מה בין כ"ר לכ"ש
א. ירושלמי פ"ג שבת ה"ד: מה בין כלי ראשון מה בין כלי שני. א"ר יוסי כאן היד שולטת וכאן אין היד שולטת. א"ר יונה כאן וכאן אין היד שולטת אלא עשו הרחקה לכ"ר ולא עשו הרחקה לכ"ש. אמר ר' מנא ההן פינכא דאורזא מסייע ליה לאבא, ההן פינכא דגריסא מסייע ליה לאבא, דאת מפני ליה מן אתר לאתר ועד כדון הוא רותח ע"כ.
בפשוטו ביאור הסוגיא דקמבע"ל להירושלמי למה אסור להחם מים וליתן תבלין בכ"ר ומותר בכ"ש. ור' יוסי תי' משום שבכ"ש אין היס"ב. אבל ר' יונה ס"ל דגם כ"ש היס"ב ומ"מ מותר בכ"ש דלא עשו הרחקה כ"א לכ"ר ולא לכ"ש. ומביא ראיה מהדין פינכא דאורזא דגם כ"ש היס"ב. ולפ"ז צ"ל שדעת הירושלמי שאין בישול מה"ת אפילו בכ"ר, ואיסור בישול בכ"ר הוא הרחקה בעלמא, ומדאורייתא ליכא בישול כ"א על גבי האור. והירושלמי לשי' דקאמר לקמן (שם ה"ה) אי זהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו ע"כ. וכן פי' הרמב"ן סוף ע"ז והפר"ח יו"ד ר"ס ק"ה. ולפ"ז מסתבר דזה גופא הטעם שעשו הרחקה לכ"ר ולא לכ"ש, משום שבכ"ר יכול לבוא לידי בישול מה"ת כשהכ"ר על האש, ולכן עשו בו הרחקה גם כשאינו על האש.
אבל פירוש זה לכ' תמוה, דהנה עיי"ש בירושלמי דנחלקו ר' יונה ור' יוסי אם מותר לערות מכ"ר על גבי תבלין, אם עירוי ככ"ר או לאו, ולבסוף מסיק דאיזהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו, ולכן עירוי אינו מבשל, וא"כ ר' יונה דאיהו ס"ל דעירוי ככ"ר, ע"כ דלית ליה הא דאיזהו חלוט ברור כו'. ואין לומר דר' יונה מדרבנן קאמר דעירוי ככ"ר, אבל מה"ת מודה דבעי' אור מהלך תחתיו, זה אינו דהא מייתי ראיה ממתני' דעירה לתוכו רותחין צריך מריקה ושטיפה, שזהו בודאי דינא דאורייתא. וא"כ לפירוש הרמב"ן והפר"ח דברי ר' יונה לכ' סתרי אהדדי, דאיהו ס"ל דעירוי ככ"ר ומבשל מה"ת, ואיך נאמר דר' יונה עצמו ס"ל דלא אסרו כ"ר כ"א משום הרחקה אטו כשהאור מהלך תחתיו. יציבא בארעא כו'.
ב. ונראה שזהו מה שהכריחו להגר"א באו"ח סי' שי"ח ס"ק כ"ח לפרש דברי הירושלמי באופן אחר, וז"ל לענינינו: שכן איתא שם פ' ג' סוף הל' ב' ר' זעירא בשם רב יהודא מותר להפשיר במקום שהיד שולטת ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת. במקום שאין היד שולטת עד איכן, עד שיהא נותן ידו לתוכה והיא נכוית. הכל מודים בכ"ש שהוא מותר מה בין כ"ר לכ"ש א"ר יוסי כאן היד שולטת וכאן אין היד שולטת. א"ר יונה כאן וכאן אין היד שולטת אלא עשו הרחקה לכ"ר ולא עשו הרחקה לכ"ש. ור"ל ואע"ג דבכ"ר שנותן רק להפשיר מ"מ עשו הרחקה כדי שלא יתן שם עד שיחם עכ"ל לענינינו.
