קונטרס הערות בפ' המדיר

כתובות (ע.) המדיר כו' עיין בירושלמי שהקשו למה אינו מוציא עד אחר ל' הרי נאסרה בתשמיש והיה לו להוציא לאחר שבוע לב"ה או ב' שבועות לב"ש. ותי' הכא שהדירה מנכסיו, ועי' ברמב"ן שנסתפק אם הכונה דסתמא כן או שפירש שאינו מדירה אלא מנכסיו.

וק' מאי מק' הירושלמי מעיקרא הא ודאי כיון דמבואר במשנה שמעמיד פרנס לזונה מוכרח שהדירה שלא תהנה היא ממנו, ולא שהוא נדר שלא ליהנות ממנה. וא"כ איך יחול הנדר על תשמיש, הרי הוא משועבד לה. וכמו שהקשו בירושלמי עצמו תיכף אח"ז לענין מזונות כלום אדם נודר שלא לפרוע את חובו. ותירצו דקסבר האי תנא מזונות דרבנן. והרי חיוב עונה ודאי דאורייתא. וא"כ אין מקום לקו' הירושלמי מעיקרא.

אמנם בר"ן מבואר שהבין שזהו גופא תירוץ הירושלמי, שכיון שמשועבד לה לתשמיש לכן אין הנדר חל כ"א על נכסיו. אבל מדברי הרמב"ן שנסתפק אם כונת הירושלמי דסתמא כן או דבעינן שיפרש מבואר שלא הבין דברי הירושלמי כן, וא"כ הדק"ל.

והנה עי' ירושלמי ריש פ"ב דנדרים: האומר לאשתו קונם איני משמשיך רב אמר אסור ושמואל אמר מותר מה מקיים שמואל בלא יחל דברו כאילו בל יחל דברו רב כדעתיה תניי דבית רב פליג מניין לנדרים שהן מותרין לך מן השמים ובני אדם נוהגין בהן באיסור כדי שלא תהא נודר ומבטל תלמוד לומר לא יחל דברו שלא יעשה דבריו חולין עיי"ש. פי' דשמואל קאמר דאם נדר את אשתו מתשמיש אין הנדר חל כלל, ובפשוטו דהיינו משום שמשועבד לה וכדאמרינן בבבלי שם, ומקשה הירושלמי דהא במשנה שם מבואר שעובר בבל יחל. ומתרץ דאינו אלא מדרבנן. (כך פי' הפ"מ, והק"ע פי' דהוא אפילו פחות מזה דאי"צ שאלה כלל והוא מוכרח לפי פירושו בסוגיא שם עיי"ש.) ורב ס"ל דלעולם אסור אלא דרב לטעמיה דתני דבי רב דאפילו נדר שאי"צ לחול מעיקר הדין אבל מקפידים בו בלשון בני אדם עוברי עליו בבל יחל. ושי' תנא דבי רב מבואר בסוגיית הירושלמי לעיל מיניה שם. ובאמת צריך להבין מה מקשה הירושלמי על שמואל מן המשנה, שמא המשנה מיירי כשנדר הנאת תשמישך עלי, ואילו שמואל מיירי כשנדר הנאת תשמישי עליך. וכמו שחילוק באמת בבבלי נדרים שם.

ומשמע דהירושלמי לי"ל חילוק זה וס"ל דבכל אופן אין הנדר חל. ואפשר דהירושלמי לשיטתו דהבבלי בסוגיין נקט לידנא דכיון דמשועבד לה אינו יכול להדירה, אבל בירושלמי בסוגיין הלשון הוא דאין אדם נודר שלא לפרוע את חובו, ואפשר שיש כאן פלוגתא שדעת הבבלי שהטעם שאין הנדר חל במקום שעבוד (אא"כ קונמות מפקיעים השעבוד) הוא משום שהשעבוד הוא מעין בעלות ולכן אין הדבר המשועבד ברשותו שיוכל להדירו. ולפי"ז שפיר יש חילוק בין כשנדר הנאת תשמישי עליך, שהאשה יש לה שעבוד על הנאה זו, לבין היכא שנדר הנאת תשמישי עליך, שזה אינו משועבד לה. אבל הירושלמי ס"ל שהטעם שאינו יכול לנדור במקום שעבוד הוא משום שהוא כנשבע שלא לקיים את המצוה, והיינו דנקט לשון זה כלום אדם נודר שלא לפרוע את חובו, ולכן ס"ל דבאמת ליכא חילוק בין היכא שנדר הנאת תשמישי עלי לבין היכא שנדר הנאת תשמישי עליך. בכל אופן אין הנדר חל.

ואף שמשנה מפורשת היא דאם הדירה מתשמיש צריך להוציא לאחר שבוע לב"ה או לאחר ב' שבועות לב"ש, לדעת הירושלמי נצטרך לומר דהיינו מכח מה שעובר על בל יחל דרבנן, וכמבואר בסוגיית הירושלמי נדרים הנ"ל. ובאיסור דרבנן זה מסתמא ליכא חילוק בין היכא שנדר הנאת תשמישי עליך לבין היכא שנדר הנאת תשמישך עלי.

ולכן הירושלמי בסוגיין שפיר מקשה למה כשהדירה מנכסיו אי"צ להוציא עד אחר ל', הרי מדרבנן חל הנדר על תשמיש ג"כ והיה צריך להוציא לאחר שבוע. והוצרכו לתרץ דמיירי שלא הדירה אלא מנכסיו.

והנה עי' בירושלמי הנ"ל שהקש איך יכול להדירה שלא תהנה ממנו הרי נשבע שלא לפרוע את חובו שמשועבד לה למזונות. ותי' דקסבר האי תנא מזונות דרבנן. ומשמע דאילו למ"ד מזונות דאו' באמת אין הנדר חל. וק' על הרמב"ם שפסק דמזונות דאו' ומ"מ פסק דהנדר חל. (אמנם דברי הרמב"ם הם גם נגד סוגיית הבבלי אבל זה כבר תי' הר"ן דהרמב"ם מפ' הסוגיא כמ"ד קונמות אין מפקיעין כו' ואנן קיי"ל דריוב"נ דמפקיעין עיי"ש אבל סוגיית הירושלמי היא ודאי כמ"ד קונמות מפקיעין מדי שעבוד דאל"כ אפילו למ"ד מזונות דרבנן אמאי חל הנדר דהא למ"ד קונות אין מפקיעין מדי שעבוד אפילו בשעבוד דרבנן הוא כן כדמוכח מהא דקונם מע"י לפיך דתנן בנדרים ומובא בסוגיין דאי"צ להפר אף שמע"י ודאי אינם אלא מדרבנן.

