השוחט את הפסח על החמץ

א. פסחים (סג.) תנן השוחט את הפסח על החמץ עובר בל"ת כו' ובגמרא שם ארשב"ל לעולם אינו חייב עד שיהא החמץ לשוחט או לזורק או לאחד מבני החבורה כו' בעי מיניה ר' אושעיא מר' אמי אין לו לשוחט ויש לו לאחד מבני החבורה מהו א"ל מי כתיב לא תשחט על חמצך לא תשחט על חמץ כתיב א"ל אי הכי אפילו לאחד בסוף העולם נמי א"ל אמר קרא לא תשחט ולא ילין לא תשחט על חמץ הני דקיימי עליה משום לא ילין. א"ר פפא הלכך כהן המקטיר את החלב עובר בל"ת הואיל וישנו בכלל הלנת אימורין ע"כ.

וכתבו התוספות ד"ה או לאחד מבני החבורה וז"ל אומר ר"י דלא מיחייב בעל החמץ אלא השוחט והזורק דלא תשחט אמר רחמנא עכ"ל.

אבל הרמב"ם בספר המצות מצות ל"ת קט"ו כתב וז"ל שבעת שחיטת הפסח והוא בין הערביים לא יהיה חמץ ברשותו לא אצל הזורק ולא אצל השוחט ולא אצל המקטיר ולא אצל אחד מבני החבורה וכל מי מהם שיהיה חמץ אצלו בעת ההיא לוקה עכ"ל. וכ"כ בספר החינוך מצוה פ"ט וז"ל והעובר עליה והניח מדעתו כזית חמץ ברשותו בשעת הקרבתו אחד שוחט או זורק או מקטיר האימורין או אפילו אחד מבני החבורה הנמנין באכילתו לוקה והפסח כשר בכ"מ עכ"ל.

מבואר שיטתם שלא השוחט הוא העובר אלא בעל החמץ אם הוא השוחט או הזורק או אפילו אחד מבני החבורה. וצ"ב באמת שהרי לא תשחט כתיב ולמה נחייב את בני החבורה ובמה פליגי הרמב"ם והתוספות. גם צריך מקור לשיטת הרמב"ם ובגמרא לא הוזכר זה.

[ושיטת הרמב"ם בחיבורו משמע דהוא כהתוספות ע"ש. ועיין רש"י עמ' א' ד"ה עד בס"ד וז"ל ואם יש חמץ לאחד מהן כולן עוברין עכ"ל ולכאורה הפירוש דקאי אבני החבורה והוא תימה למה נחייב את יתר בני החבורה שאין להם חמץ ברשותם. ולשון רש"י באמת יותר מורה דקאי אכל השוחטין את פסחיהן בעזרה דאם יש חמץ לאחד מהן כולן עוברין, וטעמא י"ל דהרי מדכתיב חמץ סתם היינו דורשים אפילו אחד בסוף העולם נמי, רק מקרא דלא ילין ממעטינן דדוקא מי שעובר על בל ילין חייבין על חמצו, ומ"מ הרי השוחט עצמו עובר על חמצו שלו אע"פ שאין בשחיטה משום בל ילין, וע"כ דחמצו של השוחט חייב עליו כיון דאינו מוצא מפשטא דקרא דלא תשחט על חמץ, וכיון שכן ס"ל לרש"י דהוא כולל גם את כל השוחטין כיון דלא כתיב על חמצך ואכתי צ"ת ואכ"מ.]

