"ז איסור. רק האיסור שנלמד מושמרת הוא לעשות מעשה המורה שמחשיב את הלילה לזמן תפילין. דענין "ושמרת" היינו שצריך לשמור את ההבחנה דמועד תפילין הוא ביום דוקא.

ולכן כשאינו מניחם כ"א לשומרן מותר דבכה"ג אין בהנחתו מעשה המוכיח שמחשיב את הלילה לזמן תפילין.

ונראה דזהו גם הטעם למה כשהיו התפילין מונחים עליו מבעו"י אי"ח לחלצן לדעת רש"י, דכיון שאינו מניחן לכתחילה, רק היו מונחים עליו מקודם, אין בזה שמתעכב מלחלצן הוראה שמחשיב את הלילה לזמן תפילין, דאי"ז אלא חסרון זריזות להסיר אותם תיכף עם גמר זמן המצוה.

-ב-

ד. ולדעת רש"י יל"ע בטעמא דת"ק הסובר דחייב לחלוץ עם חשיכה, אם הוא מחשש שינה שמחמיר תיכף עם חשיכה, או"ד הוא משום איסור ושמרת דחולק ת"ק על הסברא הנ"ל וס"ל דושמרת מחייב אפילו לחלוץ תפילין שעליו. (שו"ר כי כן נסתפק בשאג"א סי' מ"ג.)

ה. והנה עי' בהמשך הסוגיא דרבה ב"ר הונא ס"ל דשבת לאו זמן תפילין (כיון ששבת היא גופא אות) ולכן צריך לחלוץ תפילין מיד עם תחילת השבת. אבל בחול אי"ח לחלוץ תפילין בלילה דלילה זמן תפילין (דס"ל דושמרת לא קאי אתפילין).

וקשה כיון דרבה ב"ר הונא לית ליה דרשא דושמרת, למה חייב לחלוץ תפיליו עם כניסת השבת, נהי דשבת לאו זמן תפילין דהיא גופא אות אבל איזה איסור יש בדבר. דתינח אם היה דורש דרשא דושמרת דילפינן מיניה דהמניח תפילין בלילה עובר בלאו, וה"ה להמניח תפילין בשבת דמאותה דרשא ממעטינן גם שבת כמבואר בגמ'. אבל כיון דרבה ב"ר הונא ס"ל דושמרת לא קאי אתפילין כלל, א"כ איזה איסור יש בלבישת תפילין בשבת, ואף שאי"ח ללבשם דהיא גופא אות אבל לכ' אי"ז כ"א פטור ולא איסור.

ו. ובאמת כי כן הקשה השאג"א (סי' מ"א) ותי' דאם שבת לאו זמן תפילין אז אסור להניח תפילין אפילו בבית שמא ישכח ויצא, אבל אם שבת זמן תפילין אזי ליכא חשש זה דאסור להסיח דעתו מהתפילין ומדכר דכיר כו' (וכדאמרינן בשבת (יב.) לענין יציאה בתפילין סמוך לחשיכה).

ז. אבל אי"ז מספיק לדעת רש"י שהרי לכ' לפירוש השאג"א קשה מאי מקשה הגמרא לרבה ב"ר הונא אי קסבר שבת לאו זמן תפילין לילה נמי כו', ולמה לא תי' הגמ' דלעולם שבת ולילה לאו זמן תפילין ומ"מ חייב לחלוץ בשבת משום חשש הוצאה משא"כ בלילה אי"ח לחלוץ דאף שאינו מקיים מצוה בזה אבל גם איסורא ליכא.

בשלמא להתוס' דס"ל דאם לילה לאו זמן תפילין א"כ איכא איסור דושמרת במה שאינו חולץ את תפיליו א"כ ניחא דאם לילה לאו זמן תפילין ממילא חייב לחלוץ תפיליו מיד. אבל לשי' רש"י דושמרת אינו מחייב לחלוץ, ואינו אוסר כ"א להניח לכתחילה, א"כ הדרא קושיא לדוכתה מאי מקשה הש"ס לרבה ב"ר הונא.