אבל למבואר שי"ל דהירושלמי לשי' דאין אדם נודר לפרוע את חובו והיינו במקום חוב דאו' ולכן גם אינו יכול להדירה מנכסיו דעי"ז לא יוכל לזונה והוי כנודר שלא לפרוע את חובו ובודאי לא עדיף מאם נדר שלא ליהנות מהנאת תשמישה דלדעת הירושלמי אין הנדר חל מה"ת כנ"ל. אבל הרמב"ם פסק כהבבלי דלי"ל סברא זו ורק במקום שעבוד אמרינן דאינו יכול לנדור להפקיע השעבוד ובזה אין חילוק בין שעבוד דאו' לשעבוד דרבנן ובכל גוני קיי"ל דקונמות מפקיעין מדי שעבוד.

אלא שמ"מ קשה על הרמב"ם שפסק דחל הנדר שלא לזונה ואילו לענין תשמיש פסק דאם הדירה מהנאת תשמיש אין הנדר חל ולא אמרינן קונם מפקיע מדי שעבוד ומאי שנא, וכן הק' הלח"מ. ולכ' צריך לחלק דחיוב תשמיש הוא חובת הגוף ובזה ל"א קונמות מפקיעים מדי שעבוד. אלא דאכתי קשה דמזונות ג"כ לכ' הוא חובת הגוף לשי' הרמב"ם שפסק דמזונות דאורייתא. ויש לחלק דכיון שאפשר ע"י פרנס אין הנדר עוקר חובת הגוף דמזונות (ואף דמפקיע עכ"פ שעבוד נכסיו בזה אמרינן דאדרבא קונמות מפקיעין מדי שעבוד) וק"ל.





שם (ע.) תוס' ד"ה הכא, וי"ל דא"כ שמואל דאמר לקמן כו'. הנה יל"ע אם שמואל מפרש מתני' דעד ל' דקאמר היינו שמגלגלת עמו עד ל', ובנודר סתם. וא"כ חולק על רב בפירוש דמתני'. או"ד שמואל מודה ליה לרב דהמשנה מיירי במפרש ועד ל' דקאמר היינו שנדר עד ל'. רק דמסברא אית ליה דכיון דחזינן ממתני' דיכול לסבול עד ל' א"כ ה"ה בנודר סתם דיש לה לגלגל עד ל' שמא ימצא פתח לנדרו.

ובירושלמי מפורש דשמואל ורב חולקים בפירושא דמתני' דמבואר שם שנחלקו איך לגרוס במשנה דמ"ד דמתני' בסתם גורס "ל' יום יעמיד פרנס כו'", ומ"ד דמתני' במפרש גורס "עד ל' יום יעמיד פרנס כו'". (אלא שבירושלמי נתחלפה השיטה דרב הוא דאית ליה דמתני' בסתם ושמואל אית ליה דמתני' במפרש, היפך שיטתם בבבלי.)

ולכ' יש להוכיח שהתוס' ג"כ סוברים כן. דהנה אם נאמר דשמואל מודה שהמשנה מיירי במפרש, ועד ל' היינו שנדר עד ל'. א"כ לא מיירי מתני' כלל בדין מתי הוא צריך להוציאה. וא"כ מה תירצו התוס' דאם תלה הנדר בתשמיש היה צריך להמתין ה' שבועות, ד' שלא תזון וא' שלא תשמש, והרי שמא באמת כן הוא, ומתני' לא קאמר כ"א שאם נדר שלא לזונה עד ל' יום חייב להוציא, אבל בפועל אינו מוציאה עד אחר ה' שבועות, כי מגלגלת עמו עוד שבוע אחד באיסור תשמיש שמא ימצא פתח לנדרו. וא"כ הדרא קושיית התוס' לדוכתה למה לא תירצה הגמ' שבאמת מתני' מיירי שתלה מזונותיה בתשמיש.

אלא ע"כ צ"ל שהתוס' הבינו שלעולם שמואל חולק על רב בפירוש דמתני', וס"ל לשמואל דעד ל' דקאמר היינו שמגלגלת עמו עד ל'. ולכן שפיר תירצו התוס' דע"כ לא תלה הנדר בתשמיש דא"כ היתה צריכה לגלגל עמו ה' שבועות, ד' שתתפרנס ע"י פרנס וא' שתשהה באיסור תשמיש, שמא ימצא פתח לנדרו.

אלא דמ"מ ק' על שמואל גופיה, דעכ"פ מבואר בגמ' (עא.) דשמואל מודה ליה לרב בדבר זה שאם פירש נדרו על פחות מל' יום שאי"ח להוציאה כלל. ואף שלמבואר לדעת שמואל אי"ז פירושא דמתני', דמתני' לא מיירי כ"א בשיעור שמגלגלת עמו ולא בשיעור שקצב בנדר. צ"ל דמ"מ מסברא אית ליה לשמואל דכיון דחזינן עכ"פ ממתני' שיכולה לסבול להתפרנס ל' יום בלא בזיון, א"כ כל שקצב נדרו פחות מל' יום אין טעם שיוציא שהרי יכולה ליזון מפרנס עד שיעור זה. אבל ק', מנ"ל לשמואל באמת שיכולה ליזון ע"י פרנס ל' יום. דילמא לעולם אינה יכולה ליזון מפרנס כ"א ג' שבועות, ויותר מזה כבר אית לה בזיונא. ומה דקתני במתני' שמגלגלת עמו עד ל' יום היינו משום שבאמת המשנה מיירי כשתלה הנדר בתשמיש. ולכן מגלגלת עמו ד' שבועות, ג' מהם תיזון ע"י פרנס, וא' תשהה באיסור תשמיש. ומגלגלת עמו כל זמן זה שמא ימצא פתח לנדרו. אבל במה שנוגע לשיעור שקצב בנדר, כל שהדירה ליות מג' שבועות כבר אינה יכולה ליזון ע"י פרנס וחייב להוציא. (אלא שבפועל לא יוציאה עד אחר עוד שבוע שתשהה באיסור תשמיש שמא ימצא פתח לנדרו.)

ולכ' מוכח מזה שדעת הבבלי ששמואל באמת מודה לרב בפירושא דמתני' דמיירי בשיעור שקצב בנדרו. ומה דס"ל לשמואל דה"ה בנודר סתם שמגלגלת עמו ל' יום אי"ז פירושא דמתני' רק מסברא ס"ל לשמואל כן וכנ"ל. ולכן שפיר למד שמואל ממתני' דיכולה ליזון ע"י פרנס ל' יום לפני שיהיה לה לבזיון. (ומה דקאמר שמואל דבנודר סתם מגלגלת עמו ל' יום היינו כשלא תלה הנדר בתשמיש. דאם תלה הנדר בתשמיש באמת תגלגל עמו ה' שבועות, וכמש"כ התוס'.)

וכן מדוייק שבבבלי לא נזכר שנחלקו רב ושמואל בגירסא, אלא כו"ע גרסי עד ל', דהיינו שנדר עד ל' יום.

ואליבא דהירושלמי דרב ושמואל נחלקו באמת איך לגרוס במתני', א"כ לרב דס"ל (כשמואל בבבלי) דמתני' מיירי בסתם, ומגלגל עמה עד ל' קאמר, באמת לית לן ראיה דה"ה במפרש שיהיה שיעור הנדר ל' יום. וכן מדוייק שבירושלמי לא נזכר שרב ושמואל מודים במפרש.