ב. ולמאירי בזה שיטה אחרת שכתב וז"ל ופירש בגמרא שהוא הדין לעושה אחת משאר העבודות בעוד החמץ ברשותו ר"ל בער חמצו אבל אחר שעשה אחת משאר העבודות היה חמץ ברשותו כגון שקבל או הוליך או זרק או הקטיר אימורין בעוד שהחמץ ברשותו לוקה ואעפ"י שאינו מבני החבורה, וכן לא סוף דבר שהשוחט חייב אם היה חמץ ברשותו אלא אף כל שהוא יודע שיש חמץ ברשותו אותו שעומד עמו לקבל או להוליך או לזרוק או להקטיר אימוריו או ברשות אחד מבני החבורה לוקה כו' ובכולם הפסח מיהא כשר וכן הלכה עכ"ל. [ומה דס"ל דחייבים גם המקבל והמוליך ולא רק הזורק והמקטיר שהוזכרו בש"ס, נראה טעמא משום דאף עבודות אלו איתנייהו בכלל לא ילין, דמרבינן בזבחים (נו.) דדם נפסל בשקיעה"ח מקרא דביום הקריבו את זבחו ע"ש, והוא ע"כ דין לינה ולא שיעור זמן מצות זריקה גרידא, מסוגא דשם (כא.) מי כיור נפסלין למתירין כמתירין לאברים כאברים ע"ש וכן נקט הצל"ח בסוגיין כדבר פשוט דגם על דם נאמר דין לא ילין ע"ש.] מבואר דעתו דס"ל דלא רק שהשוחט עובר על חמצן של בני החבורה וכשיטת התוספות, אלא אפילו על חמצן של המקבל והמוליך והזורק והמקטיר נמי עובר השוחט. ובפשוטו טעמא משום דאף הן איתנייהו בכלל הלאו דלא ילין, שהרי מה"ט עובר המקטיר על החמץ משום שישנו בכלל לא ילין, וא"כ כמו שאנו מחייבים את השוחט על חמצן של בני החבורה משום שישנן בכלל לא ילין כמו"כ יש לנו לחייבו על חמצו של המקבל וכן המוליך והזורק והמקטיר דכולהו ישנן בכלל לאו דלא ילין.

ולכאורה לפי"ז היה לנו לומר דגם המקבל יעבור על חמצן של המוליך והזורק והמקטיר, כמו שהוא עובר על חמצו של עצמו, וכן המוליך יש לו לעבור על חמצן של הזורק והמקטיר, וכן כולם, דמאי שנא, שהרי כולם ישנם בכלל איסור לא תשחט על חמץ כשהם עושים עבודות אלו על חמצן שלהם, וא"כ כמו שאנו אומרים לענין השוחט שעובר כששוחט הן על חמצו שלו והן על חמצן של אחד מאלה, ה"נ אלה נמי למה לא יעברו הן על חמצן שלהם והן על חמצן של אחד מחבריהם, והמאירי לא הזכיר מזה רק לענין השוחט הוא שכתב דעובר על חמצן של האחרים.

ג. גם גוף הדין צ"ע אצלי, דהנה במה דקאמר ר"פ הלכך כהן המקטיר את החלב עובר בל"ת הואיל וישנו בכלל הלנת אימורים צריך להבין במה ישנו הכהן המקטיר את האימורים בכלל איסור הלנה יותר משאר בני המשמר. אבל כבר עמד ע"ז רש"י בדיוק לשונו שכתב וז"ל אתי נמי הקטרה מדסמכינן ללא ילין כל שישנו בעבודה שלהן באזהרת הלנה ישנו נמי באזהרת חמץ הלכך מקטיר נמי עובר עכ"ל. מבואר דלא הכהן המקטיר הוא שישנו בלא ילין, רק עבודת ההקטרה היא דהוי בלא ילין, ולכן הכהן המקטיר הוי בכלל איסור לא תשחט, ומה שחייב על חמץ דידיה אע"פ שהגברא של הכהן המקטיר אינו בבל ילין ע"כ היינו כמו שהשוחט עצמו חייב על חמצו של עצמו אע"פ שהשוחט ודאי אינו בלא ילין, דזה עכ"פ פשוט אצלינו שהעושה מעשה האיסור של שחיטה על החמץ עובר על חמץ של עצמו ואע"פ שאין הוא עצמו בלא ילין, ולא דרשינן לא ילין כ"א לענין חמץ של אחרים דאינו עובר אלא על חמצם של בני החבורה וכיו"ב שישנם בלא ילין ולא על חמצו של אחד בסוף העולם. וה"נ לענין המקטיר כיון שבעבודת ההקטרה נאמר דין דאסור להקטיר על החמץ כיון שהיא עבודה שישנה בלא ילין לכן פשוט דהמקטיר עצמו עובר על חמץ שלו, וברור. אבל מה נעשה לשיטת המאירי שהשוחט עובר על חמצו של המקטיר, והרי המקטיר עצמו אינו בכלל איסור לא ילין, רק עבודת ההקטרה היא דהוי באיסור לא ילין, ומה ענין חמצו של המקטיר להשוחט, והרי המקטיר לגבי השוחט הוא ככל אדם בעלמא כיון שאין המקטיר עצמו בכלל איסור לא ילין, ולמה נחייב את השוחט על חמצו של המקטיר.

