בענין חילוק מלאכות בשבת

א. עיין רמב"ם פ"ז שגגות ה"ו וז"ל עשה תולדה של אב זה ותולדה של אב זה בהעלם אחד יראה לי שהוא חייב שתי חטאות עכ"ל. וקשה מה "יראה לי" שייך בזה, הא סוגיא ערוכה היא ריש פ' הזורק (צו:), ועיי"ש בכסף משנה מש"כ בזה.

ב. והנה יש לחקור בדין חילוק מלאכות בשגגת מלאכות, אם הוא נעשה ע"י ריבוי המלאכות, או ע"י ריבוי השגגות.

ולכאורה תליא במחלוקת רש"י ור"י (עא.) בעשה קצירה אחת בשגגת מלאכה וקצירה אחת בשגגת שבת, דעת רש"י דאי"צ לדין גרירה רק הוא ככל חטא ששנה בו פעמיים בהעלם אחד. ודעת ר"י בתוס' דחייב אחד רק מדין גרירה. ודעת ר"י צ"ע דממנ"פ אם הוא מחשיב ליה העלם אחד כיון שלא היה שם ידיעת חטא א"כ הוא כרש"י, ואם אינו העלם אחד א"כ מה גרירה שייך ביה. וע"כ צ"ל דעת ר"י דלעולם חד העלם הוא, ומ"מ כיון דחד קצירה בשגגת שבת וחד בשגגת מלאכה יש בו דין חילוק מלאכות. וכמו בעושה קצירה בשגגת שבת, וטחינה בשגגת מלאכה דלכו"ע חייב שנים כדמוכח שם, אע"ג שלקצירה ליכא דין חילוק מלאכות, שנעשה בשגגת שבת, ומ"מ הטחינה מתחלקת לעצמה וחייב בה. ה"נ ס"ל לר"י בקצירה אחת בשגגת מלאכה ואחת בשגגת שבת שהקצירה שבשגגת מלאכה מתחלקת לעצמה.

ותלוי בהנ"ל, דאם דין חילוק מלאכות הוא ע"י ריבוי שגגות א"כ בנידון דקצירה אחת בשגגת שבת וקצירה אחת בשגגת מלאכות יש אותו ריבוי שגגות כמו בקצירה וטחינה, וכמו דשם חייב שנים ה"נ כאן (אלמלא דין גרירה דסוכ"ס הוי שתי עבירות דומות בהעלם אחד). והוא דעת ר"י. ודעת רש"י צ"ל דחילוק מלאכות נעשה ע"י ריבוי מלאכות וכאן ששנה בקצירה אע"ג דחד בשגגת מלאכות וחד בשגגת שבת ל"ש ביה דין חילוק מלאכות ודו"ק.

ג. רק קשה לרש"י דע"ע לעיל (ע.) מקשה הגמ' מ"ש שגגת מלאכה שיש בה חילוק מלאכות ומ"ש שגגת שבת, ומתרץ ר' ספרא כאן מידיעת שבת הוא פורש כאן מידיעת מלאכה הוא פורש, ומקשה ע"ז ר' נחמן כלום פריש משבת אלא משום מלאכות, כלום פריש ממלאכות אלא משום שבת. ומסיק ר"נ אלא קרבן דחייב רחמנא אמאי, אשגגה, התם חדא שגגה הוא הכא טובא שגגות הוויין ע"ש. ומסתמא דקיי"ל כר' נחמן (ועיין לקמן ראיה לזה) והרי מדברי ר"נ משמע בהדיא כדעת ר"י דדין חילוק מלאכות הוא מצד ריבוי השגגות, ויקשה לדעת רש"י דס"ל דע"י ריבוי שגגות לבד לא נעשה דין חילוק מלאכות.