אבל למבואר הדרא קושייתנו דלעיל לדוכתה, מה תירצו בתוס' שאם תלה מזונותיה בתשמיש לא היה צריך להוציא לשמואל כ"א עד אחר ה' שבועות. מנא להו להתוס' שאינו באמת כן, ואינו מוציא עד אחר ה', ומתני' לא קאמר כ"א שאם נדר שלא לזונה יום מל' יום חייב להוציא, אבל בפועל אינו מוציאה עד אחר עוד שבוע שמלגלת עמו באיסור תשמיש שמא ימצא פתח לנדרו וכנ"ל.

וצ"ל דשמיע להו להתוס' דמתני' יוציא ויתן כתובה מיד קאמר. ולא לאחר שבוע. ומזה הכריחו שפיר שע"כ לא תלה הנדר בתשמיש דא"כ לשמואל לא היה מוציא מיד אלא היתה מגלגלת עמו עד שבוע באיסור תשמיש. ובאמת שזה מדוייק בלשון התוס' במש"כ וז"ל "מ"מ לא הו"ל למימר יתר מיכן יוציא ויתן כתובה כו'" משמע שהדיוק אינו מעיקר שיעור ל' יום כ"א מלישנא דמתני' דיתר על כן כו'.

ולפי"ז ניחא דבר אחר דבאמת בירושלמי ג"כ הקשו איך יכול להדירה הרי משועבד לה למזונות. ויק' קושיית התוס' למה לא תירצו דמתני' מיירי כשתלה מזונותיה בתשמיש. ולהירושלמי לא יעלה תירוץ התוס' דא"כ היה צריך לגלגל עמה ה' שבועות. דהרי הירושלמי ס"ל דרב ושמואל נחלקו איך לגרוס בהמשנה, ולרב המשנה מיירי כמה זמן מגלגלת עמו, ולשמואל המשנה מיירי כמה זמן קצב לנדרו, וא"כ ממנ"פ לרב שמא באמת אינה יכולה ליזון ע"י פרנס כ"א ג' שבועות, ומגלגלת עמו עוד שבוע א' באיסור תשמיש. ולשמואל שמא באמת מגלגלת עמו ה' שבועות והמשנה לא מיירי כ"א בשיעור שקצב בנדרו. אבל לנ"ל נאמר שקושיית הירושלמי היא אליבא דשמואל, ומ"מ שמיע ליה להירושלמי כדיוק התוס' דיוציא ויתן כתובה משמע מיד, וא"כ מוכרח שלא תלה הנדר במזונות, שהרי לשמואל ודאי יכולה ליזון ע"י פרנס כל ל' יום (דמה"ט כל שקצב נדרו על פחות מל' יום אי"צ להוציא) וא"כ אם תלה הנדר במזונות למה יוציאנה מיד, תגלגל עמו עוד שבוע א' באיסור תשמיש שמא ימצא פתח לנדרו. אלא דאכתי קשה קצת מנ"ל להירושלמי דשמואל אית ליה הסברא דשמא ימצא פתח לנדרו כלל. וצ"ע.

שו"ר בתוס' הראש שכתבו גכ כהתוס' ואח"כ הק' דנוקים למתני' כגון שהתנה שאם תזון תאסר בתשמיש שבוע אחד או ב' שבועות קודם ל' יום. ותי' משום דלא פסיקא מילתא בכהג שיעמיד פרנס ל' יום שהרי אם התנה שתיאסר ג' שבועות לפני ל' יום אכ לא יעמיד פרנס כא ג' שבועות לבש או ב' שבועות לבה עייש. ואם איתא דלשמואל המשנה מתפרשת גכ שהתנה עלל' יום אכ מה תירוץ הוא זה הרי אדרבא מסתבר דמהט גופא לא ביאר המשנה מתי יוציא משום דלא פסיקא מילתא. אלא ודאי שהראש מפרש כהירושלמי דלשמואל המשנה הק דיעמיד פרנס ל' יום, ולכן שפיר קאמר דאם איתא דמיירי שהתנה שתיאסר בתשמיש למפרע אכ לא פסיקא מילתא שיעמיד פרנס ל' יום. וזה נראה ראיה מוכרחת.

עוד יש בזה שיטות אחרות בראשונים עי' בדברי הרשב"א והריטב"א לקמן (עא.).




שם (ע.) המדיר את אשתו שלא תטעום כו' ר' יהודה אומר בישראל יום א' יקיים כו' הנה לדעת התוס' לקמן ע"א א' ד"ה שנדרה, נראה ביאור דברי ר' יהודה שהזמן שקצב בנדר היה יום א', וחמור זה זה מדין הרישא, לרב כדאית ליה ולשמואל כדאית ליה.

.והוא, דלרב מיירי כאן כשהבעל הדירה שאם תטעום פירות במשך ב' ימים תיאסר בתשמיש לעולם. ולכן אין ממתינים לה, שהרי רב לי"ל שממתינים עד שיבוקש פתח לנדר. אלא מוציא מיד. ולא דמי לרישא שהדירה מנכסיו, דשם אמרי' שאם הדירה על פחות מל' יום אי"צ להוציא כלל, דשם כיון שאפשר ע"י פרנס עכ"פ לל' יום לכן כשנדר על פחות מזה אין סיבה שיוציא כלל. וכן לא דמי למדיר את אשתו מתשמיש, דאם נדר על פחות משבוע א' לב"ה או ב' שבועות לב"ש אי"צ להוציא, דשם ג"כ כיון דילפינן מיולדת ונדה דפחות משבוע אחד או ב' שבועות דרכה לסבול, ולכן אם נדר על פחות מזה אין סיבה שיוציא כלל. משא"כ כאן שהדירה ממין א' של פירות זה אינה יכולה לסבול כלל, וכמש"כ התוס', ויותר ביאר זה הר"ן שם דכיון שאין דבר זה שייך לפרנס ולא לנדה ויולדת לכן לא שייך שיעור בדבר ואפילו אם נדר על יום א' אינה חייבת לסבול וצריך להוציא מיד עיי"ש, והיינו לת"ק, ולר' יהודה עכ"פ כשנדר על ב' ימים צריך להוציא.

ולשמואל, מיירי שהאשה נדרה שלא תטעום פירות במשך ב' ימים. ולכן מוציא מיד, שאינה יכולה לסבול שלא תטעום פירות ב' ימים כנל. ואף ששמואל סובר ברישא שלעולם ממתינים ל' יום שמא ימצא פתח לנדרו, אבל כאן אין ממתינים, כי המתנה ל' יום שייך דוקא במדירה מנכסיו שאפשר ע"י פרנס, ולכן יכולה לסבול זמן ההמתנה. אבל כאן שא"א ע"י פרנס, שהרי נדרה מכל מין זה, בכה"ג אינה יכולה לסבול עד שימצא פתח לנדרו אלא מוציא מיד לת"ק, ולר' יהודה אחרי ב' ימים.

