בעניני מוקצה מחמת מצוה

-א-

סוכה שנפלה

א. שבת (מה.) א"ר יוחנן אין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר כו' הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו. וס"ד בגמ' שם דר' יוחנן ה"ק דלר"ש אין מוקצה כ"א כשהוקצה למצותו וגם לאיסורו, דתרווייהו בעי. ומקשה ע"ז הגמ' מהא דתניא ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה כו'. ולכ' אינו מובן דילמא התם באמת טעמא משום שהוא גם מוקצה מחמת איסור דהיינו איסור סתירת אהל. דנהי דמוקים לה בגמ' ביצה בסוכה שנפלה, אבל עכ"פ קודם שנפלה הקצה את הסוכה מחמת איסור סתירת אהל.

לכאורה היה אפש"ל דהנה נחלקו ההגהות אשר"י לעיל (כב.) והרא"ש בתשובה (כלל ל"ד) אם איסור מוקצה מחמת מצוה נוהג אפילו בחוה"מ [ויבואר יותר בענף הבא]. ומדברי רש"י בסוגיין (ד"ה עד מוצאי יו"ט) משמע דס"ל כדעת הרא"ש דגם בחוה"מ נוהג איסור מוקצה מחמת מצוה [אבל עיין בענף הבא מה שכתבנו לבאר דברי רש"י באופן אחר]. גם מבואר מדברי רש"י בביצה (ל:) דהא דשוין בסוכת החג בחג כו' קאי אפילו אחוה"מ ע"ש. ולשיטה זו י"ל שכונת הגמרא לדייק ממה שאסור אפילו בחוה"מ, דזהו מטעם מוקצה מחמת מצוה אף דבחוה"מ ל"ש מוקצה מחמת איסור. ומ"מ קשה לפי שיטת ההג"א דבחוה"מ ליכא איסור מוקצה כלל, ואינו אסור כ"א משום ביזוי מצוה, ודוקא כל זמן שהוא עומד, אבל כשנפל אינו אסור בחוה"מ כלל, וכן הבין המהרש"א בדעת התוס' שם ע"ש [ועיין בהגר"א תרל"ז סע' ב'], וצ"ל לפ"ז דהברייתא כאן מיירי ביו"ט [דהא בגמ' ביצה הנ"ל מוקי לה בסוכה שנפלה], וא"כ הדק"ל מנ"ל שכל האיסור הוא משום שהוקצה למצותו, שמא אסור גם מצד שהוקצה לאיסורו.

ב. עו"ק, דעיין בגמ' ביצה (ל:) דברייתא זו מיירי בסוכה רעועה שדעתו עליה שתפול. וק' א"כ למה סוכת החג בחג אסורה לר"ש, מאי שנא משמן שבנר שמותר לר"ש אחר שכבה, אף שגם שמן מוקצה למצותו. וכמו בשמן דס"ל לר"ש דע"י שיושב ומצפה מותר לאחר שייכבה, ה"נ בסוכה.

ג. ונראה, דעיין בתוס' (מה.) ד"ה עד מוצאי יו"ט, דעתו דלר"ש אין נוי סוכה אסור בשמנ"ע, כיון דר"ש לית ליה מיגו. [וכן בסוכה רעועה מסתבר דשרי לדעת התוס' בשמנ"ע, דיושב ומצפה שתפול, אבל בסוכה בריאה מסתבר דגם להתוס' אסור בשמנ"ע, דאינו יושב ומצפה, ולא דמי לנוי, דבנוי י"ל דיושב ומצפה שינטלו, דומיא דמעות שע"ג מוכני] והרמב"ן חולק ע"ז, דמה דר"ש מתיר אחר שכבה הנר היינו משום שאדם יושב ומצפה אימתי יכבה נרו, כמבואר בהדיא בגמ' (מד.), וגם במוכני צ"ל דיושב ומצפה שינטלו מעל המוכני, וזה ל"ש בסוכה דאפילו סוכה רעועה אם תפול יצטרך לחזור ולבנותה משום המצוה. ומש"א בגמ' דבסוכה רעועה דעתו עליה כשתפול היינו בסוכה דעלמא, אבל לא בסוכת החג ע"ש.

