סח בין תפלה לתפלה
-א-
מנחות (לו.) אמר רב חסדא סח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך. סח אין לא סח לא. והא שלח רב חייא בריה דרב הונא משמיה דר' יוחנן על תש"י אומר ברוך אקב"ו להניח תפילין על תש"ר אומר ברוך אקבמ"ו על מצות תפילין. אביי ורבא דאמרי תרווייהו לא סח מברך אחת סח מברך שתים.
והנה דעת רש"י דבלא סח מברך להניח לחוד ומוציא גם תש"י וגם תש"ר. ולפירושו קשה שלכ' דברי אביי ורבא הם ממש דברי רב חסדא, דאם לא סח מברך אחת לשתי התפילין ואם סח מברך ברכה אחרת על תש"ר. ועיקר תירוץ אביי ורבא - דר' יוחנן מיירי בסח - חסר מן הספר.
והנה בטעם החילוק בין תש"י, דמברך בלשון להניח, לבין תש"ר, דמברך בלשון על מצות, ביאר רש"י משום דלהניח משמע התחלת המצוה. וכתב הקרן אורה דלפי"ז אם אין לו אלא תש"ר מברך להניח שהרי הוא גמר המצוה.
ועיי"ש שיישב לפי זה מה שהיה קשה לו אמאי לא תירץ הש"ס דר' יוחנן מיירי בשאין לו אלא תש"ר לחוד, ולרש"י ניחא דאם לא היה לו אלא תש"ר לחוד היה מברך עליהם בלשון להניח.
אך הרמב"ם - אף שבעיקר פירוש הסוגיא אזיל בשיטת רש"י - כתב מפורש דאם אין לו אלא תש"ר מברך על מצות. והדיוק ברש"י אינו מוכרח ואפשר דג"כ מודה לזה. וא"כ הדק"ל למה לא תי' הגמ' דר' יוחנן מיירי בשלא היה לו אלא תש"ר לחוד.
וצ"ל דס"ל להש"ס דאם איתא דבלא סח מברך אחת, א"כ מעיקרא נתקנה ברכת להניח הן על תש"י והן על תש"ר, וא"כ לא היתה משתנה נוסח הברכה כשאין לו אלא תש"ר לחוד. ולכן הוי ס"ד להביא ראיה מדברי ר' יונחן דמעיקרא נתקנה ברכה בפנ"ע לתש"ר.
ומעתה נראה ליישב קושיין ג"כ, דהיה ס"ד מתחילה דכונת רב חסדא שאם סח חוזר ומברך שוב ברכת להניח. דכיון שברכת להניח נתקנה הן על תש"י והן על תש"ר א"כ כשסח וחוזר ומברך למה תשתנה נוסח הברכה. ועל זה הקשו מדברי ר' יוחנן דקאמר דמברך בנוסח אחר על תש"ר, והיה משמע מזה דמעיקרא נתקנה ברכה מיוחדת על תש"ר ונתקנה בלשון על מצות כיון שאי"ז גמר המצוה.
וע"ז תי' אביי ורבא דכיון שאם סח צריך לברך ב' ברכות, והברכה הראשונה לא נתבטלה לגמרי שהרי קאי שפיר על תש"י עכ"פ, לכן צריך לברך על תש"ר בנוסח אחר, שאין לברך אותה ברכה ב"פ. אלא אחת על ההתחלה ואחת על הגמר. והן הן דברי אביי ורבא דסח מברך שתים, ואין העיקר חסר מתירוצם כלל, שדבריהם הכי מתפרשים, דמכיון שהוא מברך ב' ברכות (ולא נתבטלה הברכה הראשונה אלא יש כאן ב' ברכות כשרות) לכן ע"כ צריך לברך ב' ברכות שונות.
-ב-
דעת ר"ת דסח מברך שתים על תש"ר. הנה לכ' דעת ר"ת דצריך ב' ברכות על תש"ר ואם אין לו אלא תש"ר לחוד יברך עליה ב' ברכות. וכ"כ הרא"ש.
אבל הב"י דייק שדעת הנמוק"י אינו כן דהא בסוגיין (ח. בדפי הרי"ף) משמע שהסכים עם דעת ר"ת ואילו לק' (ח: שם) כתב דאם אין לו אלא תש"ר לחוד מברך רק על מצות. (ואפשר שאין הדיוק מוכרח ודבריו לק' הם אליבא דרש"י והרי"ף.) וצ"ב סברתו בזה דכיון דאם אין לו אלא תש"ר לחוד מברך ברכת אחת א"כ כשסח בין תש"י לתש"ר למה יברך שתים.