מבואר שהגר"א מפרש דהירושלמי לא מיירי לענין להחם כלל, כ"א לענין להפשיר, ופשיטא ליה להירושלמי דאסור להפשיר בכ"ר [כמו שאסור להפשיר כנגד המדורה] אבל בכ"ש שרי. וקמבע"ל מה בין כ"ר לכ"ש לענ"ז, ומתרץ דעשו הרחקה לכ"ר ולא עשו הרחקה לכ"ש. וצ"ל לפ"ז שסוגיא זו נמשך אדלעיל מיניה שאסור להפשיר כנגד המדורה במקום שהיס"ב, דאל"כ להפשיר מאן דכר שמיה. וכן מבואר גם מלשון הגר"א שהביא דברי הירושלמי דאסור להפשיר כנגד המדורה אף שאינו ענין לדבריו שם ע"ש רק שהיא תחילת הסוגיא ומסייע לפירושו דהכל מיירי לענין להפשיר.
ומדפשיטא ליה להגר"א דהירושלמי מיירי לענין להפשיר, משמע דס"ל דא"א לפרשה לענין להחם, דהאיסור להחם בכ"ר אינו מכח הרחקה רק הוא איסור בישול מה"ת. וכתב בס' שביתת השבת ריש מלאכת בישול דהגר"א לשיטתו דביו"ד סי' ק"ה ס"ק י"ג כתב הגר"א דמש"א בירושלמי איזהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו הכונה לכל כ"ר אפילו אינו על האש ממש, כיון שהיה מתחילה על האש [שזהו גדר כ"ר] חשיב חלוט ברור ומבשל מה"ת. הרי שלדעת הגר"א יש בישול מה"ת בכל כ"ר, וע"כ דהירושלמי דקאמר דעשו הרחקה לכ"ר מיירי לענין להפשיר. ולמבואר אי"צ לזה, דאפילו אם היה מתפרש הא דכל שהאור מהלך תחתיו כו' כפשוטו, דאין בישול מה"ת כ"א על גבי האש ממש, אבל ע"כ היינו דוקא לר' יוסי דס"ל דעירוי אינו מבשל. אבל לר' יונה דעירוי מבשל מה"ת, דמה"ט צריך מריקה ושטיפה, כ"ש דכ"ר מבשל מה"ת. ולכן שפיר הוצרך הגר"א לפרש דמש"א ר' יונה דעשו הרחקה לכ"ר אין הכונה כ"א להפשר, דאסרו הפשר בכ"ר אטו בישול בכ"ר שאסור מה"ת.
ג. ולפי' הרמב"ן והפר"ח באמת ק' כנ"ל דסתרי דברי ר' יונה בירושלמי אהדדי. אבל באמת הרמב"ן נזהר בזה דעיי"ש כתב וז"ל ופריקו חיילי' דר' יונה מן הדא דכיון דרבי רחמנא עירה לתוכו רותח והצריכו מריקה ושטיפה ש"מ מבשל הוא קצת וגבי תבלין בשבת אסור עכ"ל, ושם בהמשך כשמבאר דברי ר' יונה דעשו הרחקה לכ"ר כתב וז"ל ש"מ הרחקה דדבריהם הוא, ואעפ"י שריבה הכתוב אפילו עירוי גבי קדשים התם משום בלוע הוא שאפילו אתה עושה עירוי ככ"ר לבשל תבלין מ"מ מה שעירה מכ"ר לכ"ש לא נתבשל בשני כלל אלא דרבי רחמנא בלוע בלא בישול כדאיתא בפרק דם חטאת, למדנו דברי הכל שאין בישול גמור אלא באור מהלך תחתיו עכ"ל, הרי שמחלק הרמב"ן בין בישול גמור מדאורייתא לבין בישול קצת לאסור עירוי בתבלין שהם רכים ולהצריך מריקה ושטיפה משום בלוע. ואם כי הדברים צריכים ביאור אבל עכ"פ מתורץ לפי דרכו סתירת דברי ר' יונה אהדדי. עכ"פ דעת הגר"א ברורה כמש"נ.
