קדימת לבן לתכלת

מנחות (לח.) התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת. ובגמ', לימא מתני' דלא כרבי [דס"ל תכלת ולבן מעכבין זא"ז], א"ר יהודה אמר רב אפי"ת רבי, לא נצרכא אלא לקדם, דתניא מצוה להקדים לבן לתכלת ואם הקדים תכלת ללבן יצא, אלא שחיסר מצוה. מאי חיסר מצוה, אילימא חיסר מצוה דלבן וקיים מצוה דתכלת, לרבי עכובי מעכבי אהדדי. אמר רב יהודה אמר רב שחיסר מצוה ועשה מצוה, ומאי חיסר מצוה דלא עבד מצוה מן המובחר. התינח לבן דאינו מעכב את התכלת, תכלת דאינה מעכבת את הלבן מאי היא... לגרדומין עיי"ש.

ולכ' קושיית הש"ס התינח לבן כו' היא לרבי דוקא, שהרי לחכמים המשנה היא כפשוטה דיכול לקיים לבן בלא תכלת וכן תכלת ללא לבן.

אבל עי' ברמב"ם פ"א ציצית ה"ד וז"ל והתכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת, כיצד הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו, וכן אם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר ע"כ. ועיין בכסף משנה דהרמב"ם פשיטא ליה דל"ש לכתחילה לעשות תכלת בלא לבן דהא קרא כתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, וקושיית הש"ס התינח לבן כו' היא גם לחכמים איך יתכן תכלת בלא לבן, עיי"ש.

ולפי"ז צ"ל דהרמב"ם מפרש לשון הגמרא "התינח לבן דאינו מעכב את התכלת כו'" שהכונה התינח שהלבן אינו מעוכב ע"י התכלת כו'. או אפשר דהרמב"ם גורס להיפך "התינח תכלת דאינו מעכב את הלבן כו'".

אבל קשה דלפי"ז יוצא דאם הקדים תכלת ללבן הר"ז נחשב חסרון בתכלת, שהרי קושיית הגמרא (לפי הרמב"ם) היא איך משכח"ל שהלבן אינו מעכב את התכלת, ומתרץ לענין להקדים, הרי שמה שקלקל את הקדימה נחשב חסרון בתכלת. וקשה, שהרי לעיל בגמרא משמע להיפך דהוא חסרון בלבן דהא אמרינן אילימא חיסר מצוה דלבן כו'.

אבל באמת לק"מ, דהרמב"ם לא הזכיר כלל שצריך להקדים הלבן קודם התכלת, רק כתב בפ"א ה"ז שהכריכה הראשונה צ"ל מן הלבן כדי שיהא סמוך להכנף שהיא מינה, ושאר הכריכות של תכלת (עד האחרון שחוזר ללבן), ומבואר שהוא מפרש סוגיין דצריך להקדים הלבן לתכלת היינו לכרוך הלבן קודם להתכלת.

ומעתה נראה, דלעיל בגמרא דהוי ס"ד שע"י שהקדים הלבן פסל, ע"כ הוי ס"ד לומר שע"י שכריכת הלבן אינו סמוך להכנף שהוא מינה הוי חסרון בעצם הציצית, ומסתבר שהוא חסרון בלבן שנאמר דין בלבן שצ"ל כריכותה סמוך להכנף שהיא מינה. אבל למאי דמסיק דאין כאן עיכובא רק מצוה מן המובחר, א"כ אין כאן חסרון בעצם הציצית רק דין בסדר הכריכות, וכיון שהוא דין סדר בעלמא א"כ הוא ככל דיני סדר שתמיד הראשון הוא תנאי בהשני, וה"נ כריכת הלבן תחילה היא תנאי בכריכת התכלת שאחריו, רק שאינו לעיכובא, וע"ז שפיר נופל לשון לבן אינו מעכב את התכלת, זאת אומרת שמה שלא כרך כרך הלבן תחילה אינו מעכב על התכלת שבא אחריו. וזה פשוט וברור.