שברים תרועה בנשימה אחת
א. בענין שברים תרועה אם צ"ל בנשימה אחת, הנה הראשונים כתבו בשם ר"ת דצריך ב' נשימות דגנוחי ויילולי לא עבדי אינשי בנשימה אחת. והסברא צ"ב נהי דמתרגמינן יום תרועה יום יבבא, כמבואר בגמ' סוף ר"ה, אבל בפשוטו היינו מצד צורת הקול, אבל שהאדם התוקע תהיינה נשימותיו דומות לנשימות בני אדם הגונחים ומיללים, זו מנא לן.
ב. והרמב"ן הקשה מסוגיא דסוכה (נג:) דאין בין תקיעה לתרועה ולא כלום לדעת ר' יהודה דס"ל תר"ת אחת היא, ונהי דלא קיי"ל כר' יהודה לענין תר"ת, דאנן ס"ל כחכמים דתר"ת הם ג' קולות, אבל שברים תרועה גם לדידן הוא קול אחד, ונשמע מאותה סוגיא דאין להפסיק ולא כלום. ותירץ המרדכי דר"ת ס"ל כרש"י סוכה שם דגם לר' יהודה היה מפסיק כדי נשימה רק לא יותר מכדי נשימה, וה"נ דכותיה מפסיק כדי נשימה לר"ת בין שברים לתרועה.
ג. אבל ק' דמקור דברי המרדכי הוא בראבי"ה תקמ"ב וז"ל ראיתי בתש' ר"ת שכתוב בה ג' שברים בנשימה אחת עבדינן להו, דבמקום תרועה קיימי, אבל שלשה שברים ותרועה דתשר"ת לא מסתבר, דגנוחי וילולי לא עבדי אינשי בנשימה אחת ע"כ לשונו [של ר"ת]. ואני מוסיף לאמת דבריו [היינו לאמת מש"כ דשלשה שברים צ"ל בנשימה אחת] דגרסינן בפרק החליל: במאי קמפלגי ר' יהודה ורבנן דמתני', דאינהו קא חשבו כ"א תקיעות ור' יהודה ז', ר' יהודה סבר תר"ת אחת היא ורבנן סברי תקיעה לחוד כו' כמאן אזלא הא דאמר ר' כהנא אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום, כמאן כר' יהודה. ואפילו מפרשים "ולא כלום" אלא כשיעור נשימה [כפרש"י] היינו משום שלא אפשר [פי' משום שבמציאות קשה לתקוע כ"כ תקיעה תרועה ותקיעה הכל בנשימה אחת, דא"א לכלכל אותם בנשימה אחת, וכן מבואר בהמשך], אבל אי אפשר היה צריך שלא להפסיק כלל, ואפילו רבנן לא פליגי עליה דר' יהודה אלא בתקיעה ותרועה אבל בתרועה גופא אי נמי בג' שברים שהם במקום תרועה דאפשר נמי לקצרם ולעשותם בנשימה אחת [דכיון שמקצר את השברים תספיק נשימה אחת לכולם] מודו ליה, וכן עיקר עכ"ל ראבי"ה.
מבואר מדברי הראבי"ה דר"ת אמר ב' דברים, חדא דג' שברים צ"ל בנשימה אחת, ועוד דשברים תרועה צ"ל בב' נשימות. והראבי"ה מביא ראיה להדין הראשון דג' שברים צ"ל בנשימה אחת, מתר"ת דר' יהודה, ואע"ג דשם פרש"י באמת דהיה מפסיק כדי נשימה, ואילו ג' שברים הרי אמר ר"ת דצ"ל בנשימה אחת, לזה מפרש הראבי"ה דמה שהיה מפסיק כדי נשימה בין תר"ת לר' יהודה [לפי פרש"י] לא היה כ"א משום שא"א לתקוע את כולם (תר"ת) בנשימה אחת, אבל ג' שברים שאפשר לתקוע אותם בנשימה אחת, אין להפסיק ביניהם.