ד. אבל קשה, דלר' יונה דעירוי מבשל מה"ת כל שכן כ"ר, ומ"מ כ"ש אינו מבשל. ולפי' הגר"א ביו"ד דאור המלך תחתיו היינו כ"ר א"כ גם ר' יוסי מודה לזה. וע"כ שיש חילוק בין כ"ר לבין כ"ש לענין בישול. וא"כ למה קבעו הבעיא לענין הפשר, ויותר הו"ל לשאול מה בין כ"ר וכ"ש לענין בישול, דכ"ר מבשל וכ"ש אינו מבשל.
ושי"ל, דזה ידע הירושלמי בפשיטות דכ"ר יש לו כח לבשל דהוא חלוט ברור משא"כ כ"ש אין בו כח לבשל. וכדחזינן דבכלי שני אי"צ מריקה ושטיפה. ולא שאלו כ"א לענין הפשר, דבודאי גם כ"ש יש לו כח להפשיר, וא"כ מה בין כ"ר לכ"ש. ועוד דלעיל מיניה הביאו ברייתא דאסור להתחמם כנגד המדורה במקום שהיס"ב, דמשמע דאפילו להפשיר אסור במקום שיכול להיות יס"ב. ולכן הקשו דגם כ"ש יכול להיות יס"ב, ולמה מותר להפשיר שם. [ומה שלא קבעו השאלה גם לענין חימום, משום שלדעת הירושלמי לא מצינו מפורש היתר להחם בכ"ש, דמה שאמרו בברייתא דנותן הוא לתוך הכוס דעת הירושלמי דמיירי בהפשר, כמו שיבואר לפנינו בעז"ה.] ותי' ר' יוסי דכ"ש לעולם לא יבוא לידי חימום, שאין היס"ב. ואין כונת ר' יוסי לחדש דכ"ש אינו מבשל, דזה ידע הירושלמי גם מתחילה, וכנ"ל. רק כונתו דכ"ש אינו כלל מקום שהיס"ב, וממילא דמותר להפשיר שם, כמו שמותר להפשיר כנגד המדורה במקום שאין היס"ב. ור' יונה תירץ דאפילו תימא דכ"ש הוא יס"ב [כדחזינן מההין פינכא דאורזא] מ"מ כיון שלעולם לא יכול לבוא שם לידי בישול, דבישול מה"ת ליכא כ"א בכ"ר, לכן לא גזרו שם על הפשר, ולא דמי למתחמם כנגד המדורה דאם יתקרב למדורה יותר מדי יהיה בישול מה"ת, וא"א לתת הדבר לשיעורים ואסרו בכל מקום שהיס"ב.
ה. ומ"מ קשה, לפי דברי הגר"א דהסוגיא מיירי לענין הפשר, דהא סוגיא זו איתא גם בפ"ק דמעשרות על המשנה שם דאלפס וקדירה קובעים שמן למעשר אבל לא קדירה ותמחוי. ובאה שם כל סוגיא זו דעד היכן כו' ומה בין כ"ר וכ"ש כו' וסוגיא דעירוי ע"ג תבלין הכל בצלם ובדמות הסוגיא בשבת. ואיך אפשר לפרש הסוגיא לענין הפשר והרי במעשרות לא מצינו גדר הפשר כלל.