.וכל זה לפי' התוס' בסוגיא שם. אבל לפי פרש"י שם, מבואר שיטתו שאם נדרה היא שלא תטעום מין זה, באמת היינו צריכים להמתין ל' יום לשמואל עד שתבקש פתח לנדרה. אלא דאמרי' דכיון שהיא תובעת להתגרש לכן לא תבקש פתח לנדרה עיי"ש בדבריו. ומבואר מזה דס"ל לרש"י דכמו שיכולה לסבול שתיזון ל' יום ע"י פרנס, ה"נ יכולה לסבול שלא תטעום מין זה ל' יום - אף שצע"ק מנ"ל להגמ' שיעור ל' יום לענ"ז. ואפשר שבאמת אין השיעור דוקא ל' יום אלא יש לזה שיעור אחר ובגמ' שם אינו מפורש שהנידון שימתינו ל' יום דוקא, אלא שימתינו איזה שיעור שיכולה לסבול שלא תטעום מין זה עיי"ש.

.וא"כ לדידיה ק' טובא מאי קאמר ר' יהודה. דאם הכונה שאם נדר על זמן של ב' ימים יוציא ואם נדר על זמן של יום א' לא יוציא. יק' מ"ש מרישא דבעי' שידור על זמן של ל' יום. שהרי כמו שברישא יכולה לסבול ל' יום ע"י פרנס ה"נ כאן יכולה לסבול זמן מה בלא טעימת פרי זה. ועו"ק דברישא הוי ר' יהודה לקולא ובסיפא לחומרא.

ואם כונת ר' יהודה דלעולם נדר סתם, אלא דר' יהודה קאמר שאינו מוציא עד אחר יום א', שממתינים יום א' עד שימצא פתח לנדרו. ג"כ יקשה חדא דהרי רב לי"ל סברא זו. (ואם נאמר דכי לי"ל לרב סברא זו היינו אליבא דת"ק, אבל אליבא דר' יהודה מודה שממתינים יום א' שמא יבקש פתח לנדרו, א"כ יקשה למה לא פליג ר' יהודה גם ברישא דגם שם אם נדר סתם לר' יהודה לא יגרש עד אחר יום א' בישראל ובכהן עד אחר ב' ימים.) וגם לשמואל דאית ליה סברא זו הרי ממנ"פ אם הבעל הוא שנדר א"כ למה לא נמתין יותר מיום א' כמו ברישא, דכמו שיכולה לסבול שתיזון ע"י פרנס ל' יום עד שיבוקש פתח לנדר, ה"נ יכולה לסבול שלא תטעום מין זה עד שיבוקש פתח לנדר. ואם היא נדרה א"כ לא תבקש פתח לנדרה כלל וא"כ אפילו יום א' לא היה צריך להמתין.

ולכ' צ"ל שהחילוק בין רישא לסיפא הוא דבסיפא מיירי כשנדרה היא, ולכן חמור טפי משום דסברה מדאישתיק מיסנא הוא דסני לה, ולכן אפילו כשנדר על זמן קצר צריך להוציא. וכמו שאמרו בגמ' לקמן ע"א ב'. אלא שקשה שבגמ' שם משמע שלא הוצרכו לסברא זו כ"א אליבא דשמואל, וליישב שיטת ר' יוסי בנודרת שלא תתקשט עיי"ש בסוגיא, ובאמת סברא זו נצרכת אפילו לרב בשביל שיטת ר' יהודה. וצ"ע.

אבל עי' לק' (עא:) צדדנו דלעולם גם רש"י מודה דאינה יכולה לסבול יום א' בלא אכילת פירות, וא"כ ניחא, ונראה עוד דלפי המסקנא שם ת"ק ס"ל דאפילו נדרה על פחות מיום א' וקיים לה יוצא דסניא לה, ור' יהודה לי"ל סברא זו ולכן יום א' יקיים דיכולה לסבול יום א' ותו לא.




שם (ע.) וכיון דמשועבד לה היכי מצד מדיר לה כו' הרמב"ם השמיט כל הני חילוקים דסוגיין וסתם שאם הדירה מנכסיו צריך להוציא אחר ל'. ופי' הר"ן דהרמב"ם מפרש סוגיין דאזיל כת"ק דריוב"נ דקונם שאיני עושה לפיך אי"צ להפר כלל, דס"ל דקונמות אין מפקיעין מדי שעבוד כלל. אבל אנן קיי"ל כריוב"נ דצריך להפר משום שאחר גירושין יחול הנדר, דקונמות מפקיעין מדי שעבוד. ואע"ג דכל זמן שהיא תחתיו עכ"פ אין הנדר חל דאלמוה רבנן לשעובדא דבעל, כמבואר בסוגיא לעיל (נט:), ס"ל להרמב"ם דדוקא שעבודא דידיה האלימו אבל לא שעבודא דידה. ובטעם חילוק זה כתב הר"ן משום דלא צריך לחזק שעבודה דידה, דע"כ או יפר (היינו שישאל על נדרו) או יוציא ויתן כתובה, אבל שעבודא דידיה האלימו דאל"כ יצטרך לגרש בע"כ והאיש אינו מוציא אלא ברצונו, אבל שעבודה דידה אמאי צריך לאלומי הא ביפר ויתן כתובה סגי שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה את"ד עיי"ש והוא סתום. ועי' בהגה' הב"ח שם שביאר דאם היא נדרה והוא מוציא הוי כעין גט מעושה ולכן האלימו לשעבודיה שלא יצטרך להוציא עיי"ש והוא דחוק גם מסברא וגם בלשון הר"ן.

אבל בפשוטו נראה שכונת הר"ן דהנה אם נדר הוא שלא לזונה הרי נחזי אנן אם יאלימו חכמים את שעבודה באופן שלא יחול הנדר אבל סוכ"ס אם ירצה הבעל לגרשה הרי הרשות בידו ויוציא ויתן כתובה. ומאידך, אם לא יאלימו חכמים את שעבודה, באופן שיחול הנדר, הרי ג"כ אם הבעל ירצה לגרשה הרי יוציא ויתן כתובה, ואם ירצה לקיימה הרי יכול הוא להשאל על נדרו ולקיימה. נמצא שאין האשה מרוויחה כלום עי"ז שנאלים את שעבודה. וכיון שכן לא ראו חכמים להאלים את שעבודה.

משא"כ כשנדרה איהי לאסור הבעל במעשה ידיה והיא אינה רוצה להשאל על נדרה א"כ בהכרח שהבעל יצטרך לגרשה (או לקיימה בלא מעשה ידים) ולכן חשו חכמים לטובתו שלא יצטרך להוציא והאלימו את שעבודו כדי שלא יחול הנדר, וז"ב.