ובאמת שכעי"ז יש להקשות גם אליבא דהרמב"ם, דהנה עי' ברא"ש סי' י"ז בשם סה"ת שהקשה על שיטת הרמב"ם שפסק דלילה לאו זמן תפילין ומ"מ אם היו מונחים עליו מבעו"י אי"ח לחלוץ (וכעין שיטת רש"י), והקשה עליו דהא מבואר בגמ' דאם שבת לאו זמן תפילין צריך לחלוץ מיד וה"ה בלילה למ"ד לילה לאו זמן תפילין את"ד. ולכ' דבריו אינם מובנים שהרי הגמ' קאי לרבה ב"ר הונא דס"ל כר"ע דושמרת לא קאי אתפילין כלל, וא"כ החיוב לחלוץ תפילין בשבת ע"כ אינו משום ושמרת כ"א משום חשש הוצאה וא"כ מה זה ענין ללילה.

אבל באמת כונתו ברורה דא"כ מה מקשה הש"ס לרבה ב"ר הונא אי קסבר שבת לאו זמן תפילין לילה נמי לאו זמן תפילין, והרי בלילה ליכא חשש הוצאה. אלא ע"כ דהגמ' פשיטא לה דאם לילה לאו זמן תפילין ממילא חייב לחלוץ מיד משום ושמרת. וזהו קושיא על שיטת הרמב"ם דושמרת אינו מחייב לחלוץ. והיינו ממש כמשה"ק לשיטת רש"י.

ח. וע"כ מוכרח לפי שיטת רש"י דהגמרא לית לה כלל הסברא דחייב לחלוץ תפיליו בשבת משום חשש הוצאה. (ודילמא משום דאזיל הסוגיא כר' ענני בר ששון, עי' בתוד"ה אי קסבר.) רק טעמא דחולץ בשבת הוא משום דכיון דשבת לאו זמן תפילין לכן קאי באיסור ושמרת, או דכיון דשבת לאו זמן תפילין לכן יש להחמיר בו טפי בחשש שינה ולאסור מיד עם חשיכה. וא"כ שפיר מקשה הגמ' דא"כ לילה נמי.

ומתרץ הגמ' דלעולם לילה זמן תפילין, דרבה ב"ר הונא ס"ל דושמרת לא קאי אתפילין כלל, ומ"מ שבת לאו זמן תפילין משום ששבת היא גופא אות, ולכן חייב לחלוץ תפיליו בשבת. וע"כ שאי"ז מחמת חשש הוצאה, דהרי הסוגיא לית לה חשש זה וכנ"ל, אלא משום דכיון דשבת לאו זמן תפילין לכן מחמירים טפי בחשש שינה. ומסתמא דהיינו כעין דעת ת"ק דברייתא דמחייב לחלוץ תפילין מיד עם חשיכה, דכיון דלילה לאו זמן תפילין מחמירים טפי בחשש שינה, רק רבה ב"ר הונא חולק ע"ז לענין לילה דס"ל כר"ע דלילה זמן תפילין, אבל לענין שבת ס"ל כת"ק.

וא"כ נראה להכריע מה שהסתפקנו לעיל דלדעת רש"י טעמא דת"ק משום חשש שינה.

ט. ולפי"ז ניחא גם דעת הרמב"ם מקושיית הסה"ת הנ"ל, דגם הרמב"ם יפרש ע"ד הנ"ל, וממילא דאף דלרבה ב"ר הונא באמת מוכח שצריך לחלוץ עם חשיכה מחשש שינה, היינו כת"ק דברייתא דלעי', אבל מדר' אשי לקמן שמעינן שאין הלכה כן ואי"ח לחלוץ.