ונראה דגם התוס' מודים לזה לענין אמצע החג, רק ס"ל דמ"מ אדם יושב ומצפה שתפול בשמיני. והרמב"ן כתב דאין לומר כן שיושב ומצפה שתפול דוקא בשמיני, כיון דעד השתא לא נפלה והשתא נפלה בשמיני בכונה ע"ש. אבל התוס' י"ל דלית להו הך סברא. אבל לענין אמצע החג באמת מסתבר דגם התוס' מודים שאינו יושב ומצפה שתפול הסוכה, דגם אם תפול יחזור לבנותה.

וא"כ ניחא משה"ק (אות ב') למה אין הסוכה מותרת כשתפול לר"ש, מ"ש מנר שכבה. ולנ"ל פשוט דבנר טעמא דר"ש משום שיושב ומצפה כמבואר בגמ' (מד.) משא"כ בסוכת החג בחג שאינו יושב ומצפה אסורה גם כשתפול, וז"ב.

ד. וכל זה לענין הקצאת הסוכה למצותה, דמקצה אותה גם לכשתפול כיון שמצד המצוה הוא חייב לחזור ולבנותה. אבל במה שהסוכה אסורה מחמת איסור סתירת אהל, זה אינו אלא עד שתפול, אבל לאחר שתפול אינה מוקצה מחמת איסור, שהרי יושב ומצפה שתפול וייפקע איסור סתירת אהל. וא"כ שפיר הוכיחה הגמ' מברייתא זו דר"ש אית ליה מוקצה מחמת מצוה גם בלא טעמא דמוקצה מחמת איסור, וניחא משה"ק (אות א'), ודו"ק.

-ב-

שיטת רש"י שהנוי מוקצה מחמת איסור סתירת אהל

א. בהא דסיככה כהלכתה ועטרה בקרמים ובסדינין כו' אסורים עד מוצאי יו"ט האחרון של חג, והש"ס (מה.) מוכיח מזה דר"ש אית ליה מוקצה מחמת מצוה אפילו בלא טעמא דמוקצה מחמת איסור, בפשוטו ראיית הגמ' היא מזה שבנוי ל"ש איסור סתירת אהל כלל, וע"כ אינו מוקצה אלא מחמת מצוה בלבד.

אבל רש"י לא פירש כן, דבד"ה עד מוצאי יו"ט האחרון כתב וז"ל והכא מוקצה למצוה איכא מוקצה דאיסור ליכא, דאי משום סתירת אהל כי מטא חולו של מועד לשתרי דומיא דנר שכבה עכ"ל. וק' איזה איסור סתירת אהל יש בנוי. וכן הק' הגרעק"א. ועוד דרש"י עצמו בביצה (ל:) ס"ל דמהני תנאי דאיני בודל מהן כל בין השמשות לענין הנוי אבל לא לענין הסכך דעל כרחיה בודל מן הסכך משום איסור סתירת אהל ע"ש, הרי בהדיא דרק בסכך יש איסור סתירת אהל ולא בנוי.

ב. גם עיקר פרש"י דראיית הש"ס היא מחוה"מ צריך תלמוד, דמבואר מזה איסור מוקצה גם בחוה"מ, עכ"פ לענין להסתפק. והתוס' לעיל (כב.) פשיטא להו דל"ש איסור מוקצה בחוה"מ כלל, וכן דעת ההג"א שם. אלא דזה אי"ק די"ל דרש"י ס"ל כדעת הרא"ש בתשובה כלל ל"ד, ומובא בב"י סי' תרל"ח, דכיון דכשהנוי עומד אסור להסתפק ממנו משום ביזוי מצוה, מועיל הקצאתו שייאסר אחר נפילה אפילו בחוה"מ. ונראה כונתו דע"י ההקצאה תפיס שם מצוה עליה גם לאחר נפילה וממילא דחל עליו איסור ביזוי גם בחוה"מ. [ולפ"ז י"ל דגם התוס' לעיל (כב.) שכתבו דבחוה"מ ל"ש איסור מוקצה היינו אלמלא טעמא דביזוי ע"ש. וכן משמע באמת ממש"כ התוס' וז"ל אבל השתא דאמרינן דאיתקצאי וביזוי מצוה אסרינן אפילו נפלו ואפילו בחוה"מ. ולא יהיה צריך למש"כ המהרש"א דלצדדים קאמרי. ויהיו התוס' חולקים על ההג"א שהתיר נוי שנפל בחוה"מ. ועיין בהגר"א סי' תרל"ח. ובמקו"א * (סי' מ"ב) דברנו בזה בס"ד.] וא"כ י"ל דגם רש"י נתכון לזה.