ד. עוד אני תמה על דברי המאירי במש"כ בר"ד שה"ה לעושה אחת משאר העבודות בעוד החמץ ברשותו ר"ל בער חמצו אבל אחר שעשה אחת משאר העבודות היה חמץ ברשותו כו' ע"ש. מבואר דלא הוי משכח"ל לחייב את העושה אחת משאר העבודות כ"א כשבשעת השחיטה כבר בער חמצו ורק אח"כ בשעת עשיית אחת משאר העבודות היה לו חמץ ברשותו. וזה מבואר ממה שהוצרך המאירי להאריך בלשונו "ר"ל בער חמצו כו'". אלא דאינו מובן והרי אפילו אם היה לו חמץ ברשותו כששחט, ועבר עליה, למה לא יעבור פעם שניה על אחת משאר העבודות, והרי מפורש כתב המאירי בסו"ד שאין הפסח נפסל ע"י שנשחט על החמץ וא"כ למה לא יוכל לעבור עליה כמה פעמים.

ה. וכעי"ז קשה לי גם עם דברי רש"י במתני' דתנן ר"ש אומר הפסח בי"ד לשמו חייב ושלא לשמו פטור כו' ופרש"י דר"ש לטעמיה שסובר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ע"ש ולא פירש כפשוטו דכיון שנפסל הזבח לכן אינו עובר על איסור לא תשחט בקרבן פסול [וכדפירשו באמת הרמב"ם בפיה"מ והמאירי ע"ש] וע"כ דדעת רש"י דאפילו על קרבן פסול יכול הוא לעבור על איסור לא תשחט כל שאינה שחיטה שאינה ראויה [ועיין שעה"מ ריש הלכות ק"פ ודבריו הם לפרש"י דאילו מהמשנה עצמה אין ראיה די"ל דל"פ ת"ק על ר"ש בפרט זה].

וקשה דעיי"ש בגמרא אדברי ר"פ הנ"ל הלכך כהן המקטיר את החלב עובר בל"ת פרש"י וז"ל המקטיר את החלב של פסח על החמץ שיש לו בשעת הקטרה אי לא היה לאחד מבני החבורה חמץ בשעת שחיטה ויש לו לכהן המקטיר בשעת הקטרה עובר הוא כו' עכ"ל ומבואר דאילו היה לאחד מבני החבורה חמץ בשעת השחיטה כבר א"א היה לחייב את הזורק, ובפשוטו טעמא כמש"כ הצל"ח דס"ל לרש"י דהשוחט את הפסח על החמץ נפסל הפסח ולכן לא היה המקטיר חייב שכבר נפסל בזריקה ע"ש, אבל הוא תמוה דהא מדברי רש"י במתני' מבואר דאפילו בפסח פסול עובר הוא על איסור לא תשחט.

ו. ועוד שדברי רש"י והמאירי הם שלא כדברי הירושלמי בסוגיין דאיתא שם מניין לשוחט הפסח על החמץ שהוא עובר בל"ת ת"ל לא תשחט על חמץ דם זבחי, אין לי אלא השוחט הזורק מניין ת"ל לא תשחט על חמץ דם. ארשב"י ממה שהוא מתחייב על הזריקה הדא אמרת פסח עצמו כשר, א"ר יוסה תיפתר שנתמנה לו חמץ בין שחיטה לזריקה או שהיה זה שוחט וזה זורק [והתירוץ הראשון שנתמנה לו חמץ כו' הוא כדברי המאירי שבשעת שחיטה בער חמצו והתירוץ השני שהיה זה שוחט וזה זורק הוא כדברי רש"י דלזורק היה חמץ ולא לשוחט או לאחד מבני החבורה] תני חזקיה לא תשחט על חמץ דם זבחי התורה קראת אותו זבח [ופירש הק"ע בדברי חזקיה לעולם הזבח פסול ואיירי באדם אחד השוחט והזורק ואפי"ה חייב שנים כיון שהתורה קראתו זבחי אף לאחר שנשחט] ע"כ דברי הירושלמי. ומבואר דאי"צ לאוקימתות אלו שנתמנה לו חמץ שחיטה לזריקה או שהיה זה שוחט וזה זורק כ"א אם הפסח נפסל, אבל אם הפסח כשר לעולם אי"צ להני אוקימתות, וקשה א"כ על המאירי דכתב דבאמת הפסח כשר ומ"מ מוקים לה כשלא היה לו חמץ בשעת שחיטה, וכן קשה על רש"י דס"ל דעובר אפילו על פסח פסול [ונראה שהוא כדעת חזקיה בירושלמי] ומ"מ מוקים לה כשהיה אחד שוחט ואחד זורק ובירושלמי לא מוקים לה כן כ"א מכח הקושיא דהיאך עובר על פסח שנפסל.