וי"ל, דהא ודאי דסוגיא זו נשנית בבית המדרש לענין המשנה בשבת. כדחזינן מלשון הסוגיא לענין עירוי שדנו אם מותר לערות ע"ג תבלין, ולא דנו אם עירוי קובע למעשרות. רק הובא סוגיא זו במסכת מעשרות ג"כ משום שיש לה ענין גם לשם דגם שם יש חילוק בין כ"ר לכ"ש. וא"כ ניחא, דעכ"פ חזינן מסוגיא זו כמה הלכתא גבירתא לענין מעשרות, חדא מחלוקת ר' יוסי ור' יונה לענין עירוי. וגם פלוגתתם לענין הפשר יש ללמוד ממנה חילוק בין ר' יונה ור' יוסי בעיקר שריותא דכ"ש מ"ט אינו מבשל ואינו קובע למעשרות, דלר' יוסי דכ"ש אין היס"ב י"ל בפשוטו דמשום ה"ט גופא אינו מבשל ואינו קובע למעשרות, אבל ר' יונה ס"ל דגם כ"ש יס"ב, ומה שאינו מבשל ואינו קובע למעשרות הוא מטעם אחר דבעצם אין לו כח לבשל.
וביותר נראה לפי זה, דכששאלו מה בין כ"ר לכ"ש, לא היתה השאלה לענין הפשר גרידא, אלא היא שאלה כללית, דבברייתא דלעיל מיניה אמרו שנותן הוא צונן לתוך הכוס, ודעת הירושלמי דברייתא זו מיירי לענין הפשר וכמו שיבואר לקמן, ועל זה שאלו מה בין כ"ר לכ"ש, ושאלה זו מוסבת בפרט על היתר הפשר בכ"ש, וגם בכלל מהו גדר החילוק בין כ"ר לכ"ש. ור' יוסי תירץ דכ"ש אין היס"ב, ומה"ט אינו מבשל, וגם לא אסרו שם הפשר, כיון שלא יכול לבוא לידי בישול. ור' יונה חולק ע"ז, דס"ל דגם כ"ש יס"ב, וכדחזי' מפינכא דאורזא, ואפי"ה אינו מבשל, דבישול א"א כ"א בכ"ר שהוא חלוט ברור. ומ"מ לא אסרו להפשיר בכ"ש, אף שהיס"ב, דכיון שבכ"ש אינו יכול לבוא לידי בישול, לכן לא עשו הרחקה להתיר הפשר בכ"ש.
וכן משמע בהדיא מדברי הגר"א ביו"ד שכתב שר' מנא הוכיח מפינכא דאורזא דכ"ש יס"ב ואפ"ה אינו מבשל ע"ש, ולכ' צ"ב דגם ר' יוסי מודה דכ"ש אינו מבשל, וצ"ל כונתו דלר' יוסי מה שכ"ש אינו מבשל הוא גופא משום שאין היס"ב, ור' מנא הוכיח שאין זה הטעם דלעולם גם כ"ש הוי יס"ב ומ"מ אינו מבשל, שבעצם אין לו כח לבשל. הרי כנ"ל שר' יונה ור' יוסי נחלקו בעיקר הטעם למה אין כ"ש מבשל.
וממילא שפיר הובא סוגיא זו במעשרות כיון דמינה משתמע מחלוקת בעצם ההיתר דכ"ש אם הוא מטעם שאין היס"ב וכדעת ר' יוסי או מטעם שבעצם אין לכ"ש כח לבשל וכדעת ר' יונה. ומ"מ מה שאמר ר' יונה שעשו הרחקה לכ"ר, זה נאמר לענין הפשר, אבל בישול בכ"ר אסור מה"ת, ואפילו עירוי אסור מה"ת לדעת ר' יונה.
ו. ומ"מ קשה, דסוכ"ס העיקר חסר מדברי ר' יונה. דתינח לפי' הרמב"ן גם ר' יונה וגם ר' יוסי ידעו מראש שאין בישול מה"ת כ"א על האש ממש, ומ"מ הא ודאי דאסרו מדרבנן לחמם בכל כ"ר, ועל זה באה השאלה, כיון שמדרבנן אסרו להחם בכ"ר, אף שאי"ז בישול מה"ת, א"כ למה התירו להחם בכ"ש, ומה בין כ"ר לכ"ש, כיון ששניהם אינם ע"ג האש. ור' יוסי תירץ דמ"מ יש קילותא בכ"ש יותר מכ"ר דכ"ש לעולם אין היס"ב ולא יבוא אפילו לידי חימום. ור' יונה תירץ דלעולם יכול לבוא לידי חימום גם בכ"ש רק שעשו הרחקה בכ"ר אטו על גבי האור, כיון שהוא אותו הכלי שהיה על האור, משא"כ בכלי שני שאינו אותו הכלי לא עשו הרחקה לכ"ש.