וק' דגם שברים תרועה אפשר לתקוע אותם בנשימה אחת [דאם לא כן מה שו"ט בזה הראשונים אם צ"ל בנשימה אחת] וא"כ ה"נ דכותיה נאמר שצ"ל בנשימה אחת. ואילו ר"ת עצמו אמר דשברים תרועה צ"ל בב' נשימות.
ד. גם עצם דברי הראבי"ה תמוהים מה ראיה מביא מתר"ת דר' יהודה שצריכים לתקוע הג' שברים בנשימה אחת, הרי התר"ת באמת היו תוקעים בג' נשימות, ונהי דהתם לא היה אפשר בענין אחר ולכן אין קושיא משם אבל גם ראיה משם ליכא. ועוד, סוכ"ס הא חזינן התם דאף שנעשה בג' נשימות אינו נחשב הפסק ולמה א"כ אין להפסיק בנשימה בין הג' שברים.
וע"כ נראה בכונתו, דמה שאינו חשוב הפסק מה שעושה תר"ת בג' נשימות, ומשום שלא אפשר, הביאור בזה הוא דכיון דא"א בנשימה אחת א"כ הנשימה בנתיים היא צורך התקיעה. אבל לשהות יותר מכדי נשימה שהוא נצרך לעצם פעולת התקיעה ודאי אסור, דלכך קאמר הגמ' דאין בין תקיעה לתרועה (לר' יהודה) ולא כלום, היינו ולא כלום יותר על הנצרך לצורך התקיעה דהיינו כדי נשימה.
ה. וממילא דשפיר למד מזה הראבי"ה דהג' שברים צ"ל בנשימה אחת, דעכ"פ חזינן דכל שהוא קול אחד אין להפסיק כלום זולת הנצרך לתקיעה, ובג' שברים שאין הנשימה נצרכת להתקיעה, שהרי יכול לקצר בשברים ולתקוע ג' שברים בנשימה אחת, א"כ גם נשימה אחת תיחשב הפסק שלא לצורך, ואין לעשות כן.
וממילא דבשברים תרועה דג"כ הנשימה היא לצורך התקיעה שצ"ל דומיא דגנוחי ויילולי דלא עבדי אינשי בנשימה אחת, אין הנשימה הפסק.
ו. אלא שקשה למ"ל להראבי"ה טעמא דאי אפשר לתקוע תר"ת בנשימה אחת כדי לבאר דברי רש"י שכתב שהיו מפסיקים כדי נשימה בין תר"ת לר' יהודה, תיפוק ליה דגם תקיעה ותרועה לא עבדי אינשי בנשימה אחת, [וכסברת הב"י בסי' תק"צ]. אי"ק דתקיעה אינה נקרא על שם שום השמעת קול דבני אדם כלל ולכן ס"ל להראבי"ה דלא שייך סברא זו בתר"ת. [ויהיה דעת הראבי"ה דלא כהב"י בזה.]
ז. אבל התוס' בסוכה שם כתבו ביאור אחר למה צריך להפסיק כדי נשימה בין תר"ת אפילו לר' יהודה, משום דבעינן תקיעה בפני עצמה ותרועה בפנ"ע. ואף דר' יהודה הרי סובר דתר"ת הוא קול אחד, צ"ל בכונת התוס' דמ"מ בעינן שם תקיעה ושם תרועה, ואם תוקע אותם בנשימה אחת פקע מיניה שם תקיעה ושם תרועה.
ולפ"ז יש לפרש סברת ר"ת דגנוחי וילולי בנשימה אחת לא עבדי אינשי, דנתקשינו לעיל (אות א') בהבנת סברא זו, די"ל שכונת ר"ת בזה להוכיח שגניחה ויללה הם ב' שמות, ולכן צריך ב' נשימות דומיא דתר"ת לר' יהודה דצריך ג' נשימות לשיטת רש"י ותוס' שם. וע"ע לקמן.