ומ"מ קשה בראיית הש"ס דר"ש אית ליה מוקצה מחמת מצוה, דשמא אין הנוי אסור מטעם מוקצה כלל, כ"א מטעם ביזוי מצוה. וכמבואר בגמ' לעיל (כב.) דנוי סוכה אסור משום ביזוי מצוה ומדמה ליה לאיסור הרצאת מעות כנגד נר חנוכה ונלמד מכיסוי הדם ע"ש. וע"כ צריכים אנו לדברי הרמב"ן שפי' דעיקר ראיית הש"ס היא ממה שאסר הברייתא להסתפק מן הנוי עד מוצאי יו"ט האחרון, דהיינו אחר שמנ"ע, והרי בשמנ"ע ל"ש איסור ביזוי שהוא אחר זמן המצוה, ונשמע מזה שהנוי אסור משום שהוקצה בין השמשות של שמנ"ע למצותו. וא"ת א"כ מנ"ל להש"ס דר"ש אוסר מוקצה מחמת מצוה בלא שיהיה מוקצה גם מחמת איסור, הא בשמנ"ע שייך מוקצה מחמת איסור סתירת אהל ג"כ. בפשוטו צ"ל דבנוי ליכא איסור סתירת אהל כלל. וכל זה דלא כרש"י שפירש שראיית הש"ס היא ממה שהנוי אסור בחוה"מ. ולרש"י יקשה דבחוה"מ למ"ל טעמא דמוקצה כלל תפ"ל שאסור משום ביזוי מצוה.

באמת כי קושיא זו קשה גם על התוס', דכתבו בסוגיין דלר"ש דמתיר מותר השמן שבנר אחר שכבה ה"ה שנוי הסכך מותר בשמנ"ע כיון שנגמר זמן המצוה. ומה שאסר הברייתא להנוי עד מוצאי יו"ט האחרון של חג אינו אליבא דר"ש. ולדידהו ג"כ יפלא מנ"ל להש"ס להוכיח מהא דהנוי אסור דר"ש אית ליה מוקצה מחמת מצוה, הא ממנ"פ בסכות עצמו אי"צ לטעמא דמוקצה, רק איסור משום ביזוי. ובשמנ"ע באמת שרי לר"ש. וצ"ל דראיית הש"ס היא ממה שהנוי אסור אפילו אחר נפילה. ואף שבברייתא לא נזכר דמיירי לאחר נפילה, צ"ל דשמיע ליה להש"ס שזה נכלל בלשון הברייתא דאסור להסתפק מהן. אבל מסתימת דברי רש"י לא משמע כן, דא"כ היה צריך רש"י לפרש שהנוי אסור גם לאחר נפילה, שמזה הוא עיקר הראיה.

[אבל למה שנצדד בענף הבא אי"ה דכל שמותר אחר נפילה מותר גם להוריד בידים א"כ ניחא דהראיה היא ממה שאסור להוריד הנוי בידים ולהסתפק ממנו ע"ש.]

[אגב להעיר שיש כאן ראיה דסוברים התוס' דהנוי אסור אפילו נפל בחוה"מ, וכדעת הרא"ש, ודלא כהג"א. שהרי לשון הברייתא עד מוצאי יו"ט כו' בודאי משמע שכולל גם חוה"מ, וכיון דמיירי בנפילה הרי קמן דהנוי אסור אפילו נפל בחוה"מ. וההג"א יכול לסבור דהברייתא מיירי בעמידה דוקא, וראיית הגמ' דר"ש אית ליה מוקצה מחמת מצוה היא משמיני עצרת, וכדעת הרמב"ן.]