ובאמת לפי"ז הו"ל הרמב"ם לטעמיה דס"ל דכופן את הבעל להוציא דלכן כשהדירה אין לו אלא ב' ברירות או להוציא וליתן כתובה או להשאל על נדרו ולקיימו עם מזונות. אבל לשי' ר"י ודעימיה שאין כופין את הבעל להוציא אם כן כשהדירה יכול הוא לקיימה בלא מזונות ואף שאי"ז רצון חכמים אבל עכ"פ בידו לעשות כן ואף שנכוף אותו להעמיד פרנס אבל הרי אחר ל' יש לה מזה בזיונות וא"כ ודאי שיש לנו להאלים את שעבודה שלא יחול הנדר, וא"כ התוס' (נט:) דס"ל שכמו שהאלימו את שעבודו של הבעל כך האלימו את שעבודה של האשה אזיל לשי' וכן הרמב"ם וק"ל.

ומ"מ בעיקר שיטת הרמב"ם לכ' אין אנו צריכים לסברת הר"ן דעי' בדבריו פי"ב הל' נדרים ה"י שמבואר שם דלא אלמוה רבנן לשעבודא כ"א משום שהוא מדרבנן ועשו חיזוק לדבריהם עיי"ש ולפי"ז ביון שפסק הרמב"ם דמזונות דאו' פשוט דלא אלמוה לשעבודה וק"ל.

ועיקר שיטת הרמב"ם דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל ולא לשעבודא דאשה נראה להביא ראיה מן הירושלמי דמק' איך חל הנדר הא חייב במזונות וכלום אדם נשבע שלא לפרוע את חובו, ותי' דקסבר האי תנא מזונות דרבנן עיי"ש, וק' מ"ש מקונם מעשה ידי לפיך דדאי"צ להפר כדתנן בנדרים ומובא בסוגיין וגם ריוב"נ לא קאמר דצריך להפר כ"א משום אחר מיתה אבל עכ"פ כשהיא תחתיו אין הנדר חל והרי מעשה ידיה ודאי אינם אלא מדרבנן. וע"כ צריך לחלק דשאני התם דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל וכדאמרינן לעי' (נט:) משא"כ בהמדיר את אשתו שלא אלמוה רבנן לשעבוד דהאשה.

אך צריך לעיין דבירושלמי מבואר דלמ"ד מזונות דאו' באמת אינו יכול להדירה והרמב"ם הרי פסק דמזונות דאו' וא"כ איך פסק דיכול להדירה, ונתבאר במקו"א.





שם (ע:) במספקת לדברים גדולים כו' עיין תוד"ה והאידנא, ועי' שטמ"ק מש"כ בשם הריטב"א ובשם תלמידי רבינו יונה. פי' דבריהם שיש כאן ב' פירושים בסוגיא, דלפי פי' התוס' עיקר התירוץ בגמ' הוא דכיון שהיתה מגלגלת עמו לכן חל הנדר ואחר שחל הנדר שוב אינה מגלגלת עמו וחייב להעמיד לה פרנס. ועל דרך זה פי' הריטב"א. ולפי"ז מה שתירצו בתחילה "במספקת לדברים גדולים כו'" לא נתבאר ענין התירוץ עד שמסיק לבסוף דרגילה בבי נשיא כו' ומתוך השו"ט נתבאר כונת התירוץ מעיקרא וכדרך הש"ס בכ"מ. אבל הריטב"א ותר"י לא ניחא להו בזה (ונראה משום שהיה קשה להם דכיון שאינה מוחל על דברים קטנים כ"א כל זמן שהיא עמו א"כ איך חל הנדר מעיקרא) ולכן הם מפרשים דעיקר התירץ בגמ' הוא מש"א מתחילה במספקת לדברים גדולים ולא לדברים קטנים, וכמש"פ הריטב"א דלא אלמוה רבנן לשעבודא בדברים קטנים, וקרוב לזה פי' תר"י. אלא דהש"ס מק' קושיא חדשה דסוכ"ס אם היא רגילה בהן א"כ למה לא אלמוה לשעבודא ואם אינה רגילה א"כ פרנס למה לי, ותירצו דרגילה בבי נשא כו' ומ"מ עיקר התירוץ הוא מה שתירצו מתחילה דאלמוה רבנן לשעבודא בדברים גדולים ולא בדברים קטנים.

ועי' בשטמ"ק שכתב שמדברי רש"י ממש"כ וז"ל הא רגילה בהו ומשועבד לה עכ"ל מוכח שלא פי' כהריטב"א, וכונתו נראה דלהריטב"א עיקר השו"ט בגמ' אינה סובבת על השאלה אם משועבד לדבירם קטנים דהא פשיטא דמשועבד רק נקודת השו"ט אם אלמוה רבנן לשעובד זה במקום קונם. אבל לפי' התוס' עיקר התירוץ הוא דאינו משעובד לדברים קטנים כלל וכמו שמבאר הגמ' משום שמגלגלת עמו וק"ל.




שם (ע:) השתא דאדרתן כו' כתב הרשב"א וז"ל וכיון דבעידנא דאדרתן מגלגלא בהדיה חיילה נדריה. ומיהו כיון דהוה רגילא בהו בבי נשא ואיהי לא מחלה עד השתא אלא משום דהוה מגלגלא בהדיה לא מפקע ליה נדרא לגמרי אלא מעמיד פרנס ומפרנס עכ"ל. ולכ' ק' דהא דהרשב"א עצמו לעי' עמ' א' כתב דמתני' דקתני יעמיד פרנס היינו שרשאי להעמיד פרנס ואינו חובה, וא"כ מה דחקיה כאן לומר דלא מפקע לי' נדרא לגמרי כו'.

ונראה בהקדם מה שצריך לבאר עיקר סברתו של הרשב"א כאן דפקע השעבוד אבל לא לגמרי, איזה גדר הוא זה. ואין לומר שכונתו דפקע שעבוד הנכסים ומ"מ נשאר חובת הגוף לזונה, ז"א שהרי מתוך דברי הרשב"א לעי' בעמ' א' מבואר דליכא חובת הגוף לזונה כלל דעיי"ש שהקשה מה מק' הש"ס דהא משועבד לה שמא איה"נ משועבד לה ומשו"כ זן אותה ע"י פרנס דמעולם לא התחייב שיזונה מנכסיו דוקא ותי' דיעמיד פרנס היינו רשות שהרי אם הנדר אינו מפקיע השעבוד היה יכול לזונה מנכסי עצמו וע"כ דפקע השעבוד וממילא דגם ע"י פרנס אי" לזון כ"א רשות עיי"ש ואם איתא דיש חובת הגוף לזונה א"כ אין התחלה לדברים אלה דבנקל לומר שפקע השעבוד נכסים ע"י הנדר ונשאר חובת הגוף כיון שמצד החובת הגוף מעולם לא התחייב לזונה דוקא מנכסיו אלא ע"כ מוכרח דליכא חובת הגוף לזונה כ"א שעבוד נכסים ולכן שפיר קאמר הרשב"א דממנ"פ אם פקע השעובד גם ע"י פרנס אי"ח ואם לא פקע א"כ יוכל לזונה בעצמו.