ד. וע"כ צ"ל דעת רש"י דאין כונת ר"נ לחלק משום דחילוק מלאכות נעשה ע"י ריבוי שגגות, דלעולם חילוק מלאכות הוא רק ע"י ריבוי מלאכות, רק כונת ר"נ דמ"מ כל שנעשה בשגגה אחת השגגה מצרפם, ולכן, בשגגת שבת שהכל נעשה בשגגה אחת, ל"ש דין חילוק מלאכות ע"י ריבוי המלאכות. דכיון שהיא בשגגה אחת השגגה מצרפת. משא"כ כשיש ריבוי שגגות כמו בשגגת מלאכות, אזי הוא דשייך דין חילוק מלאכות, ומ"מ עצם החילוק מלאכות הוא ע"י ריבוי המלאכות, ולא ע"י ריבוי השגגות, ולכן בשתי קצירות אפילו כשיש שם ריבוי שגגות (דאחת בשגגת שבת ואחת בשגגת מלאכה) כיון שאין שם ריבוי מלאכות ל"ש בו דין חילוק מלאכות.

ה. והנה לדעת ר"י ביארנו דהחילוק מלאכות הוא ע"י ריבוי השגגות, וא"כ יש לעיין מ"ט באב ותולדה דידיה אינו חייב שתים, והא יש שם שתי שגגות. וצ"ל דשגגת האב ושגגת תולדה דידיה חשובים שגגה אחת.

ו. והנה קיי"ל בכריתות (טז.) דהעושה מלאכה א' בהרבה שבתות חייב על כל שבת ושבת דהשבתות מחלקות כגופים מחולקים. אבל עיין רמב"ם פ"ז שגגות ה"ח וז"ל עשה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת בשבתות הרבה כו' חייב על כל מלאכה ומלאכה, כיצד ידע שהיום שבת וזרע בו כו' וכן בשבת שניה ידע שהוא שבת ונטע בה כו' ע"ש, מבואר דס"ל שדין חילוק שבתות הוא רק כשבכל שבת עשה מלאכה אחרת מעין אותו האב, אבל אם עשה אותה מלאכה עצמה ממש אין השבתות מחלקות. ואינו מובן איזו סברא היא זאת, שהרי כשעושה הרבה מלאכות מעין אב אחד בשבת אחת אינו חייב אלא אחת, דאין דין חילוק מלאכות כ"א במלאכות שהן מאבות שונות, וכן מבואר ברמב"ם שם, ומ"מ מועיל חילוק שבתות לחייב הרבה. ולמה א"כ לא יועיל חילוק מלאכות גם כשכפל מלאכה אחת ממש בשבתות הרבה.

ועיין בספר אוסף חידו"ת למרן הג"ר אהרן קוטלר זצ"ל (סי' ב') ביאר שדעת הרמב"ם דשבתות חלוקות אינו עדיף מחילוק מלאכות, וכמו שאינו מועיל חילוק מלאכות כשההעלם הוא בשגגת שבת, דחדא שגגה הוא, ה"נ אינו מועיל חילוק שבתות כשהוא שגגה אחת. אבל כשעושה בכל שבת מלאכה אחרת מעין אותו האב, בשגגת מלאכה, אזי אין שם שגגה אחת שיצרפם. דשגגת כמה מלאכות מעין אב אחד חשיב שגגות שונות, ולא שגגה אחת. [ודלא כמש"נ לדעת ר"י לעיל (אות ה')]. ולכן אף שאין שם חילוק מלאכות, כיון שכולם מעין אב אחד, אבל כיון שהם בשבתות חלוקות מועיל חילוק שבתות, את"ד והוא נפלא.

ז. אשר מוכח מזה שדעת הרמב"ם אין דין חילוק מלאכות מצד ריבוי השגגות (וכדעת ר"י), כ"א מצד ריבוי המלאכות (וכדעת רש"י). שהרי גם בעושה כמה מלאכות מעין מלאכה אחת מוכח מהנ"ל שיש ריבוי שגגות לדעת הרמב"ם, אע"ג שאין שם חילוק מלאכות. וע"כ שחילוק מלאכות הוא רק מצד ריבוי המלאכות. והא דבשגגת שבת וזדון מלאכות אינו חייב אלא אחת, וקאמר ר' נחמן טעמא משום שהוא שגגה אחת, הביאור שהשגגה מצרפת וכנ"ל. ומזה גופא למד הרמב"ם לענין חילוק שבתות, דמ"מ אם הוא בשגגה אחת השגגה מצרפת.