ג. ולענין קושיית הגרעק"א בפשיטות נראה דס"ל לרש"י דכיון שהנוי הוא טפל להסכך, והרי את הסכך הקצה מחמת איסור סתירת אהל, ממילא דמועיל הקצאה זו גם להנוי. שהרי ענין מוקצה מחמת איסור הוא דמחמת האיסור מקצה את הסכך בדעתו שלא להשתמש בו, וכיון שהנוי הוא דבר אחד עם הסכך, וטפל אליו, מועיל הקצאתו גם להנוי.

ואפשר שלמד רש"י דבר זה ממה שהנוי נחשב מוקצה מחמת מצוה, דאינו מפרש שהנוי מצד עצמו יש בו מצוה דהידור מצוה, אלא דהנוי בטל להסכך והקצאת הסכך למצותו מועיל גם להנוי. וממילא דס"ל דה"ה לענין מה שהסכך מוקצה מחמת איסור סתירת אהל.

וכעי"ז מצינו ברמב"ן בסוגיין ע"ש שחולק על התוס' וס"ל שהנוי אסור לר"ש אפילו בשמיני עצרת. דאינו מצפה שתפול בסכות, דגם אם תפול יהיה חייב לחזור ולבנותה. וכיון שאינו מצפה שתפול בסכות ממילא דאינו מצפה שתפול בשמיני עצרת דוקא. ושוב הקשה דמ"מ נימא דיושב ומצפה להוריד את הנוי, ותירץ דאינו מוריד הנוי קודם שמוריד את הסכך, [והרי א"א להוריד את הסכך בשמנ"ע מחמת איסור סתירת אהל], ולכן נשאר הנוי בהקצאתו עם הסכך כל שמנ"ע. וזה דומה ממש למה שכתבנו בדעת רש"י, שהקצאת הסכך מועילה גם להנוי.

וא"כ לא קשה כלל משה"ק מהא דאיני בודל מהן כל בין השמשות, דכתב רש"י שיכול להתנות כן בהנוי אבל לא בהסכך, דבסכך יש איסור סתירת אהל ולא בהנוי. והקשינו דזה סותר את דברי רש"י בסוגיין דגם הנוי הוא מוקצה מחמת איסור סתירה. ולנ"ל ניחא, דהתם כיון שאומר איני בודל מהן כל בין השמשות, הרי מתנה בפירוש שאינו מבטל את הנוי להסכך, ואז אין הנוי נחשב דבר אחד עם הסכך כלל, וממילא כיון שהנוי כשלעצמו אין בו איסור סתירת אהל, מועיל התנאי שפיר.

ד. ומעתה אפשר ליישב גם קושייתנו השניה, ונאמר דלעולם גם רש"י מפרש כהרמב"ן שעיקר ראיית הש"ס היא ממה שהנוי אסור בשמנ"ע, דמחוה"מ ליכא ראיה כלל דבלא"ה אסור משום ביזוי. רק שהוקשה לו לרש"י דמ"מ מנ"ל להש"ס להוכיח דר"ש אית ליה מוקצה מחמת מצוה בלא טעמא דמוקצה מחמת איסור, שמא אין הנוי אסור כ"א בצירוף מה שהוא מוקצה מחמת איסור סתירת אהל, שהרי הוא טפל להסכך.

ולזה תירץ רש"י דכי מטא חוה"מ פקע ההקצאה דסתירת אהל. שהרי בחוה"מ ל"ש איסור סתירת אהל. וממילא דגם כשחל בין השמשות של שמיני עצרת לא נאסר הנוי, דאף שבשמנ"ע יש איסור סתירת אהל על הסכך, אבל בשמנ"ע אין הנוי בטל להסכך, דאין הנוי בטל להסכך כ"א כל זמן המצוה. אבל אילו היה נוהג איסור סתירת אהל בחוה"מ, היה הנוי מוקצה מחמת איסור סתירת אהל עד כניסת היום של שמיני עצרת, וממילא דהיה עומד באיסורו כל שמנ"ע.