י. שו"ר שעד"ז כתב הגר"ח קנייבסקי שליט"א ב"תפלה של ראש" עמ' ע"א ועיי"ש שהביא ראיה לסברא זו דהנה השאג"א (סי' מ') הקשה איך ס"ל לר' יעקב בברייתא דחייב לחלוץ תפיליו כשכלתה רגל מן השוק, והיינו ע"כ מחשש שינה (דאי משום ושמרת היה צריך לחלוץ מיד עם חשיכה) וק' הא בגמ' סוכה (כו.) אמרינן הישן בתפילין ורואה קרי אוחז ברצועה ואינו אוחז בקציצה דברי ר' יעקב וחכ"א ישן אדם בתפילין שינה עראי אבל לא שינת קבע, והנה התוס' פי' דר' יעקב ג"כ מודה דאסור לישן שינת קבע אבל דעת הריטב"א שם כפשטא דברייתא דר' יעקב מתיר אפילו שינת קבע וק' א"כ למה חייב לחלוץ תפילין כשכלתה רגל מן השוק. ותי' הגרח"ק שליט"א דההיא דסוכה מיירי בשינה ביום, ובזה מיקל ר' יעקב דכיון שזמן תפילין הוא מקילין בחשש שמא יפיח בהן, משא"כ בלילה ס"ל לר' יעקב דלילה לאו זמן תפילין הוא, כמש"כ רש"י, ולכן מחמירים בחשש שמא יפיח ואסרינן לישון בהן. (והתוס' דכתבו בסוגיין דר' יעקב אית ליה לילה זמן תפילין, ומ"מ מחמיר באיסור שינה, לשי' דס"ל בסוכה דר' יעקב ל"פ אחכמים ואוסר שינה קבע.)

ובמקו"א (ס' ישמח אב ח"ב סי' נ"ד ענף ו') ביארנו עפ"י סברא זו דברי ר"ח הקשים בעירובין (מו.) דמיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים, ופר"ח שהיתה מנחת בלילה, דתמוה מה ענין לילה לשם, וביארנו שהוקשה לו לר"ח קושיית הראשונים שם איזה איסור היתה בהנחת תפילין שיצטרכו למחות בה, ולכן ביאר שהיתה מנחת בלילה ואזיל למ"ד לילה זמן תפילין ולכן מקילים לאנשים אבל לאשה שאינה חייבת היה לנו להחמיר בחשש שינה.

-ג-

יא. והנה הרמב"ם ס"ל דאף שלילה לאו זמן תפילין, והמניח תפילין בלילה עובר בלאו, מ"מ היינו דוקא במניח לכתחילה, אבל אם היו מונחים מקודם אי"ח לחלוץ (רק שהיא הלכה ואין מורים כן).

ויש לעיין בטעם החילוק בזה, ולעיל כתבנו אליבא דרש"י משום דושמרת אינו אוסר כ"א לעשות מעשה המורה שמחשיב את הלילה לזמן תפילין, והיינו עפ"י שיטת רש"י עצמו דלשומרן מותר. אבל הרמב"ם הרי ס"ל דאסור להניח לכתחילה בלילה אפילו לשומרן, וא"כ נראה דלית ליה סברא זו, וא"כ שוב צ"ב טעם הדבר אמאי אינו חייב לחלוץ תיכף עם חשיכה.

יב. והנה עי' בלשון הרמב"ם פ"ד ה"י שכתב וז"ל זמן הנחת התפילין ביום ולא בלילה שנאמר מימים ימימה, חוקה זו היא מצות תפילין, וכן שבתות וימים טובים אינן זמן תפילין שנאמר והיה לאות ושבתות וימים טובים הן עצמן אות כו' עכ"ל לענינינו. ויש לדייק בלשונו דלענין לילה כתב שאינו זמן הנחת תפילין, ואילו לענין שבת ויו"ט כתב שאינן זמן תפילין.

ומשמע מדבריו דלענין לילה שהוא מתמעט מושמרת המיעוט הוא רק על מעשה ההנחה, אבל על ההויה דאח"כ ליכא מיעוט. משא"כ שבת ויו"ט שהם עצמם אות נתמעטו ממצות תפילין לגמרי.

וממילא מבואר החילוק דלהניח לכתחילה בלילה אסור, דע"ז קאי הדרשא דושמרת, אבל אם היו מונחים עליו מבעו"י ע"ז לא קאי המיעוט דושמרת, ואדרבא מקיים מצות הויה במה שממשיך ללבשם. (ומ"מ היא הלכה ואין מורין כן שלא ילמדו להניח לכתחילה.)