אבל לפי' הגר"א דכ"ר מבשל מה"ת, אף שאינו ע"ג האור, ומ"מ כ"ש אינו במשל, ולר' יוסי היינו משום שאין היס"ב, וא"כ כשבא ר' יונה לחלוק על ר' יוסי, ולומר דגם כ"ש יס"ב, העיקר היה לו לבאר א"כ מ"ט אין כלי שני מבשל. והעיקר הגדול הזה חסר מדברי ר' יונה.
ז. והיה אפש"ל בזה עפ"י מה שנתבאר אצלינו במקו"א (סי' ו') שהחיוב בבישול אינו מצד עצם החימום, דא"כ מ"ט אין בישול אחר בישול, אלא חיוב בישול הוא מצד השינוי שנפעל בהמאכל. אבל החיוב בחימום מים אינו מצד זה, דהא מים אינם משתנים ע"י בישול כלל וכמש"כ רש"י בע"ז דף כ"ז. אלא הוא מצד עצם החימום. וביארנו זה עפ"י דברי הרמב"ם שכתב שהשיעור להתחייב בחימום מים הוא כדי רחיצת אצבע קטנה, וכיון שע"י עצם החימום נעשה ראוי לרחיצה חייב, אף שלא נפעל שום בישול היינו שום שינוי בהמים.
ומעתה נוכל לומר דמש"א איזהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו, דכ"ר מבשל ולא כ"ש, היינו לענין בישול, דכלי שני אין בכחו לבשל היינו לפעול שינוי בהתבשיל. אבל בחימום מים אי"צ שיפעל בו שום שינוי, וכל שהמים נעשים יס"ב על זה הוא חייב, דזהו עצם החימום, אשר על כן מקשה הירושלמי שפיר מה בין כ"ר לכ"ש, דאף שכ"ש אין לו כח לבשל אבל עכ"פ יס"ב וכשמערה לתוכו מים צוננים גם הם נעשים יס"ב (במים צוננים מועטים) ואמאי שרי. ומייתי ראיה מאורזא דגם כ"ש יס"ב. (ואף שאורזא אינו מים, וכל הקושיא היא במים, מ"מ כיון דבאורזא נראה בחוש דנשאר חם מאד דנינן מזה גם למים דאין להחליט שכ"ש אין היס"ב.)
וע"ז מתרץ ר' יוסי דכ"ש (מלבד מה שאינו מבשל) אין היס"ב, ור' יונה מתרץ הירושלמי דעשו הרחקה לכ"ר ולא עשו הרחקה לכ"ש, וא"א לפרש דמיירי לענין חימום ממש, דהא לענין חימום כל שנעשה יס"ב אסור מה"ת וכמש"נ, רק מיירי לענין להפשיר, דעשו הרחקה לאסור להפשיר בכ"ר ולא עשו הרחקה בכ"ש. ובטעם הדבר שלא עשו הרחקה להפשיר בכ"ש, [אף שלהחם בכ"ש אסור מה"ת, וכנ"ל,] נראה משום שאין הדרך להחם בכ"ש, ולכן לא חיישינן שיבא להחם, משא"כ בכ"ר שהדרך להחם שם, עשו הרחקה לאסור אפילו להפשיר. ואין כאן ענין לכח הבישול דכ"ר וכ"ש, ולכן לא הוזכר כאן ענין חלוט ברור כלל, ולא הוזכר שום טעם למה כ"ש אינו מבשל, דלא מיירי מזה כלל, וק"ל.