ז. וע"ע בסוגיין מקשינן אדעת ר"פ דהמקטיר עובר בל"ת מברייתא דתניא אבל הקומץ את המנחה אינו עובר בל"ת המקטיר את האימורין אינו עובר בל"ת ומסקינן דתנאי היא אי מקשינן הקטרה לשחיטה בדרשא דלא ילין. והנה בטעמא דאינו עובר על הקמיצה פרש"י דקמיצה ודאי לאו שחיטה היא. וצריך להבין דהא הקטרה נמי לאו שחיטה היא ומ"מ עובר עליה מקרא דלא ילין וא"כ ה"נ קמיצה מ"ש שהרי ישנו בלא ילין. אבל אי"ק דתנא זה הרי הוא הסובר דאפילו על הקטרה אינו עובר דלא ס"ל דרשא דלא ילין וא"כ ה"נ לענין קמיצה.

אבל ע"ש במאירי כתב וז"ל וכן הקומץ את המנחה אחר התמיד וחמץ קיים לוקה כו' ויש פוסקין בקומץ שפטור, לכך נאמר לא תשחט ודם זבחי, וקומץ אינו ממין זביחה ולא ממין דמים עכ"ל. ואינו מובן מה טעם הוא זה דקמיצה אינו מין זבח ולא מין דמים, ובודאי דאין כונתו דאין המנחה בכלל זבחי, דא"כ למה נקט קרא דלא תשחט, רק כונתו דמעשה הקמיצה אינו מעשה שחיטה ולכן אינו בכלל לא תשחט, וגם אינו מעשה זריקה ולכן אינו בכלל קרא דדם זבחי, אבל אין זה מובן דהא אף הקטרה אינו לא מעשה שחיטה ולא מעשה מתן דמים ומ"מ מרבינן לה מקרא דלא ילין וא"כ מ"ש קמיצה.

[והיה אפש"ל דקמיצה אינה בכלל לא ילין משום שאפילו לאחר הקמיצה יכול לעבור אלא ילין אם לא יקטיר, וא"כ לא הקמיצה היא שמפקיעה מדי לינה, אבל באמת ז"א שהרי נתבאר דעת המאירי דאף המקבל והמוליך עוברים על איסור לא תשחט, ואין לומר דמקרא דדם זבחי הוא דמרבינן להו, דהא ס"ל להמאירי דאף השוחט עובר על חמצן של המקבל והמוליך וכנ"ל, והיינו ע"כ מריבויא דלא ילין דומיא דחמצן של בני החבורה דעובר עליו השוחט מריבויא דלא ילין, א"כ שמעינן מינה דהמקבל והמוליך מריבנן להו מקרא דלא ילין, ואע"ג דאף לאחר קבלה והולכה עדיין יכול לעבור על איסור לא ילין אם לא יזרוק, וע"כ דאין זה טעם.]

ח. עוק"ל בענ"ז דהבאנו לעיל (אות ו') דברי הירושלמי דמרבינן את הזורק על החמץ מקרא דדם זבחי, ודרשה זו הובא גם ברש"י בסוגיין ד"ה המקטיר את החלב בא"ד וז"ל ואע"ג דלא כתיב אלא לא תשחט וזריקה מתרביא במכילתא מדם אתי נמי הקטרה מדסמכיה ללא ילין כו' עכ"ל וקשה דלמ"ל כלל ריבויא דדם זבחי תפ"ל דהזורק חייב מקרא דלא ילין, דדם נפסל בשקיעה"ח וכן הקשה הצל"ח ע"ש. וביותר הוא קשה על המאירי שהבאנו לשונו לעיל (אות ז') וז"ל לכך נאמר לא תשחט ודם זבחי וקומץ אינו ממין זביחה ולא ממין דמים עכ"ל מבואר דאף הוא אית ליה הך דרשא דדם זבחי, והרי המאירי עצמו הוא הסובר דהשוחט עובר על חמצן של הזורק והמקבל והמוליך והיינו ע"כ משום דהו"ל בכלל לא ילין דומיא דחמצן של בני החבורה, וא"כ מה"ט נמי נרבה לזורק עצמו וכן למקבל ומוליך עצמם שחייבים דומיא דהמקטיר שחייב מטעם זה ולמה לי כלל ריבויא דדם זבחי.