ח. ועיין ברא"ש דעתו דשברים תרועה צ"ל בנשימה אחת דהוא קול א', ורצה לדון דבתר"ת להיפך אם עשה בנשימה א' פסל שאין לו ראש וסוף, ומשמע מלשונו דהוא נמשך מאותה הסברא כמו דבשברים תרועה צ"ל נשימה אחת כמו"כ תר"ת להיפך צ"ל ג' נשימות, וצ"ע בסברתו נהי דהפסק נשימה חשיב הפסק אבל לומר להיפך דאם יתקע תר"ת בנשימה אחת דהיינו בלא הפסק ע"כ יחשב הכל קול א' זו מנא ליה, הרי כיון שהם בעצם ג' קולות מהיכ"ת שייעשו קול אחד ע"י שאינו מפסיק ביניהם.
ומשמע מזה שמה שמצריך שהשברים תרועה יהיו בנשימה אחת אי"ז מטעם הפסק כ"א משום שצ"ל פעולה אחת דאם יהיה ב' נשימות יהיה ב' פעולות וכל שנעשה בב' פעולות אינו נחשב קול אחד, ולפ"ז ניחא מה שרצה הרא"ש לדון מזה להיפך דבתר"ת אם יתקע הכל בנשימה אחת יהיה הכל פעולה אחת וממילא שהוא קול אחד. [רק שלבסוף מסיק הרא"ש דחילוק הקולות מה שתר"ת הם בעצם ג' קולות מועיל לחלק אף שנעשה בפעולה אחת.] וע"ע לקמן.
ט. ומכל הנ"ל מורם דענין ב' נשימות שדנו בו ר"ת והרא"ש היינו ב' נשימות ממש שעושה פעולת נשימה בנתיים. אבל החזו"א הבין שהכונה להפסיק פחות מכדי נשימה. וכפי הנראה החזו"א תפס שא"א לצמצם כדי נשימה בדיוק וכל שדברו הראשונים בזה הוא בפחות מכדי נשימה ויותר מכדי נשימה, אבל הפסק כדי נשימה בדיוק לא משכח"ל, עיין בדבריו שכל דברים הם עד"ז, ואינו מובן לענ"ד דכל שעושה פעולת נשימה ותוקע מיד זהו כדי נשימה וכנ"ל. והרי מדברי הראבי"ה מוכרח כן, שהרי רש"י כתב שבין תר"ת לר' יהודה היה מפסיק כדי נשימה, וביאר הראבי"ה דטעמא דרש"י משום שא"א, דהיינו שצריך לעשות פעולת הנשימה באמצע שאינו יכול לכלכל תר"ת בנשימה אחת, אשר מוכרח מזה שהיה נושם ממש בין תקיעה לתרועה ובין תרועה לתקיעה, ומ"מ יותר מכדי נשימה היה אסור להפסיק כמבואר בראבי"ה, ואין זה צמצום כלל, דכל שמפסיק בשביל הנשימה היא צורך התקיעה, וכל שמפסיק יותר מזה היא הפסקה שלא לצורך, וכנ"ל. וצ"ע.
י. והנה האחרונים כתבו דע"כ מלבד מצות השמיעה יש מצות תקיעה ג"כ כדחזינן דבעינן שיתקע בר חיובא, ועפ"ז דנו איך א' תוקע לאחרים ולמה לא בעינן שכאו"א יתקע בפנ"ע. ויש שכתבו משום דשומע כעונה וזה ק' דנהי דשומע כעונה מגזה"כ אבל שיהיה שומע כתוקע אין לנו. והאבני נזר (או"ח תל"א) פי' שהוא מדין שליחות ואף שבמצות השמיעה ל"ש שליחות דהיא מצוה שבגופו אבל התקיעה אינה מצוה שבגופו ויוצא ע"י שליחות. ולפ"ז ביאר האבנ"ז למה תקנו נוסח הברכה על השמיעה ולא על התקיעה, משום דקיי"ל בעלמא שליח מברך וא"כ אילו היתה הברכה נתקנת על התקיעה לא היה מברך כ"א הש"ץ ולכן תקנו הברכה על השמיעה כדי שכל הקהל יתחייבו בברכה את"ד.
אבל דעת ר"ת שמברך על תקיעת שופר ולדידיה יקשה איך תקנו הברכה על התקיעה שעושה התוקע לבדו.