ח. ועיין ברשב"א (מב:) שכתב וז"ל והואיל וכ"ש הוא לעולם מותר, שאינו בא אלא לידי הפשר, ואפילו היו המים שהיס"ב לאחר שנתערבו צונן לתוכן, אינו מחמת שהצונן שבו להיות היס"ב, אלא מחמת הראשונים שלא נצטננו עכ"ל.
פירוש דבריו שהוקשה לו אמאי שרינן צל"ח בכ"ש, הרי נעשים הצוננים יס"ב. ולמש"נ זהו ממש קושיית הירושלמי, רק שהירושלמי מקשה לענין הפשר, דפשיטא ליה דחימום באמת אסור אפילו בכ"ש. והרשב"א פשיטא ליה דחימום בכ"ש שרי, ודלא כהירושלמי, ולקמן יבואר דכן מוכרח בשיטת הבבלי. ולכן לא יועיל להרשב"א לתרץ דעשו הרחקה לכ"ר ולא עשו הרחקה לכ"ש, דהרשב"א דן לענין חימום שהוא אסור מה"ת. ותירץ הרשב"א שבאמת המים הצוננים המתערבים בכ"ש אינם נעשים יס"ב כלל, רק התערובת היא יס"ב מחמת המים הראשונים, אבל המים הצוננים החדשים כשלעצמם אינם נעשים יס"ב מכח כ"ש כלל.
והתהל"ד בסי' שי"ח ס"ק כ"ח תמה, דסתמא אמרו שנותן תבלין לקערה ותמחוי שהם כ"ש, ומשמע דשרי אפילו אם יתחמו התבלין עד שיהיו יס"ב. אבל נראה ברור דהרשב"א לא הוצרך לסברא זו כ"א בחימום מים, דתיכף שהמים נעשים יס"ב חייב עליהם, אשר בזה הוקשה לו איך מותר לערות מים לתוך כ"ש, באופן שנעשה הכל יס"ב. והוצרך לחדש שהמים החדשים אינם נעשים יס"ב לעולם ומה שהתערובת היא יס"ב הוא מכח המים הראשונים. אבל בבישול תבלין שצריך שייעשה בהם פעולת הבישול בזה פשוט דכ"ש אינו מבשל, ואפילו אם התבלין נעשים יס"ב.
אבל כבר הזכרנו לשון הגר"א ביו"ד שכתב שר' מנא הוכיח מפינכא דאורזא דכ"ש הוי יס"ב ואפ"ה אינו מבשל. ואילו לפי דברינו מה זה ענין לכאן, הא סוגיין מיירי לענין חימום מים שזה אסור מה"ת אפילו בכ"ש. וע"כ שדעת הגר"א עכ"פ אינו כמש"נ. וצ"ת.
י. והנה הזכרנו כמה פעמים שדעת הירושלמי שאסור להחם בכלי שני, וחולק על הבבלי בזה, וכאן המקום לבאר דבר זה, דהנה בעיקר פירוש הגר"א או"ח הנ"ל דהסוגיא מיירי לענין להפשיר. ולכ' קשה הא להפשיר שרי אפי' בכ"ר כדחזינן במתני' דמיחם שפינהו דמותר לתת לתוכו מים מרובים. והרי מיחם הוא כ"ר. ועוד, דלפירושו לכ' מוכח דדוקא להפשיר שרי בכ"ש אבל להחם אסור. [דאל"כ למה שאלו מה בין כ"ר לכ"ש לענין להפשיר, ולא שאלו לענין להחם. ואם פשיטא להו הטעם דלהחם שרי בכ"ש דליכא חלוט ברור כ"א בכ"ר, א"כ מה שאלו לענין הפשר, הא פשוט החילוק דבכ"ש שמותר להחם כ"ש שמותר להפשיר, ובכ"ר שיש איסור מה"ת להחם גזרו גם על הפשר. גם מה מייתי מההין פינכא דאורזא.] וקשה דהא בברייתא בגמ' מבואר דצל"ח מותר והיינו ע"כ בצוננים מועטים להחם, דאילו בצוננים מרובים להפשיר אפי' במיחם שרי.