אלא נראה שגדר דברי הרשב"א כאן מש"כ דפקע השעבוד אבל לא לגמרי הוא דאם היא היתה מוחלת לעולם על מזונותיה א"כ ע"י הנדר לא זו בלבד שהיה נפקע כחה לגבות מנכסיו אלא דגם תביעה בבי"ד לא היה לה שהרי מחלה על הכל. אבל כיון שלא מחלה כ"א כל זמן שמגלגלת עמו א"כ נהי דחל הנדר ופקע השעבוד מנכסיו אבל מ"מ עדיין נשאר לה זכות לתבוע ממנו מזונות אלא דכיון שא"א לה לגבות ממנו כלום שהרי חל הנדר לכן יש לה זכות לתבוע שיגרשנה ואם אינו רוצה לגרש ע"כ צריך להעמיד פרנס.

וממילא נראה דמש"כ הרשב"א לעי' דיעמיד פרנס היינו רשות אין רצונו לומר שברשותו שלא להוציאה ושלא לזונה דזה ודאי אינו אלא כונתו דמה שצריך להעמיד פרנס אי"ז מחמת שעבוד מזונות דהשעבד פקע ע"י הנדר אלא דכיון שהוא ניהו שהפקיע השעבוד חייב להוציאה מיד ואם אינו רוצה להוציאה מיד יש לו רשות לזונה ע"י פרנס ל' יום. וזה באמת מדוייק בלשון הרשב"א שם בסו"ד שכתב וז"ל ורשאי להעמיד לה כל ל' יום ואינו חייב להוציא וליתן כתובה ע"ש, ומבואר דעכ"פ אם אינו מעמיד לה פרנס אז באמת חייב להוציאה מיד.

(ובאמת לפי"ז אין נפק"מ כ"כ במש"כ הרשב"א דאינו חייב להעמיד לה פרנס דהרי עכ"פ אם אינו מעמיד לה פרנס צריך להוציאה, והרי גם אילו היה חייב להעמיד לה פרנ כו' יכול להוציאה מיד. אבל נראה דאף שאין בזה כ"כ נפק"מ לדינא מ"מ רצה הרשב"א לבאר קו' הש"ס כיון דמשעבד היכי מצי מדיר לה שהוקשה לו הרי באמת אינו מפקיע השעבוד ע"י הנדר שהרי זן אותה ע"י פרנס ולזה ביאר דבאמת פקע השעבוד לגמרי - כי אם לא היה נפקע היה יכול לזונה בעצמו - ומה שעמיד לה פרנס היינורק משום שכיון שהוא עצמו הפקיע ממנה השעבוד לכן חייב להוציאה ואם אינו רוצה להוציאה יש לו רשות להעמיד לה פרנס. ועוי"ל דנפק"מ דאי"ח לשלם להפרנס, וכמו שבלא"ה מוכח דאל"כ היה נחשב שלוחו כמש"כ הרא"ש והר"ן נדרים (מג.) וה"ט משום שאין העמדת פרנס מחיוב מזונות, אבל אם היה זה מדין חיוב מזונות היה חייב לשלם להפרנס שהרי אם לא ישלם לו לא יתמיד לפרנסה.)

ולפי"ז ליכא סתירה בדברי הרשב"א כלל דמש"כ לעי' דיעמיד פרנס הוא רשות היינו אם אינו רוצה להוציאה ומש"כ כאן דלא מחלה כ"א כל זמן שמגלגלת עמו ולכן לא פקע שעבודא לגמרי כונתו דעכ"פ יכולה היא לתבוע ממנו שאם לא יזונה יוציאנה ויתן כתובה וק"ל.




שם (ע:)שהגיע זמן ולא נשאו פרש"י דעדיין לא משועבד לה למזונות כ"א מדרבנן ולכן חלה הנדר משא"כ לאחר נשואין משמע דנקט רש"יּ דמזונות דאו'. והנה התוס' פי' שהחילוק בין קודם נשואין לבין אחר נשואין הוא דרק אחר נשואין האלימו חכמים את שעבודו של הבעל אבל מדברי רש"י משמע דלא ס"ל חילוק זה וגם משמע דבעיקר הדין חולק על שי' התוס' (נט:) ד"ה קונמות דס"ל דמה דמקשינן בסוגיין כיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה היינו משום דכמו דאמרינן בגמ' שם דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל ה"נ אלמוה לשעבודה דאשה וכ"כ כמה ראשונים בסוגיין אבל לפי"ז לכ' אין חילוק בין שעבוד דאו' לשעבוד דרבנן. ולכ' נראה דרש"י לשי' דכתב השטמ"ק (לעי' עמ' א') בשם רש"י מהדו"ק דקו' הש"ס היכי מצי מדיר לה היינו מכח מה דנקט הש"ס כאן כמ"ד קונמות אין מפקיעין מדי שעבוד, וכדעת ת"ק דריוב"נ דאם נדרה קונם מעשי ידי לפיך אין הנדר חל כלל ואפילו לאחר גירושין, והיינו משום דס"ל לת"ק דקונמות אין מפיקיעין השעבוד כלל. וכעי"ז כתב הר"ן לבאר שי' הרמב"ם עיי"ש (אבל הרמב"ן בסוגיין פי' דת"ק מודה לריוב"נ דקונמות מפקיעין מדי שעבוד רק דאלמוה רבנן לשעובדא דבעל אלא דריוב"נ ס"ל דלא אלמוה לשעבודא דבעל כ"א כל זמן שהיא תחתיו ות"ק ס"ל דכיון שלא חל הנדר כשהיא תחתיו אינו חל גם על לאחר גירושין ). ולזה שפיר חילק רש"י דמה דס"ל לת"ק דקונמות אינם מפקיעין מדי שעבוד היינו דוקא במקום שעבוד דאו' כמו לאחר נשואין אבל בשעבוד דרבנן כמו חיוב מזונות בהגיע זמן ולא נישאו שפיר חל הנדר ומפקיע מדי שעבוד. אלא שקשה דא"כ בקונם מעשי ידי לפיך נמי נימא דקונמות מפקיעין מדי שעבוד מעשה ידיה שהוא מדרבנן.

ולכ' צ"ל דלעולם ס"ל לרש"י דטעמא דת"ק משום דאלמוה רבנן לשעבוד הבעל (וכדעת הרמב"ן שאין ת"ק חולק על ריוב"נ בזה), וס"ל דדוקא לשעבודא דבעל ולא לשעבודא דאשה (וכמש"כ הר"ן לדעת הרמב"ם). אלא דס"ל דכל זה במקום שעבוד דרבנן אבל במקום חיוב מזונות דאו' אין קונמות מפקיעין מדי שעבוד כלל. ויש לזה סמך מן הירושלמי בסוגיין עיי"ש. וא"כ דברי רש"י יהיו דלא כדבריו במהדו"ק דס"ל דלת"ק דריוב"נ אין קונמות מפקיעין מדי שעבוד. ולפי"ז יהיה צ"ל דמש"א רבא בכ"מ דהקדש חמץ ושחרור מפקיעין מדי שעבוד היינו כמ"ד שעבודא דרבנן. וזה דחוק קצת.