ח. וכל זה לר' נחמן. אבל דעת ר' ספרא (ע.) שהחילוק בין שגגת מלאכות לבין שגגת שבת היא בזה דכאן מידיעת שבת הוא פורש כאן מידיעת מלאכות הוא פורש. וגם לדעתו יש לעיין אם הדין חילוק מלאכות הוא מצד ריבוי המלאכות, רק שבשגגת שבת כיון שיש ידיעה אחת הידיעה מצרפת. או דילמא חילוק מלאכות בשגגת מלאכות הוא באמת מצד ריבוי הידיעות.

ובפשוטו, הרי קיי"ל (עא:) דידיעות מחלקות, פירוש דאפילו אכל שני כזיתי חלב ונודע לו על א' וחזר ונודע לו על השני הידיעות מחלקות וחייב שתים, וכ"פ הרמב"ם פ"ו שגגות ע"ש. ומעתה, כיון שבשגגת מלאכות דעת ר' ספרא דחשיב ידיעות שונות לכל מלאכה ומלאכה, באמת שהידיעות צריכות לחלק. ואין צריכים כלל לומר שריבוי המלאכות הוא החולק.

רק לדעת ר' נחמן דמשיג על ר' ספרא דכלום פריש משבת אלא משום מלאכות, כלום פריש ממלאכות אלא משום שבת, ומחשיב להכל ידיעה אחת, הוא שצריכים לומר שריבוי המלאכות חולק וכנ"ל.

ט. ועיין בגמ' (ע:) לענין העלם זה וזה בידו דעת ר' אשי דחזינן אי משום שבת קא פריש הרי העלם שבת בידו ואינו חייב אלא אחת ואי משום מלאכות קא פריש הרי העלם מלאכות בידו וחייב על כל אחת ואחת. וזהו ממש כסברת ר' ספרא דבשגגת מלאכות חשיב ידיעות חלוקות לכל מלאכה ומלאכה. ומשיג עליו רבינא "כלום פריש משבת אלא משום מלאכות כלום פריש ממלאכות אלא משום שבת", והוא כהשגת ר' נחמן על ר' ספרא, מילה במילה, ומסתברא דחדא פלוגתא היא.

י. ולכאורה קשה כיון דס"ל להרמב"ם דשגגת שתי מלאכות מעין מלאכה אחת חשיב שתי שגגות ולא שגגה אחת, (כנ"ל אות ו'), א"כ כמו"כ היה צ"ל דידיעת שתי מלאכות מעין מלאכה אחת חשיב שתי ידיעות. ויקשה לר' ספרא ור' אשי מ"ט אינו חייב אלא אחת על אב ותולדה דידיה או על שתי מלאכות מעין אב אחד, והרי יש כאן ידיעות חלוקות, וידיעות מחלקות.

וצ"ל דאע"ג דשגגת התולדה היא בתולדה עצמה, אבל הידיעת חטא היא רק על שם המלאכה. זאת אומרת, דאע"ג דשגגת זורע ונוטע ותולש כולן שגגות נפרדות הן, מ"מ כשנודע לו עליהן ידיעת החטא היא על שם האב, שנודע לו שעבר על מלאכת זורע.

יא. ומעתה, הנה כשעושה שתי תולדות משתי אבות, שכתב הרמב"ם שיראה לי שחייב שתים, ונקדים לבאר איזה ס"ד היה שיתחייב אחת, ומ"ש משתי אבות דידהו. ובפשוטו דהיה מקום לומר שדין חילוק מלאכות נאמר באבות ולא בתולדות. ולזה חידש הרמב"ם שיראה לו שגם בתולדות נאמר דין חילוק מלאכות.