והם הם דברי רש"י, שהוכחת הש"ס היא משום דכי מטא חוה"מ הותר ההקצאה דסתירת אהל, פי' וממילא דגם עם כניסת היום של שמנ"ע אין ההקצאה משום איסור יכול לחזור ולהתעורר ולחול על הנוי, כי בשמנ"ע הנוי הוא דבר נפרד מהסכך. משא"כ לענין ההקצאה למצותו, כיון שהקצאה זו נוהגת גם בחוה"מ ונוהגת גם בנוי, כי כל משך זמן המצוה הנוי הוא טפל ודבר אחד עם הסכך, ממילא דבין השמשות של שמנ"ע עדיין הנוי מוקצה מחמת מצוה, ונאסר לכל שמנ"ע. וזו היא ראיית הש"ס דר"ש אית ליה מוקצה מחמת מצוה אפילו בגונא דאינו מוקצה למצותו, וק"ל.

-ג-

שיטות הראשונים בענין האיסור דחל שם שמים על הסכך, וביזוי מצוה

א. הנה הראשונים דנו בהא דאמרו בגמ' ביצה (ל:) כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שמים על הסוכה, דהסכך אסור בהנאה מה"ת, אם איסור זה נוהג אפילו אחר שתפול, או"ד אחר שנפלה הסוכה אינה אסורה כ"א משום מוקצה מחמת מצוה. וכן לענין נוי סוכה שיש בו איסור ביזוי מצוה כמבואר בגמ' שבת (כב.), אם איסור זה הוא אפילו אחר שתפול או"ד דוקא קודם שתפול, ולאחר שתפול אינו אסור כ"א משום מוקצה.

ויש בזה ג' שיטות, דעת התוס' ביצה (ל:) בשם ר"י, וכן דעת הרמב"ן שבת (מה.) מתחילה, דגם איסור הסכך דחל שם שמים עליו וגם איסור הנוי משום ביזוי אינם נוהגים כ"א קודם שיפלו. אבל אחר שנפלו היו מותרים, רק שהם מוקצים מחמת מצוה. ובזה ביארו מה שהוכיחה הגמרא שבת שם מברייתא דסככה כהלכתא כו' ומברייתא דשוין בסוכת החג בחג כו' דר"ש אית ליה מוקצה, דהראיה היא מאחר נפילה, אבל קודם נפילה בלא"ה אסור משום שחל שם שמים על הסכך וכן הנוי אסור משום ביזוי.

רק דהיה קשה לשיטה זו מסוגיא דביצה שם, דמייתי הברייתא דשוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה ואם התנה הכל לפי תנאו, ומוקי לה בסוכה שנפלה, ושוב מקשה הש"ס מי מהני בה תנאי הא חל שם שמים על הסוכה, ומשני דאיה"נ תנאי לא מהני כ"א בסוכה דעלמא אבל לא בסוכת החג בחג. ולשיטה זו הרי יקשה מה מקשה הש"ס מעיקרא הא בסוכה שנפלה לא שייך האיסור דחל שם שמים עליו. ובתירוץ קושיא זו נחלקו תוס' והרמב"ן, דהתוס' שם תירצו דאיה"נ הש"ס היה יכול לתרץ כן, רק דלא חש הש"ס לזה כיון דבלא"ה האמת דלא מהני תנאי אפילו במוקצה בעלמא. [ותוס' בשבת (מד.) ס"ל דמהני תנאי במוקצה לשי' לעי' (כב.) ד"ה סוכה, דלא אזיל בשי' התוס' בביצה, כמו שיבואר.] אבל הרמב"ן (מה.) ס"ל דתנאי מהני במוקצה, והוא מתרץ הסוגיא באופן אחר דכונת הגמ' להקשות דכיון שבעוד הסוכה קיימת אסורה מה"ת ממילא איך יכול להתנות עליה כשתפול הא הוי כמתנה על ההקדש קודם שתפדה.