ושמא יש לחלק בין חיוב מזונות דהבעל לבין שאר שעבודים הנפקעים ע"י קונמות, דקונם מפקיע מדי שעבוד נכסים וכן השעבוד שיש לו על מעשה ידיה הוא מעין שעבוד נכסים שידיה משועבדים לו (ועי' בסוגיא לעיל נט.) אבל חיוב מזונות הוא חובה המוטלת על קרקפתא דגברא ובזה אפשר דאין קונמות מפקיעין מדי שעבוד (עכ"פ במקום שעבוד דאורייתא). וא"כ ניחא דדוקא לגבי חיוב מזונות חילק רש"י בין מזונות דאורייתא לבין מזונות דרבנן אבל לענין מעשה ידים שאינו אלא שעבוד וכן בשאר שעבוד נכסים בזה אמרינן דקונם מפקיעין מדי שעבוד, אא"כ אלמוה רבנן לשעבודיה. ואפשר שזה נרמז בלשון הירושלמי שהקשו אמאי חל הנדר כלום אדם נודר שלא לפרוע את בעל חובו, ותי' דקסבר האי תנא מזונות דרבנן, ולא תי' דקונמות מפקיעין מדי שעבוד, ולא משמע כ"כ שהקושיא מכח מה דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל, ולנ"ל אפש"ל שהכונה דאף שקונמות מפקיעין מדי שעבוד ואם ידור מנכסיו מבעל חובו הקונם חל להפקיע את שעבודו אבל אינו יכול להדיר את עצמו שלא יהנה ממנו בעל חובו שאז הוא מפקיע החיוב המוטל על קרקפתא דגברא לפרעו וזה אינו יכול.

ובמה שכתבנו דרש"י ס"ל כהרמב"ם דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל ולא לשעבודא דאשה נראה דרש"י לשי' דס"ל שכופין את הבעל לגרש כמבואר מתוך פירושו למתני' דלפי"ז אין טעם להאלים את שעבוד האשה וכמה שביארנו בעמ' הקודם אליבא דהרמב"ם, וק"ל.





שם (עא.) תנן המדיר את אשתו שלא תטעום כו' בשלמא לרב כו' אלא לשמואל כו' הבמ"ע כגון שנדרה היא וקיים לה הוא. ובביאור תי' הגמ' נחלקו הראשונים דרש"י פי' דכיון שנדרה היא לא תבקש היתר לנדרה. והתוס' פי' דכיון שנדרה היא איצ"ל שתלה הנדר בתשמיש או במזונות ולכן ל"ש בזה שהות זמן דדוקא כשתלה הנדר במזונות יש לשהות ל' יום שאפשר ע"י פרנס, וכן כשתלה הנדר בתשמיש יש לשהות שבוע א' לב"ה או ב' שבועות לב"ש דילפי' מנדה או מיולדת כמבואר בגמ' לעי' (סא:). אבל כשנדרה מפירות אינה יכולה לסבול אפילו יום א'. וכעי"ז בר"ן.

אבל נראה שהרמב"ם מפרש הגמרא באופן אחר לגמרי דעי' בדבריו סוף פי"ב מהל' אשות נדרה היא שלא תאכל א' מכל הפירות וקיים לה הוא את נדרה או נדרה בנזיר ולא הפר לה. אם רצה שתשב תחתיו ולא תאכל פירות או תהיה נזירה תשב. ואם אמר איני רוצה באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה שהרי היה בידו להפר והוא קיים לה ברצונו ע"כ. ודייק הדרישה בסי' ע"ב וכן בבהגר"א סי' רל"ה שדעת הרמב"ם שלעולם אין כופין את הבעל להוציא, כיון שהוא לא הדירה, רק שאם רוצה להוציא צריך ליתן כתובה, דלא אמרינן דע"י שנדרה נתנה אצבע בין שיניה והפסידה הכתובה, אלא כיון שהיה בידו להפר ולא הפר לא הפסידה כתובתה. אבל עכ"פ אין הבעל חייב להוציאה.

ולפי"ז נראה שסוגיין מתפרש ברוחא דס"ד להגמ' שהבעל הוא שהדירה, ואם הבעל הדירה הרי הדבר פשוט ואי"צ לומר שלא הפסידה כתובה, דלמה תפסיד כתובתה משום הדרת הבעל, וע"כ א"כ מה שאמרו במשנה שיוציא ויתן כתובה הכונה שחייב להוציאה. ולכן מקשה הגמ' דלמה יהיה חייב להוציא מיד, לשמואל היה לנו להמתין ל' יום שמא ימצא פתח לנדרו. ומתרץ הגמ' דמיירי כשנדרה היא, וא"כ מה שנאמר במשנה יוציא ויתן כתובה אפשר לפרש דהיינו שאם רוצה להוציא חייב ליתן לה כתובה, דלא הפסידה כתובתה, כיון שהוא קיים לה, אבל חיוב להוציאה ליכא כלל, וממילא ניחא למה לא נאמר בזה שיעור ל' יום דשיעור ל' יום שייך דוקא כשחייב להוציא כמובן.

אלא דלכ' קשה על שיטת הרמב"ם דבדנדרה איהי אי"ח להוציאה, דמה יענה לדברי ר' יהודה במתני' דבישראל יום א' יקיים שנים יוציא ויתן כתובה. והיינו ע"כ דחייב להוציא, דבמה שאינה מפסדת כתובתה ליכא חילוק בין יום אחד לשנים. וכן מה יענה לדברי ר' יוסי דבעניות שלא נתן קצבה ובעשירות ל' יום, והגמ' מוקי לה כשנדרה היא וקיים לה הוא, ודברי ר' יוסי ג"כ ע"כ מתפרשים שחייב להוציא, דבמה שאינה מפסדת כתובתה ליכא חילוק בין פחות מל' ליותר מל' כיון דר' יוסי ס"ל הוא נתן אצבע בין שיניה.