אבל כל זה שייך דוקא לדעת ר' נחמן ורבינא דדין חילוק מלאכות הוא מצד המלאכות עצמן, י"ל דרק באבות נאמר ולא בתולדות. אבל לדעת ר' ספרא ור' אשי הרי אפי"ת שדין חילוק מלאכות הוא רק באבות ולא בתולדות, אבל הרי נתבאר לנו שדין חילוק מלאכות לדעתם הוא מצד הידיעת חטא, שיש ידיעות חלוקות. וגם נתבאר שאפילו כשעושה תולדה מ"מ הידיעת חטא היא על שם האב. וא"כ אפילו נאמר שדין חילוק מלאכות הוא רק באבות, מ"מ כשעושה שתי תולדות משתי אבות יתחייב שתים, שהדין חילוק מלאכות הוא מצד הידיעות, והידיעות הם בשם האב.

ורק לדעת ר' נחמן ורבינא דקיי"ל כותייהו [כדחזינן בהעלם זה וזה בידו דחייב אחת ודלא כר' אשי] הוא שיש נפק"מ אם דין חילוק מלאכות הוא בתולדות ג"כ או רק באבות.

ולכן אע"ג שגמ' מפורשת היא ר"פ הזורק דכשעושה שתי תולדות חייב שתים, מ"מ אין מזה עדיין ראיה שיש דין חילוק מלאכות בתולדות, דעדיין היה אפש"ל דחילוק מלאכות הוא רק באבות, רק סוגיא דהתם כר' ספרא ור' אשי. ולכן שפיר כתב הרמב"ם בלשון יראה לי, דמדעתו מסתברא ליה דדין חילוק מלאכות נאמר גם בתולדות ודו"ק.

[מתחילה חשבתי לבאר עד"ז סברת התוס' שבת (עה:) שכתבו דאפילו לר"א דמחייב אתולדה במקום אב, מ"מ אינו חייב על שתי תולדות מאב אחד. והסברא צ"ב. וחשבתי על דרך הנ"ל, שעיקר דין חילוק מלאכות לר"א לא נאמר בתולדות כ"א באבות לבד, ומ"מ על אב ותולדה דידיה חייב שתים לר"א, דכיון שיש דין חילוק מלאכות אצל האב הרי הוא מתחלק לעצמו, דומיא דהעושה קצירה בהעלם שבת וטחינה בהעלם מלאכה שחייב שתים כמבואר בגמ' (ע:), אף שהקצירה שהיא בהעלם שבת אינה בדין חילוק מלאכות, מ"מ הטחינה מתחלקת לעצמה. אבל שו"ר דז"א, דא"כ גם על ב' תולדות מב' אבות לא יתחייב אלא אחת, ואילו מדברי התוס' מבואר דבכה"ג בודאי חייב שתים, שהרי מוקמי להמשנה ר"פ כלל גדול גם אליבא דר"א, והתם תנן דהעושה הרבה מלאכות חייב על כל אב מלאכה, ובודאי מיירי אפילו בעושה תולדות, דומיא דסיפא דאותה משנה דהעושה הרבה מלאכות מעין מלאכה אחת. אלא סברת התוס' היא באופן אחר דס"ל דכל שם מלאכה אחת היא, ורק אב ותולדה חלוקים זה מזה במה שזה אב והיה במשכן וזה תולדה ולא היה במשכן. ומבואר לפ"ז למה בגמ' (צו:) כשהקשו לר"א דמחייב אתולדה במקום אב מאי איכא בין אב לתולדה, ואמאי לא משני דנפק"מ דאם עושה ב' תולדות חייב אחת. ולנ"ל ניחא דזה אינו כ"א לבתר דמסיק הך דהוי במשכן חשיבא קרי ליה אב, דאזי יש לחלק כנ"ל דאב ותולדה חלוקים זמ"ז במה שהאב היה במשכן, ולכן הם ב' שמות וחייב שתים לר"א, משא"כ ב' תולדות, וק"ל.]