יא. וע"כ דר"ת חולק על סברת האבנ"ז וס"ל דמה שהש"ץ תוקע לכולם אין זה מדין שליחות, וצ"ל שיש שום גילוי דע"י שמיעת הקול מתיחסת התקיעה גם אל השומע, וכעין דין שומע כעונה. ועיין בחי' ר"י הזקן עמ"ס ר"ה דלמד מקרא דיום תרועה יהיה לכם, דא' תוקע לאחרים, והם הם הדברים.
יב. והנה בירושלמי רפ"ג דסוכה איתא דשופר של ע"ז יוצא בו יד"ח דלית קול אסור בהנייה, והרמב"ם ריש הל' שופר ביאר משום שהמצוה היא בשמיעה לחוד. אבל לדעת האחרונים שיש מצוה גם בתקיעה (וכן נראה ע"כ דעת ר"ת דס"ל שמברכים לתקוע שופר) יק' סוגיית הירושלמי הלזו. וי"ל על דרך האבני נזר שרק השמיעה היא מצוה שבגופו והתקיעה אינה מצוה שבגופו, והביאור דהתקיעה אף שהיא חלק מהמצוה אבל קים להו לחז"ל שתכלית התקיעה היא רק להוציא קול בשביל השמיעה ולכן אין התקיעה מצוה שבגופו, וא"כ ניחא הירושלמי דגם התקיעה היא רק להמציא קול בשביל השמיעה.
אבל לר"ת שעיקר הברכה על התקיעה ק' לומר שיקבעו הברכה על מה שהיא רק מכשיר, ולדעת ר"ת יקשה הירושלמי הנ"ל.
יג. וי"ל לדעת ר"ת שעיקר התקיעה היא בקול שפעולת המצוה אינה לתקוע את השופר, כדי שנאמר שהשופר הוא החפצא של מצוה, אלא פעולת המצוה היא לתקוע את הקול, והקול הוא החפצא של מצוה, והשופר רק מכשיר, ולכן גם שופר של ע"ז כשר שהוא רק מכשיר לעשיית הקול ולית קול אסור בהנייה.
יד. ועד"ז מבוארת סברת התוס' סוכה דצריך להפסיק בנשימה בין תר"ת לר' יהודה דבעינן תקיעה בפנ"ע ותרועה בפנ"ע, דכיון שהתקיעה מתיחסת להקול, ממילא להיפך ג"כ הקול מתיחס למעשה התקיעה, וממילא יש מקום לומר שצורת תקיעה נקבעת עפ"י מעשה תקיעה, וצורת תרועה ע"י מעשה תרועה, וכל שתוקע ומריע בנשימה אחת הר"ז מעשה אחד ומעשה זה אינו לא מעשה תקיעה ולא מעשה תרועה, וחסר בשם תקיעה ובשם תרועה.
וכן הרא"ש דס"ל דצריכים לתקוע שברים תרועה בנשימה אחת, ונתבאר לעיל שאי"ז מטעם הפסק כ"א משום דס"ל דכיון שהוא קול אחד צ"ל ע"י מעשה אחד, ולנ"ל הסברא מבוארת דכיון דס"ל דשברים תרועה הוא קול אחד, ושם אחד, ממילא דצ"ל ע"י מעשה אחד, דכל שנעשה ע"י ב' מעשים אי"ז מעשה של שברים תרועה.
טו. ועד"ז מבוארת ג"כ סברת ר"ת דגנוחי ויילולי לא עבדי אינשי בנשימה אחת, שרצונו לומר דכיון שגנוחי ויילולי עבדי אינשי בב' נשימות, זהו צורת המעשה של גניחה ויללה, שהם בעצם ב' מעשים נפרדים, וממילא דגם כשתוקע שברים תרועה, צ"ל ב' מעשים נפרדים, מעשה שברים שהוא גניחה, ומעשה תרועה שהוא יללה. שהם ב' פעולות. וממילא שצ"ל בב' נשימות, וכנ"ל שכל נשימה היא מעשה בפנ"ע, ודו"ק.
0 comments Leave a Comment