ב. שיטת התוס' שבת (כב.) ד"ה סוכה, לחלק בין נוי סוכה לבין הסכך. דאיסור הנוי דהוא משום ביזוי הוא רק כשעומד, אבל אחר שתפול הנוי ל"ש ביה ביזוי. ולכן בגמ' שבת (מה.) הוכיחו שפיר מהברייתא דשוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה דר"ש אית ליה מוקצה מחמת מצוה. דהתם מיירי בסוכה שנפלה דל"ש ביה ביזוי. אבל איסור הסכך שחל שם שמים עליו נוהג אפילו לאחר שנפל, כפשטא דסוגיא דביצה הנ"ל. רק א"כ שוב יקשה מה מייתי בגמ' שבת הנ"ל מהא דסוכת החג בחג, הרי זהו הסכך ולא הנוי. לזה ביארו התוס' בשם ר"ת דגם הסכך כל שהוא יתר מהכשר סוכה בצמצום דינו כנוי ואין בו האיסור דכשם שחל שם שמים כו', רק אסור משום ביזוי מצוה, וזה אינו נוהג אחר שתפול כנ"ל.

והפנ"י הקשה לשיטה זו דמ"מ מה מייתי הש"ס מהברייתא דסככה כהלכתה ועטרה כו' אסור להסתפק מהם עד מוצאי יו"ט האחרון של חג, והרי זה לא מיירי בסוכה שנפלה. ולכ' היה אפש"ל דזה לא היה קשה להתוס' מעיקרא, דכיון דקאמר הברייתא עד מוצאי יו"ט האחרון הרי זה כולל שמנ"ע וזה בודאי אינו אסור כ"א משום מיגו דאתקצאי בין השמשות. אבל אי"ז מספיק דהרי התוס' (מה.) ס"ל דר"ש חולק על ת"ק דברייתא בפרט זה ואינו אוסר נוי הסוכה בשמיני, כיון דלית ליה מיגו. וצ"ל [כמש"נ בענף הקודם] דשמיע ליה להש"ס דמיירי אפילו כשנפל הנוי. אבל הוא דחוק טובא, דאי"ז במשמע בלשון הברייתא כלל.

ויש להמתיק זה דנאמר דאלמלא איסור מוקצה שאוסר הנוי אחר נפילה לא רק שהיה הנוי מותר כשנפל מאליו, אלא גם היה מותר להוריד הנוי בידים ולהסתפק ממנו, שהרי בעצם הורדת הנוי ליכא שום ביזוי, ואח"כ כשמסתפק ממנו הרי כבר אינו מחובר לסכך והוי כנפל. ואלמלא טעמא דמוקצה לא היה איסור ביזוי בהנוי כ"א בזמן שמחובר להסכך, וכמו שאסור להרצות מעות כנגד נ"ח. וממילא, כיון שבברייתא סתמא קאמר דאסור להסתפק מן הנוי, ומשמע ודאי דאסור אפילו להוריד הנוי ולהסתפק ממנו, שפיר מוכיח מזה הש"ס דר"ש אית ליה טעמא דמוקצה, דלכן גם כשנפל הנוי או כשהורידו אסור להסתפק ממנו.

ג. אבל הרמב"ן בסו"ד חזר בו ויש לי שיטה שלישית, דגם האיסור דחל שם שמים על הסוכה וגם האיסור ביזוי נוהגים אפילו אחר שתפול הסוכה. דכיון שחייב לחזור ולבנות הסוכה ולעטרה, משום מצות סוכה, לכן נשאר האיסור דחל שם שמים עליו על הסכך וגם איסור ביזוי נשאר בנוי. ובסוגיין לא הוכיחו דר"ש אית ליה מוקצה כ"א ממה שהסוכה והנוי אסורים בשמנ"ע, דגם הברייתא דשוין בסוכת החג בחג שאסורה שמיע ליה להש"ס דכולל אפילו שמנ"ע. והרמב"ן לשיטתו שחולק על התוס' (מה.) ד"ה עד, וס"ל דלר"ש הסוכה ונוייה אסורים אפילו בשמנ"ע, ולא אמרינן אדם יושב ומצפה לענין סוכה, וכמו שהבאנו לעיל בענף הקודם.