ט. והנראה בכל זה בהקדם ביאור שיטת הרמב"ם בסה"מ והחינוך שמחייבים את בני החבורה אם יש להם חמץ וקשה קושיית התוספות דאילו בקרא לא תשחט הוא דכתיב, ונהי דמרבינן להו אף לזורק ולמקטיר היינו דעבודת השחיטה דכתיבא בקרא היא לאו דוקא אבל בני החבורה היאך אפשר לכללם באזהרת לא תשחט. וגם צריך מקור לשיטתם בזה.

ונראה דעתם דכל שיש לו חמץ לאחד מבני החבורה א"כ הרי הוא גורם להפסח שישחט על החמץ ולכן הוא בכלל אזהרת לא תשחט, ומקור הדבר מכח מימרא דר"פ דקאמר הלכך כהן המקטיר את החלב חייב הואיל וישנו בכלל הלנת אימורים, דבאמת קשה היאך למד כן ר"פ ממה דמרבינן חמצן של בני החבורה, והרי לא דמי כלל, דמה דמרבינן חמצן של בני החבורה מקרא דלא ילין היינו לענין שיחשב חמצן בכלל חמץ דקרא, דבאמת היה מקום לומר דיעבור השוחט על חמצו של אחד בסוף העולם נמי, רק מקרא דלא ילין דרשינן דהמכוון בחמץ דקרא הוא חמצו של מי שעובר על בל ילין דוקא, אבל אי"ז ענין לעיקר איסור לא תשחט שלא נאמר אלא על השוחט, ומנ"ל לר"פ לרבות את עבודת ההקטרה שתהא בכלל איסור לא תשחט, ולכל היותר נוכל לרבות את חמצו של המקטיר דעובר עליו השוחט וכדברי המאירי. אשר מכח קושיא זו הבינו הרמב"ם והחינוך דכשאנו מרבים את חמצם של בני החבורה הרי בכלל זה דגם בני החבורה חייבים על שגרמו להפסח להשחט על החמץ, וממילא דשפיר קיליף ר"פ דה"ה להמקטיר על החמץ דעובר ולא משום שעבודת ההקטרה חשיבא כעבודת השחיטה להיות בכלל לא תשחט, אלא משום שחמץ דקרא כולל את החמצו של המקטיר, וא"כ כשמקטיר על החמץ גורם למפרע שנשחט הפסח על החמץ, ועל זה הוא שחייב, דומיא דבני החבורה שחייבים משום שגרמו להפסח להשחט על החמץ.

י. ואף שהדבר חידוש קצת אבל נראה דזהו באמת ביאור שיטת המאירי הנ"ל שכתב דגם השוחט חייב אם יודע שזה שעומד לזרוק או להקטיר יש לו חמץ ברשותו, ותמהנו לעיל דהרי הזורק עצמו אינו באיסור לא ילין יותר מיתר הכהנים בני אותו משמר רק עבודת הזריקה היא עבודה שישנה בלא ילין, וא"כ מהיכ"ת לרבות את השוחט על חמצו של הזורק, אבל לנ"ל פשוט ומבואר דזה באמת עיקר גדר חיוב הזורק והמקטיר על החמץ דגורם שנשחט הפסח על החמץ, דע"י שזורק או מקטיר כשיש לו חמץ ברשותו גורם לחמצו שיתיחס אל הקרבן וממילא חשיב דנשחט על החמץ, ומזה למד המאירי דה"ה להשוחט עצמו דעובר משום זה כיון שיודע ששחיטה זו תיחשב אח"כ כשחיטה על החמץ וק"ל.