ושמא נאמר בזה דהנה בעיקר החילוק דעל תש"י מברך להניח ועל תש"ר מברך על מצות (עכ"פ כשסח ולר"ת אפילו כשלא סח) ביאר רש"י משום שלהניח משמע שמתחיל להניח. ולפי"ז דייק הקרן אורה דאם אין לו אלא תש"ר לחוד יברך בלשון להניח שהרי הוא אצלו התחלה. אבל הרמב"ם כתב שאם אין לו אלא תש"ר מברך על מצות. וצ"ל לכ' שחולק על רש"י ולדידיה צ"ב מהו הטעם לשנות בנוסח הברכה. וצ"ל לכ' כמש"כ הדרישה בשם המהר"ל מפראג דבתש"י עצם מעשה ההנחה היא בכלל המצוה דכתיב וקשרתם כו' ולכן מברך בלשון להניח אבל בתש"ר עצם ההנחה אינה אלא הכשר דלא כתיב בהו וקשרתם כ"א והיו. ולכן אינו מברך עליהם בלשון להניח. (והוא מכוון עם שי' הר"ש משאנץ דתש"י צריך לקשור בכל יום משא"כ תש"ר.)
ונאמר עוד, דבודאי גם בתש"י ישנו הקיום דלבישה, כמו בתש"ר, שהרי מש"כ והיו לטטפות כו' כולל גם תש"י כמו שדרשו כל זמן שהן בין עינים יהיו שתים. כך שבתש"י יש שני קיומים, הא' מעשה ההנחה, והב' מה שהוא לבוש אותם.
ועוד נאמר שדעת הנמוק"י דכיון שקיום הלבישה בתש"י נלמד ממש"כ והיו כו', דכל זמן שהן בין עיניך כו', א"כ קיום זה אינו מתחיל כ"א כשלובש התש"ר, דאזי הוא לבוש ב' התפילין ומתקיים דין והיו לטטפות. אבל אם אין לו אלא תש"י אז מקיים דין וקשרתם שהוא קיום ההנחה, אבל קיום הלבישה דוהיו לטטפות אין לו.
ואם כנים הדברים א"כ מבואר שיטת הנמוק"י (כפי הבנת הב"י) ברוחא דאם אין לו תש"ר באמת מברך ברכה אחת, דעל תפילה אחת לעולם אינו מברך כ"א ברכה אחת. והא דאמרי' בגמ' דכשסח מברך שתים, שחוזר ומברך להניח, ברכת להניח באמת קאי על התש"י, דאף שכבר בירך על תש"י, היינו על קיום מעשה ההנחה, אבל עכשיו שמניח תש"ר א"כ מתוסף אצלו קיום נוסף בתש"י, דהיינו קיום הלבישה. אמנם כשלא סח אינו מברך אלא אחת על תש"י, והברכה כולל ב' הקיומים, אבל כשסח נמצא שהפסיק קודם שהתחיל אצלו קיום הלבישה, דקיום הלבישה מתחיל רק כשמניח התש"ר דאז מתחיל הקיום דכל זמן שהן בין עיניך יהיו שתים. ולכן צריך לחזור ולברך על תש"י, ודו"ק.
ועי' ברז"ה סוף ר"ה דצריך להתכיף הנחת תש"י לתש"ר משום דבעי' הויה אחת לשתיהן, ועפי"ז כתב דכשסח ממשמש בתש"י ומברך עליהם שנית, ודבריו סתומים, אבל למבואר נראה שכונתו ע"ד הנ"ל דבהנחת תש"ר מתחדש קיום נוסף בתש"י ולכן כיון שסח אין ברכת להניח מועילה לקיום נוסף זה וצריך לחזור ולברך שנית על התש"י ולכן ממשמש בהן וחוזר ומברך עליהן. (ועי' בארצה"ח סי' כ"ו א"י ס"ק ג' פי' דברי הרז"ה בע"א דהמשמוש היינו שמזיז התפילין ממקומן ומבטל ההנחה הראשונה והוי כאילו חוזר ומניח כדי לקיים הויה אחת לשתיהן ולכן חוזר ומברך. ולכ' לשון הרז"ה לא משמע כן. ובדברי הנמוק"י ודאי לא משמע כן.)
-ג-
והנה דעת הרא"ש (אליבא דר"ת, והסכים עמו) דאם אין לו אלא תש"ר מברך ב' ברכות דברכת להניח לעולם קאי גם אתש"ר. ומ"מ צריך לברך על תש"ר ברכת על מצות ג"כ שזו היא גמר המצוה עיי"ש בדבריו, וצ"ב מאיזה טעם יצטרך לברך ב' ברכות על תש"ר לחוד.