אבל באמת לק"מ דעיין בסוגיית הירושלמי לעיל מיניה שם על מתני' דמיחם שפינהו כו' אבל נותן הוא לתוכו ולתוך הכוס כדי להפשירן, וז"ל רבי בא בר בריה דר' חייא בר בא ר' חייא בשם ר' יוחנן לא שנו אלא לתוך הכוס אבל לתוכו לא. א"ר מנא קשייתה קומי ר' בא לא תני ר' יוחנן על סיפא לא תני על רישא בשביל שייחמו הא להפשירן לא. אתא ר' בא בר כהנא ר' חייא בר אשי בשם רב אם לחממן אסור אם להפשירן מותר ע"כ. מבואר דר' יוחנן ס"ל דאסור לתת מים לתוך המיחם עצמו אפילו להפשיר. ור' מנא הקשה עליו ממתני' דקתני בהדיא דמותר לתת לתוכו (היינו לתוך המיחם) ולתוך הכוס כדי להפשירן. ודעת רב כדעת ר' מנא. ועי' בפ"מ כתב דר' יוחנן לא גרס כן במשנה, וקושיית ר' מנא ביאר דה"ק דנהי דלא תני (היינו דלא גרס) ר' יוחנן בסיפא דמתני' דנותן לתוכו, אבל מרישא דמתני' מדוייק דתני לא יתן לתוכו מים צוננים בשביל שייחמו, הא להפשיר שרי.
[עוי"ל בדעת ר' יוחנן דהוא מפרש "לתוכו ולתוך הכוס" דהיינו שמותר לתת מים צוננים לתוך כוס ואת הכוס לתת בתוך המיחם, אבל לא שיערה הצוננים לתוך המיחם עצמו.]
עכ"פ מבואר בירושלמי שר' יוחנן ס"ל דבאמת אסור לתת מים לתוך המיחם (דהיינו כ"ר) אפילו להפשיר. ורב מתיר.
ועיין שם בהמשך הסוגיא וז"ל תני נותנין חמין לתוך צונן אבל לא צל"ח כדברי ב"ש, וב"ה אומר בין חל"צ בין צל"ח מותר. בד"א בכוס אבל באמבטי חל"צ מותר וצל"ח אסור. ור' שמעון [היינו ר' שמעון בן מנסיא] מתיר. אתיא דרב כר' שמעון בן אלעזר מנסיא ע"כ.
והנה בסוגיית הבבלי (מב.) איתא לברייתא זו אבל שם הגי' דר' שמעון בן מנסיא אוסר עיי"ש כל הסוגיא. וא"כ ע"כ הברייתא מיירי להחם, דאילו להפשיר מ"ט אסור צל"ח באמבטי, הא במתני' שרינן ליתן מים מרובים צוננים אפילו לתוך המיחם, ואמאן תרמייה. אבל לגי' הירושלמי דר' שמעון בן מנסיא מתיר, יש מקום לפרש הברייתא לענין להפשיר, ומתני' דשרי להפשיר אתיא כר' שמעון בן מנסיא. וכן מבואר בהדיא ממה דקאמר הירושלמי דאתיא דרב כר' שמעון בן מנסיא, היינו דמה שרב התיר לתת מים מרובים לתוך המיחם להפשיר, וחלק על ר' יוחנן, אתיא כר' שמעון בן מנסיא. הרי שהירושלמי באמת מפרש להברייתא דמיירי להפשיר.
וא"כ לדעת הירושלמי אין לנו שום מקור להתיר להחם מים בתוך כלי שני. דהברייתא דמחלק בין כוס לאמבטי מיירי להפשיר ולא להחם. ודעת ת"ק בברייתא דאינו מותר להפשיר כ"א בכוס, שהוא כ"ש, אבל באמבטי שהוא כ"ר אסור. וכן דעת ר' יוחנן. וא"כ שפיר שאלו בירושלמי מה בין כ"ר לכ"ש, וכפי' הגר"א דהשאלה היא לענין להפשיר. ואזיל אליבא דת"ק ור' יוחנן שאסרו להפשיר בכ"ר, ומ"מ בכ"ש שרי. אבל להחם אסור אפילו בכ"ש.