יא. וממילא ניחא משה"ק לעיל אמאי לא כתב המאירי נמי דאף המקבל עובר על חמצו של הזורק וכן שהזורק יעבור על חמצן של בני החבורה, ולנ"ל אי"ק דבאמת מה שהשוחט עובר על חמצן של הזורק והמקבל היינו משום שע"י זריקתן או קבלתן על החמץ נחשב למפרע שנשחט הפסח על החמץ, אבל אין כל זה ענין להמקבל עצמו, ולמה יעבור המקבל על חמצו של הזורק, והרי לא הוא גרם להפסח שישחט על החמץ. וכן א"א לחייב את המקבל משום חמצן של בני החבורה שהרי עיקר חיוב המקבל על החמץ אינו משום שעבודת הקבלה נחשבת כעבודת השחיטה להיות בכלל אזהרת לא תשחט, רק דכשמקבל על החמץ מתיחס חמצו להקרבן וחשיב שגרם לו להשחט על החמץ, ואם כן מה ענינו של חמצן של בני החבורה להמקבל וברור.

יב. ומעתה מבואר בטוב אמאי פשיטא ליה לרש"י ולמאירי דכל שהיה לו להשוחט או לבני החבורה חמץ בשעת שחיטה שוב א"א לחייב את המקטיר על החמץ, שהרי כל חיוב המקטיר על החמץ נתבאר דאינו אלא משום שגורם להפסח שיחשב שנשחט על החמץ, וא"כ כשכבר נשחט הפסח על החמץ בפועל כבר אין המקטיר אלא כמוסיף בשיעורים ואינו לוקה ודו"ק.

יג. ולפי"ז מתורץ קושיית הצל"ח למה לי קרא דדם זבחי לרבות את הזורק את הפסח על החמץ, תפ"ל מקרא דלא ילין דישנו באזהרת לינה. ולמבואר נפק"מ גדולה בזה היכא שהיה לו להשוחט חמץ בשעת שחיטה, וא"כ כבר נשחט הפסח על החמץ, וא"א שוב לחייבו משום לא ילין, דאינו אלא ריבוי מצד החמץ עצמו דחמצו של מי שישנו בלא ילין הוא בכלל חמץ דקרא וחייב על שגרם להפסח להשחט על החמץ, וכל שכבר נשחט הפסח על החמץ א"א לחייבו פעם אחרת. משא"כ זריקה דמרבינן לה מקרא דדם זבחי היינו דעבודת הזריקה חשובה כמו עבודת השחיטה עצמה לעבור עליה, וא"כ אף דכבר שחט על החמץ יכול לעבור פעם אחרת משום זורק על החמץ. עוד נפק"מ היכא דבשעת זריקה היה חמץ לאחד מבני החבורה דאילו מצד דין לא ילין אי"ז כלום והוא כאילו הקטיר כשיש חמץ לאחד מבני החבורה דאינו כלום וכנ"ל משא"כ לאחר דמרבינן לעבודת הזריקה כעבודת השחיטה מקרא דדם א"כ הוא כשוחט כשיש חמץ לאחד מבני החבורה דחייק וק"ל.

והוא מדוייק מאד בדברי רש"י דבמימרא דר"פ דהמקטיר חייב מקרא דלא ילין האריך לבאר שהנידון שלא היה חמץ לאחד מבני החבורה בשעת שחיטה ואילו לעיל מיניה דאמרינן אחד השוחט ואחד הזורק חייב עבר רש"י על זה בשתיקה ולא חש לבאר שלא היה חמץ לאחד מבני החבורה בשעת שחיטה, ולמבואר הוא נכון מאד דאמנם כן המקטיר אינו חייב אא"כ לא נשחט הפסח מקודם על החמץ, דכל חיוב המקטיר אינו אלא משום שגורם לכך שנשחט הפסח על החמץ, אבל הזורק על החמץ לעולם חייב בכל אופן דהוא חיוב נפרד דעבודת הזריקה חשובה להתחייב עליה כעבודת השחיטה ודו"ק.

יד. ומעתה לק"מ גם מדברי הירושלמי, דלא הוצרך להני אוקימתות דנתמנה לו חמץ בין שחיטה לזריקה או שהיה זה שוחט וזה זורק כ"א למ"ד דהשוחט את הפסח על החמץ נפסל הפסח, הא איל"ה חייב הזורק בכל ענין, והקשינו מזה על דברי רש"י והמאירי דס"ל דכל שנשחט הפסח על החמץ שוב א"א לחייב את המקטיר אפילו בלא טעמא דפסול, אבל לנ"ל הוא מבואר מאד דחיוב הקטרה לחוד וחיוב זריקה לחוד, דהירושלמי הרי מיירי מפורש לענין זריקה, ורש"י והמאירי מיירי להו מפורש לענין הקטרה וק"ל.