גם אינו מובן לכ' כשמניח תש"ר לחוד איזו התחלה וגמר שייך בזה הרי הכל נעשה בב"א.
עו"ק הרי דעת הרא"ש עצמו בפ"ק דפסחים דתש"י ותש"ר הן ב' מצוות נפרדות, וא"כ מה התחלה וגמר יש כאן, כיון שאינן מצוה אחת.
ושמא נאמר דהרא"ש ג"כ ס"ל שיש ב' קיומים בתפילין, קיום ההנחה וקיום הלבישה, אלא דס"ל דגם בתש"ר יש קיום בהנחה, דס"ל דוקשרתם קא על שתיהן. ועוד ס"ל שנתקנה ברכה על קיום ההנחה לחוד ועל קיום הלבישה לחוד. וזהו שכתב שברכת להניח קאי גם אתש"ר, דגם בתש"ר יש קיום במעשה ההנחה, ומ"מ צריך לברך שוב על מצות תפילין כשמניח תש"ר, דברכה זו קאי על גמר מצות הלבישה דוהיו לטטפות כו'.
ומש"כ הרא"ש שצריך לברך על תש"ר משום שזו היא גמר המצוה, דקשה היכן מצינו ברכה על גמר המצוה, וכן ק' דהרא"ש עצמו ס"ל שתש"י ותש"ר הן ב' מצוות, וכנ"ל, נראה שביאור דבריו דהן אמנם כל הברכות מברך עליהן עובר לעשייתן ואין מקום לברך בגמר המצוה כלל, אבל כאן כשמניח תש"ר יש כאן שני דברים, חדא שתש"ר הן מצוה בפנ"ע, ומצד זה הוי הנחת תש"ר התחלה בפנ"ע. אבל מלבד זה הנחת תש"ר היא גמר ההויה דתש"י, דהיינו גמר הקיום דכל זמן שהן בין עיניך יהיו שנים. ומצד כפילות זו נתקנו ב' ברכות על תש"ר, ברכת להניח על מעשה ההנחה (שמצד זה היא מצוה והתחלה בפנ"ע), וברכת על מצות על קיום ההויה (שמצד זה הויא תש"ר גמר ההויה שהתחיל עם תש"י).
ומש"כ הרא"ש דמברך על הגמר אין הכונה מצד המשך הזמן אלא מצד ההשלמה שנקבעה ברכה א' על עצם מעשה המצוה דהנחת תש"י והנחת תש"ר, וברכה אחרת על גמר ההויה שנעשה כשמניח תש"ר שהוא גמר ההויה אחת לשתיהן.
וגם כשאין לו אלא תש"ר כתב הרא"ש דמברך ב' הברכות, דמאחר שתקנו ברכה על ההתחלה וברכה על הגמר, פי' ברכה על ההנחה וברכה על ההויה, וכשאין לו אלא תפילה אחת אף שהכל נעשה בבת אחת ג"כ מברך ברכה אחת על מעשה ההנחה וברכה אחרת על ההויה.
והנה ברא"ש אינו מפורש מה יהיה הדין עם לא היה לא אלא תש"י, אבל בטור סי' כ"ו מפורש דמברך רק ברכת להניח, ועי' בקרן אורה שדייק שגם דעת הרא"ש כן. אבל הב"י הביא שדעת הסמ"ג והסמ"ק וסה"ת שגם על תש"י לחוד מברך ב' ברכות.
ובפשוטו תלוי בזה דנחלקו אם יש קיום הויה בתש"י לחוד, גם כשאין לו תש"ר, דהרא"ש והטור ס"ל דבתש"י לבד ליכא קיום הויה, והסמ"ג ודעימיה ס"ל דכיון דדרשינן והיו כו' כל זמן שהן בין עיניך כו' זה מגלה דגם בתש"י איכא קיום הויה, ואפילו כשאין לו תש"ר. ולכן להרא"ש א"א לברך על תש"י לחוד כ"א ברכת להניח, דאין שם כ"א קיום ההנחה. משא"כ להסמ"ג ודעימיה כיון שיש קיום הויה גם בתש"י לחוד מברך עליהם ב' ברכות.