יא. ועיי"ש בתוס' הק' מהו החילוק בין כ"ר לכ"ש, ותירצו דבכ"ש הדפנות מצננות. והאחרונים הקשו דלמה ניידי התוס' מסברת הירושלמי דעשו הרחקה לכ"ר ולא עשו הרחקה לכ"ש. אבל לפירוש הגר"א לק"מ, דהירושלמי מיירי לענין להפשיר, והירושלמי לשי' דלהחם אסור אפילו בכ"ש. וזה יש לתלות בהרחקה דעשו הרחקה להפשיר בכ"ר ולא בכ"ש, וכנ"ל. אבל לדעת הבבלי מוכח דלא לבד שמותר להפשיר בכ"ש (דזה מותר אפילו בכ"ר) אלא גם להחם מותר בכ"ש. וגם לירושלמי ע"כ דאורייתא הוא כן דלא נחלקו כ"א לענין עירוי. וזה א"א לפרש משום שעשו הרחקה לכ"ר ולא לכ"ש, דלהחם הוא איסורא דאורייתא. ולכן הוצרכו התוס' לבאר דיש חילוק במציאות בין כ"ר לכ"ש, דבכ"ש הדפנות מצננות.
עוי"ל בדעת התוס', דכבר הזכרנו לעיל (אות א') שהרמב"ן סוף ע"ז והפר"ח ר"ס ק"ה מפרשים להירושלמי דעשו הרחקה לכ"ר כו' לענין בישול, דאיסור בישול בכ"ר הוא משום הרחקה לבד, דאיזהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו, דהיינו על גבי האש. ועיין בר"ן (מב:) כתב ג"כ דלהירושלמי אין בישול מה"ת כ"א ע"ג האש, אלא שהוסיף שאי"ז דעת הבבלי, דלדעת הבבלי כ"ר מבשל מה"ת אפילו כשאינו ע"ג האש. ולא ביאר הר"ן מקורו מנא ליה דבר זה. ועיין באגלי טל מלאכת האופה מש"כ למצוא מקור לפשיטותו של הר"ן. ולענ"ד להוסיף מקור ברור לזה, מסוגיא דר"פ כיצד צולין (עו.) תנן נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו קס"ד בחרס צוננת בשלמא לרב דאמר עילאה גבר משו"ה יטול את מקומו דאזל רוטב מרתח ליה לחרס והדר חרס מרתח ליה לרוטב וכי הדר רוטב אפסח קא מטוי פסח מחמת חמימותא דחרס ורחמנא אמר צלי אש ולא צלי מחמת דבר אחר כו' עיי"ש. והרי הרוטב לכל היותר הוא כ"ר, ומ"מ יש לו כח (למ"ד על"ג) לחמם את החרס דעי"ז החרס יחזור ויבשל להרוטב. וכ"ש שהרוטב עצמו יש לו כח לבשל. הרי בהדיא שלדעת הבבלי כ"ר יכול לבשל גם כשאינו ע"ג האש.
וא"כ נוכל לומר, דלעולם התוס' מפרשים כפי' הרמב"ן והפר"ח, שדעת הירושלמי דהחילוק בין כ"ר לכ"ש לענין בישול הוא דעשו הרחקה לכ"ר ולא עשו הרחקה לכ"ש. והירושלמי לשיטתו דכ"ר אינו מבשל מה"ת, דאיזהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו. אבל דעת הבבלי דכ"ר מבשל מה"ת, וכמש"כ הר"ן, ולדעת הבבלי שוב יקשה מה בין כ"ר לכ"ש, והוצרכו התוס' לבאר שלדעת הבבלי יש חילוק במציאות החום בין כ"ר לכ"ש, דבכ"ש הדפנות מצננות, ודו"ק.
0 comments Leave a Comment