טו. ולפי"ז מבואר החילוק בין הקטרה לקמיצה, דכתב המאירי דאינו חייב על הקמיצה משום שאינו לא ממין זביחה ולא ממין דם, ותמהנו דהרי אף הקטרה אינו ממין זביחה ולא ממין דם ומ"מ מחייבים עליה. ולנ"ל מבואר דגדר חיוב המקטיר על החמץ משום שגורם לכך שנשחט הפסח על החמץ והוי בכלל לא תשחט, והשחיטה היא ממין זביחה, אבל בקמיצה לא שייך זה שאין לה למנחה לא שחיטה ולא זריקה, והיינו צריכים לחייב על הקמיצה מצד עצמה, וזה א"א דלא תשחט דם אמר רחמנא, וזה אינו לא ממין שחיטה ולא ממין דם ודו"ק.

טז. והנה עיין בגמ' לקמן (צה:) דאיסור לא תשחט כו' אינו נוהג בפסח שני משום שהיא מצוה שלא על גופו, והקשה השפ"א דלמה חשיב זה מצוה שלא על גופו טפי מעל מצות ומרורים, שנוהג בפסח שני, אף שאינה מצוה שבגופו ממש, משום דחשיב מצוה שעל גופו עכ"פ, כמבואר בגמ' שם ע"ש, ולכ' ה"נ איסור לא תשחט דכותיה.

ואם נאמר דגדר האיסור אינו מעשה השחיטה אלא מה שמחזיק את החמץ, רק שזמן האיסור נקבע ע"י השחיטה, א"כ שפיר ניחא מה דחשיב מצוה שלא על גופו של הפסח. וזהו כדעת הרמב"ם שבני החבורה הם שעוברים. אבל לדעת התוס' והמאירי שהשוחט הוא שעובר מאי איכא למימר.

אבל באמת עיין בדברי המאירי שם כתב דלא מרבינן בפסח שני כ"א מצוה שבגופו, זולת מצות על מצות ומרורים דכתיב ביה בהדיא. והלשון ק' דהא מעל מצות ומרורים יש לנו לרבות כל מצוה שעל גופו בפרט וכלל עיי"ש בסוגיא דבפסח שני נפרטו ג' מצות, א' מ"ע (על מצות ומרורים) וא' ל"ת שניתק לעשה (לא ישאירו ממנו עד בוקר) וא' ל"ת גמור (עצם לא ישארו בו), ומרבינן מכללא בתרא דככל חוקת הפסח דה"ה לכל מצוות דכותייהו שהן מצוות שבגופו. וכיון שמצות על מצות ומרורים אינה מצוה שבגופו ממש אלא מצוה שעל גופו, לכ' יש לנו לרבות מכחה כל מצוה שהיא על גופו דכוותה.

ונראה שע"כ דעת המאירי דכל הג' פרטים נדרשים בפני עצמם, אשר על כן אמנם מהפרט דעל מצות ומרורים עם כלליה היינו יכולים לרבות כל מ"ע שעל גופו, אבל למעשה אין לנו שום מ"ע על גופו זולת על מצות ומרורים, ולא נשאר לנו לרבות אלא מ"ע שהיא בגופו ממש (דהיינו צלי אש עיי"ש בגמ'). ואילו מהל"ת דעצם לא ישברו בו ממעטי' באמת הל"ת דלא תשחט, אף דלא תשחט הוא מצוה שעל גופו מ"מ כיון דעצם לא ישברו בו הוא בגופו ממש לכן מיניה ממעטי' כל ל"ת שאינו בגופו ממש.

נמצא דבאמת ממעטי' גם מצוות שעל גופות, כמו לא תשחט. זולת על מצות ומרורים דכתיב בהדיא. והם הם דברי המאירי ואזיל לשי'.

אבל רש"י שם ד"ה קמ"ל כתב בהדיא דעל מצות ומרורים הוא מצוה שלא על גופו, וקשה מאי שנא מעל מצות ומרורים דחשיב מצוה שעל גופו, ולכ' צ"ל דסובר כהרמב"ם שבני החבורה הם העוברים, וקשה למה שכתבנו כאן שדעת רש"י כהמאירי בזה, וצ"ת.