והנה בטור לכ' מצינו סתירה דבסי' כ"ו פסק דעל תש"י לחוד מברך רק ברכה אחת, אף שעל תש"ר לחוד מברך ב' ברכות. אשר מזה מבואר לכ' דברכת על מצות תפילין לא קאי אתש"י כלל. ואילו בסי' כ"ה פסק בשם הרא"ש שיש להניח תש"ר תיכף אחר גמר ההידוק דתש"י ולפני הכריכות משום שברכה שניה חוזרת גם על תש"י. והיא סתירה גלויה. (ועי' בט"ז סי' כ"ה ס"ק ט' שנדחק בזה.) אבל למש"נ ניחא שדעת הטור שעל תש"י לחוד אינו מברך כ"א ברכה אחת, משום דס"ל דבתש"י לחוד ליכא קיום הויה כלל. אבל אח"כ כמשניח תש"ר א"כ מתחדש קיום הויה גם בתש"י, דכל זמן שהן בין עיניך יהיו שנים, וכמש"נ לעי' בדעת הנמוק"י, ולכן ברכת על מצוה שמברך על תש"ר חוזרת גם על התש"י.
ובאמת שמוכרח כן דאחר שלובש התש"ר עכ"פ יש קיום הויה גם בתש"י, דהא בפ' קדש כתיב והיה לאות על ידכה ולזכרון כו' הרי דכתיב הויה גם בתש"י, אלא דלדעת הנמוק"י זה קאי דוקא בצירוף עם הזכרון בין עיניך, אחר שלובש תש"ר.
-ד-
שם, סח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו כו'. בטעם האיסור עי' רא"ש שגורם ברכה לבטלה, וע"ע בבעל המאור סוף ר"ה משום דבעי' הויה אחת.
אבל עי' רי"ף סוף ר"ה וז"ל שאלו מקמי ריש מתיבתא המברך יום ר"ה על תקיעת שופר בתר ס"ת והשיח צריך לברך על התקיעות של סדר ברכות או לא ואהדר להו הכין קא חזו רבנן שגוערין בזה ששח עד שלא יתקע על סדר הברכות אבל לחזור ולברך אינו חוזר ולא דמיא הא לתפילין דאמר רב חסדא שח בין תפילה לתפילה חוזר ומברך דהנך שתי מצות נינהו דתנן תפילה של יד אינה מעכבת של ראש ושל ראש אינה מעכבת של יד כו', ואעפ"כ קשה להשיח דתניא שח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו וחוזרין עליה מעורכי המלחמה, וכ"ש כי האי ששח בין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד אלא שאינו חוזר ומברך שמצוה אחת היא, צא וראה שהרי ההלל שמברכין קודם לקריאתו ואעפ"כ בין פרק לפרק פוסק ולא הוצרך לחזור ולברך עכ"ל.
מבואר שהאיסור להשיח בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד יש ללמוד מכ"ש מהאיסור להשיח בין תפילה לתפילה דחוזר עליה מעורכי המלחמה. רק חלוקים בזה דבתפילין שהן שתי מצות חוזר ומברך ובתקיעות שהן מצוה אחת אינו חוזר ומברך.
ואינו מובן מה הוא טעם איסור זה, דממנ"פ אם הוא משום שגורם לתקיעות השניות שיאמרו בלא סמיכות ברכה א"כ מה ענין זה לתפילין דכששח מברך על התפילה השניה בנפרד. ואם טעם האיסור משום שגורם לאמירת ברכה יתירה א"כ מה ענינו לתקיעות שאינו חוזר ומברך. מלבד שעיקר האיסור בתקיעות צ"ע אם אינו חוזר ומברך דלא צריך סמיכות למה יהיה אסור להשיח. גם מ"ש מברכת הנהנין דמותר להשיח באמצע האכילה. גם מש"כ הרי"ף דכיון שאסור להפסיק בתפילין כ"ש בהתקיעות אינו מובן מה כ"ש הוא, הא שאני תקיעות שהכל מצוה אחת שהרי מה"ט אינו חוזר ומברך. ואם לענין לחזור ולברך קילי תקיעות מתפילין למה לענין עיקר האיסור חמירי יותר.