ונראה דאיה"נ ר' יהודה ור' יוסי ע"כ ס"ל דגם כשנדרה היא וקיים לה הוא חייב להוציאה. והיינו משום דר' יוסי ס"ל דמדהקים לה מסנא הוא דסניא לה, כדאמרינן בסוף סוגיין, וכן יהיה צ"ל גם לר' יהודה. ומ"מ ס"ל להרמב"ם שאי"ז דעת ת"ק, כי סוגיית הגמ' משמע שלא הוצרכו לסברא זו דמסנא הוא דסניא לה כ"א בסוף סוגיין לבאר שיטת ר' יוסי, אבל שיטת ת"ק מתבארת תיכף בתחילת הסוגיא במה שאמרו דמיירי שנדרה היא, ובזה לבד מתורץ למה אין ממתינים ל' יום, והיינו כנ"ל דכיון שנדרה היא א"כ מה שנאמר במשנה דיוציא ויתן כתובה יכול להתפרש שאם בא להוציא יתן כתובה דלא הפסידה כתובתה, ולעולם חיוב להוציא ליכא וממילא דשיעור ל' יום ל"ש כלל. (ולא ניחא ליה להרמב"ם לפרש כפרש"י שהיא לא תבקש פתח לנדרה, וגם שאר הראשונים הקשו על פרש"י בזה, וגם סברת התוס' והר"ן דבנדר של פירות אינה יכולה לסבול אפילו יום א' לא שמיע ליה להרמב"ם, דאם יכולה לסבול מניעת תשמיש שבוע א' כ"ש שיכולה לסבול מניעת א' ממיני פירות, ואמנם הר"ן נשמר מזה עיי"ש בדבריו אבל עכ"פ הרמב"ם לא ס"ל כן.)

והנה הגר"א שם כתב שכן משמע בהברייתא המובא בסוגיין האשה שנדרה בנזיר כו' ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה, ומשמע דלאו חייב להוציא קאמר אלא שאם רצה להוציאה שאינה רוצה באשה נדרנית חייב ליתן כתובה. ולכ' קשה איך אפשר לפרש הברייתא כן, הרי בגמ' מסיק שדברי הברייתא האלה מיוחסים לר' יהודה ור' יוסי, והרי ר' יהודה ור' יוסי ע"כ ס"ל דאם נדרה היא וקיים לה הוא חייב להוציא, דמסנא סניא לה וכנ"ל.

ונראה דאי"ק דאמנם כן לר' יהודה ור' יוסי אם האשה תבעה להתגרש בטענה זו דמסנא סניא לה אז באמת כופין אותו להוציא. אבל הברייתא לא מיירי בזה, אלא הברייתא מיירי כשלא תבעה להתגרש, אלא שהבעל החליט לגרשה שאינו רוצה באשה נדרנית, ובזה נחלקו התנאים בברייתא אם היא נתנה אצבע בין שיניה והפסידה כתובתה או הוא נתן אצבע כו' ולא הפסידה כתובתה. וכונת הגר"א שהביא דיוק זה בברייתא, לא היה לומר שמהברייתא מוכרח שאין כופין אותו להוציא, דזה ודאי אינו לר' יהודה ור' יוסי שלהם מיוחסת ברייתא זו. רק כונת הגר"א דעכ"פ מבואר מהברייתא דבגונא שהיא נדרה והוא קיים לה אזי לשון יוציא ויתן כתובה יכול להתפרש שאם בא לגרשה לא הפסידה כתובתה. וממילא דזהו פירוש הסוגיא דלעי' דאי"צ להמתין ל' יום משום שנדרה היא, דהיינו כנ"ל דלת"ק דמתני' אי"צ להוציא כלל ולכן לא שייך שיעור ל' יום, ודו"ק.

שו"ר בריטב"א דמשמע שהסכים לשי' הרמב"ם דכל שנדרה היא אפי' למ"ד הוא נתן אצבע בין שיניה היינו שאם בא לגרשה צריך ליתן כתובה אבל אי"ח לגרשה, רק הביא בשם י"א דמ"מ חייב לגרשה, וק' דלעי' ע"ד הגמ' כגון שנדרה היא הביא פרש"י ופר"י ופי' הראב"ד שנשאו ונתנו למה בנדרה היא אי"צ להמתין ל' יום ותמוה דלפי דעתו שאי"ח לגרשה כלל רק שאם בא לגרשה צריך ליתן כתובה א"כ פשוט שאין חילוק בין תוך ל' לאחר ל' ודברי הגמ' מתפרשים ברוחא ואי"צ לא לדברי רש"י ולא לדברי ר"י ולא לדברי הראב"ד וצ"ע.




שם (עא.) הבמ"ע כגון שנדרה היא וקיים לה איהו. ופרש"י דמה יש לו עוד להמתין אי ניחא לה לדידה למישקל כתובתה ומיפק לא תבקש פתח לנדרה. והק' התוס' ד"ה שנדרה היא דא"כ מה מקשה הגמ' לקמן עמ' ב' ותתקשט ותאסר אי לב"ש ב' שבתות אי לב"ה שבת אחת כו'. ולכן פי' התוס' בע"א דכיון שנדרה היא י"ל שלא היה הנדר תלוי בתשמיש ובזה אינה יכולה לסבול אפילו יום א' כו'.

וליישב דעת רש"י היה נראה, דהנה התוס' פי' דהנדר היה שלא תטעום מפרי זה כל זמן שהיא תחתיו, דאם נדרה לעולם א"כ מה תרויח במה שיוציא. אבל הר"ן פי' דאפילו נדרה לעולם מ"מ יכולה היא לומר שאינה רוצה בבעל שמיפר נדריה. ומעתה, אם נאמר דרש"י ס"ל כהר"ן, דמיירי שנדרה שלא תטעום ממין זה לעולם, א"כ מה שהיא תובעת להתגרש היינו משום שאינה רוצה בבעל שמיפר נדריה. ובזה קאמר רש"י דכיון שכל מה שהיא תובעת להתגרש אינה כדי שתוכל לאכול מפרי זה, שהרי גם אחר הגירושין לא תהיה מותרת באותו הפרי, אלא היא תובעת להתגרש משום שאינה רוצה בבעל שמקיים נדריה, א"כ בודאי לא תבקש היתר לנדרה שהרי היא רוצה להתגרש וכל טענתה היא מכח הנדר ובודאי לא תבקש לה פתח עליו.

משא"כ בסוגיא דלקמן שנדרה שלא להתקשט ותלה הנדר בתשמיש, והיינו ודאי שנדרה הנאת תשמיש של בעל זה, ולא של כל האנשים בעולם, וא"כ בודאי מה שהיא תובעת להתגרש אינה צריכה להתפרש משום שאינה רוצה בבעל שמיפר נדריה, אלא משום שהיא רוצה בתשמיש ולכן תובעת להתגרש מבעל זה שאסור עליה, כדי שתוכל להנשא לאדם אחר שמותר לה. ובזה שפיר מקשה הגמ' דתמתין שבוע א' לב"ה או ב' שבועות לב"ש שמא תבקש פתח לנדרה, דכיון דאינה מבקשה להתגרש כ"א בשביל תשמיש, למה לא תבקש פתח לנדרה ואז תהיה מותרת לבעל זה. עד דמתרץ הש"ס דכל שהבעל מקיים לנדרה מסתמא לא תבקש פתח לנדרה דסברא מסנא סניא לה כו', וק"ל.

אלא דעי' לק' (עא:) צדדנו דרש"י מפרש שתלתה הנדר בשתמיש עיי"ש וא"כ לא יעלה זה וצ"ע.