ולפי"ז מתורץ קושית השאג"א (סי' מ"א) על מה שהביא הרמב"ם הדרשא דיצאו שבת ויו"ט שהם עצמם אות ולמ"ל זה הא כיון שפסק דלילה לאו זמן תפילין מקרא דושמרת א"כ מדרשא זו עצמה יתמעטו גם שבת ויו"ט כמבואר בברייתא בגמ' (לו:) דר' יוסי הגלילי שדרש ימים ולא לילולת הוא הדין שדרש ימים ולא כל ימים. אבל למבואר נאמר דאמנם כן מקרא דושמרת אפשר למעט גם שבת ויו"ט אבל היינו דוקא ממעשה ההנחה, אבל אם היו מונחים עליו מקודם באמת יהיה קיום הויה במה שממשיך ללבשם בשבת. ולזה הביא הרמב"ם הדרשא דהן עצמם אות דשבת ויו"ט נתמעטו ממצות תפילין לגמרי, כמבואר מלשונו דשבת ויו"ט אינם זמן תפילין כלל.

-ד-

יג. ומ"מ בעיקר קושית השאג"א למה פסק הרמב"ם להדרשא דיצאו שבת ויו"ט שהן עצמם אות, ולמה לא מיעט שבת ויו"ט מקרא דושמרת. לענ"ד נראה בזה דרך אחרת, ובהקדם קושיא אחרת, דעי' ברמב"ם שם הי"ב וז"ל ואם לא חלץ תפיליו מששקעה החמה מפני שלא היה לו מקום לשמרן ונמצאו עליו כדי לשמרן מותר עכ"ל. ומבואר שיטתו דלשומרן אינה סיבה להתיר כ"א מה שלא חלצן (מה שליחיד בלא"ה מותר רק שאין מורים כן לרבים וכשהוא לשומרן מורים כן אפילו לרבים). אבל להניח לכתחילה אסור אפילו לשומרן כיון שיש בזה איסור לאו דושמרת. וכתבו הב"י והגר"א דמה"ט השמיט הרמב"ם את דין הברייתא דהיה משכים לצאת לדרך כו' דס"ל דהברייתא קאי למ"ד לילה זמן תפילין אבל למש"פ הרמב"ם לילה לאו זמן תפילין ליכא היתר להניח תפילין בלילה אפילו מתיירא שמא יאבדו.

ולכ' יקשה דאיך יקיים הרמב"ם להמשנה בעירובין (צה.) המוצא תפילין בשבת מכניסן זוג זוג כו', ומבואר בגמ' שם דהמשנה קאי גם למ"ד שבת לאו זמן תפילין, וקשה טובא, דכיון דלילה לאו זמן תפילין מקרא דושמרת, הרי מאותה קרא מתמעט גם שבת, וכמו דהמניח תפילין בלילה עובר בלאו ואסור אפילו לשומרן, לכ' ה"ה להמניח תפילין בשבת, ואיזה היתר א"כ יש להכניס התפילין זוג זוג בשבת. וכן הקשה השאג"א שם.

אמנם היה אפש"ל דאותה משנה ס"ל כמ"ד לילה זמן תפילין, ולא דריש ושמרת אתפילין כלל. אבל א"א לומר כן לדעת הרמב"ם, שהרי הוא פסק דלילה לאו זמן תפילין, ומ"מ פסק לאותה משנה דהמוצא תפילין בשבת מכניסן זוג זוג.

יד. ונראה שהרמב"ם תפס בפשיטות דהמשנה בעירובין קאי גם למ"ד לילה לאו זמן תפילין. והוכרח לזה שהרי הוא מפרש המעשה דרב אשי ומסקנת סוגיין דמסקינן לילה לאו זמן תפילין, ודוחק לומר שהמשנה בעירובין - שגם שו"ט בגמ' שם טובא בביאורה - יהיה דלא כהלכתא.

ומזה החליט הרמב"ם, דאף דקיי"ל לילה לאו זמן תפילין, והמניח תפילין בלילה עובר בלאו דושמרת, אבל המניח תפילין בשבת אינו בכלל לאו זה. ולכן אף שאסור להניח תפילין בלילה אפילו לשומרן, אבל בשבת שרי. ואף דר' יוסי הגלילי דרש ושמרת כו' מימים ולא כל ימים, לא קיי"ל כותיה בזה. ולא דרשינן כ"א ימים ולא לילות, אבל הדרשא דימים ולא כל ימים לא סבירא לן לדינא.