ונראה בזה עפ"י מה שיש לחקור בדין סמיכות שמצינו בברכות שצריכין להיות תיכף להמצוה אם הוא מצד המצוה שצריכה ברכה תיכף לה, או"ד הוא דין בהברכה שצריכה להיות תיכף להמצוה. ושמעתי מידידי הגרד"צ שוסטאל שליט"א (הר"מ דלייקווד) להביא ראיה לצד זה השני דהנה עיין ר"ן פסחים (ז.) כתב דברכות השבח אי"צ עובר לעשייתן, דאין סברא שיצטרך להתקרב להים הגדול כשעיניו עצומות. עוד כתב שם דכיון שאי"צ עוב"ל גם אי"צ שיברך תיכף ולכן תקנו ברכות השחר בביהכ"נ ולא בשעת מעשה ע"ש. מבואר דדין עוב"ל ודין תיכף הכל אחד. והנה הרא"ש כתובות (ז:) כתב דברכות האירוסין אי"צ עובר לעשייתן משום שאינו מברך בלשון עשייה ע"ש. מבואר א"כ דדין עוב"ל הוא דין בהברכה ותליא בנוסח הברכה, וא"כ מיניה נילף לענין דין תיכף כיון שדימם הר"ן, ע"כ שמעתי.
ואמרתי להביא ראיה לזה מדברי הרמ"א או"ח סימן קס"ז ס"ו בהג"ה וז"ל והא דאם שח צריך לחזור ולברך היינו דוקא ששח קודם שאכל הבוצע אבל אח"כ לא הוי שיחה הפסק אעפ"י שעדיין לא יצאו אחרים המסובים כבר יצאו כולם באכילת הבוצע עכ"ל. והביאור כנ"ל דכיון שאי"צ הברכה להיות תיכף להאכילה כ"א מצד הברכה, סגי במה שהיא סמוכה לאכילת המברך עצמו ואי"צ שתהיה תיכף לאכילת השומעים. משא"כ לוא היה זה דין בהאכילה שצריכה ברכה תכופה לה אזי בודאי שגם השומעים היו צריכים להסמיך את שמיעתן לאכילתן.
ומעתה ניחא דברי הרי"ף דלעולם איסור שיחה בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד משום שהברכה צריכה להיות תיכף לתקיעות דמעומד. ומ"מ אם שח אינו חוזר, כיון שמצד המצוה עצמה אי"צ שהברכה תהיה תכופה לה, ואילו מצד הברכה עצמה כיון שהסמיך לה עכ"פ את התקיעות דמיושב ברכה כשרה היא, ועולה לכל המצוה. ומ"מ אסור לעשות כן לכתחילה להפסיק בין התקיעות, וגוערין בו, שכיון שצריך להסמיך את המצוה להברכה, מצד דיני הברכה, עיקר החיוב הוא להסמיך את כל המצוה להברכה ולא מקצתה. וכן בשח בין תפילה לתפילה, איסורו משום שפוגע בהברכה הראשונה, שעיקר תקנתה היתה להיות סמוכה לשתי המצות גם למצות תפילין ש"י וגם למצות תפילין ש"ר. ונהי דשתי מצות הן, אשר מטעם זה שח בין תפילה לתפילה חוזר ומברך, דכיון שלא הסמיך את הברכה למצות תפילין של ראש לא עלתה למצוה זו כלל, וחשיב כברכה על מצות תפילין של יד לחוד, מ"מ לכתחילה לא תקנוה כן להיות ברכה על מצות תפילין של יד, אלא תקנוה כברכה לשתי המצות, ועיקר דין תכיפות שלה היא להיות תכופה לשתי המצות הן תפילין ש"י והן תפילין ש"ר. וכל שלא עשה כן פגע בצורת הברכה, שהיתה צריכה להיות סמוכה לשתי המצות, שכך היא עיקר תקנתה. ושפיר כתב הרי"ף דכיון שאסור להשיח בין תפילה לתפילה, משום שפוגם בברכה הראשונה, אע"פ שסוכ"ס הסמיך לה מצוה שלמה של תפילין של יד, כ"ש שאסור להפסיק בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד, שאם הפסיק נמצא שלא הסמיך להברכה אלא חצי מצוה. ומ"מ לענין לחזור ולברך הוא להיפך, דבתקיעות אינו חוזר כיון שהכל מצוה אחת וברכה כשרה היא יצא יד"ח ברכה, משא"כ לענין תפילין ששתי מצות הן אם לא הסמיך את הברכה למצות של ראש אינה עולה לה כלל [וע"ע פסחים (קטו.) מתקיף לה רב חסדא לאחר שמילא כריסו הימנו חוזר ומברך עליה ובתוספות שם ע"ש].
ומבואר גם החילוק בין זה לברכת הנהנין, דכל שהסמיך את תחילת האכילה אל הברכה מותר אח"כ להשיח, דאינו מוסיף שום הידור בהברכה במה שמסמיך לה אכילה יותר גדולה. משא"כ לענין ברכת המצוות כל שמסמיך להברכה מצוה יותר שלימה הוי עילוי בהברכה וק"ל.
0 comments Leave a Comment