ומה דמ"מ שבת ויו"ט לאו זמן תפילין אי"ז מדרשא דושמרת כ"א מן המיעוט דהן עצמן אות, אשר מזה הם מתמעטים רק מקיום המצוה אבל אינם בכלל האיסור לאו דושמרת. ולכן לשומרן מותר.

ומבואר ברוחא למה הוצרך הרמב"ם להביא הדרשא דהן עצמן אות, אף שהוא עצמו פסק להדרשא דושמרת, ודו"ק.

טו. ולכ' נפק"מ לפי האמור דאם מצא תפילין בליל שבת לא יכנסים זוג זוג לדעת הרמב"ם, שהרי כיון שהוא לילה חל עליה איסור ושמרת ואינו נדחה אפילו לשומרן. וזה קצת דחוק דסתימת לשון המשנה והרמב"ם לכ' לא משמע כן. ויבואר לפנינו.

וע"ע בשאג"א סי' מ"ג שהקשה על שי' הרמב"ם דאסור להניח בלילה אפי' לשומרן מסוגיא דביצה (טו.) היה בא בדרך ותפלין בראשו, ושקעה עליו חמה מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו כו' דפריך הגמ' אי דלא מינטרא מאי איריא בראשו אפילו מחתן בארעא נמי כו' והרי לדעת הרמב"ם כשהם מונחים על הארץ אסור להניחם אפילו לשומרן ומאי פריך הגמ'.

טז. ונראה דהנה לעי' (בענף הקודם) כתבנו לדייק מלשון הרמב"ם דזמן הנחת תפילין ביום ולא בלילה כו' דלילה אינו מתמעט כ"א ממעשה ההנחה דתפילין, אבל אם היו מונחים עליו מבעו"י באמת מקיים מצות הויה במה שהן עליו בלילה. וביארנו עפי"ז שיטת הרמב"ם דאי"ח לחלצם עם חשיכה. וכן דייקנו מלשונו דשבת ויו"ט אינם זמן תפילין כלל, ואפילו היו מונחים עליו מקודם אין שום קיום במה שהן עליו בשבת.

ועכשיו נתבאר (בענף זה) חילוק אחר בין לילה לשבת, דהמניח תפילין בלילה עובר בלאו דושמרת, אבל המניח תפילין בשבת - אף שאינו מקיים בזה מצוה - אינו עובר בלאו.

ומסתבר ששני החילוקים תלויים זב"ז, דס"ל להרמב"ם דדוקא בלילה ששייך קיום מצות תפילין כשהיו מונחים עליו מבעו"י, בזה שייך איסור לאו כשמניחם לכתחילה, דיש כאן שם לבישת תפילין וקיום מצות הויה, וכיון שההנחה היא באופן שמיעטה תורה עובר באיסור ושמרת. אבל בשבת ויו"ט שהם מופקעים מקיום מצות תפילין לגמרי, מה שהתפילין הם עליו אינו נחשב מעשה לבישת תפילין כלל, ואין שם הויה כלל, ס"ל דבזה ל"ש איסור ושמרת כלל, דמה שהתפילין הם בזרועו או בראשו אין לזה שום חשיבות של לבישת תפילין, והוי כאילו התפילין הם על פס ידו דבודאי ל"ש בזה איסור ושמרת.

ומעתה בליל שבת כיון שאינו זמן תפילין כלל גם איסור ושמרת ל"ש בו וממילא דמותר להכניס התפילין זוג זוג גם לדעת הרמב"ם וכמו שמורה סתימת לשונו, וסתימת לשון המשנה בעירובין.

וא"כ ניחא גם הסוגיא דביצה דהרמב"ם מפרש דמיירי בליל שבת כמו שמורה לשונו בפ"ד תפילין הי"ד היה בא בדרך ותפילין בראשו ושקעה עליו החמה וקדש היום מניח ידו עליהן עד שהוא מגיע לביתו וחולץ כו' (כן גי' ס"ש ברמב"ם ועי' בכ"מ), ודלא כהתוס' שם דפי' דמיירי בחול, ובשבת ליכא לאיסורא ושמרת כלל, ושפיר פריך הגמ' דאפי' מחתן אארעא נמי, וק"ל.

Gemara:
Halacha:
STAM 

References: Menachot: 36a  

    More from this:
    Comments
    0 comments
    Leave a Comment
    Title:
    Comment:
    Anonymous: