מלחמת מצוה ועזרת ישראל מיד צר

א. במשנה סוטה (מד:) במה דברים אמורים [שחוזרים חתן ובונה בית כו' מעורכי המלחמה] במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפי' חתן מחדרו וכלה מחופתה. א"ר יהודה בד"א במלחמות מצוה אבל במלחמות חובה הכל יוצאין אפי' חתן מחדרו וכלה מחופתה. ובגמ' א"ר יוחנן רשות דרבנן זהו מצוה דר' יהודה, מצוה דרבנן זו היא חובה דר"י. אמר רבא מלחמות יהושע לכבש דברי הכל חובה מלחמות בית דוד לרווחה דברי הכל רשות כי פליגי למעוטי עכו"ם דלא ליתי עלייהו מר קרי לה מצוה ומר קרי רשות נפק"מ לעוסק במצוה פטור מן המצוה ע"כ. ומבואר מסוגיא זו דלכו"ע אין הכל יוצאים למלחמת עכו"ם דלא ליתי עלייהו. רק נח' חכמים ור"י דחכמים קוראים למלחמה זו מלחמת רשות, והעוסק בה אינו פטור מן המצוה, ור"י קרי לה מלחמת מצוה להיות עוסק במצוה פטור מן המצוה, אבל דין הכל יוצאים אפי' חתן כו' הוא רק במלחמת יהושע לכבוש שנקרא מצוה לחכמים וחובה לר"י.

ועי' רמב"ם פ"ה מלכים ה"א אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם. ואח"כ נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו עכ"ל. ובכ"מ כ' וז"ל ויש לתמוה על רבינו שקרא למלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק מצוה ולא קראה חובה עכ"ל. ומבואר דס"ל להכ"מ דהרמב"ם פ' כר' יהודה, והיינו מדכתב הרמב"ם שעזרת ישראל מיד צר היא מלחמת מצוה, ומפ' הכ"מ דהיינו מלחמה דלא ליתי עכו"ם עלייהו שאמר רבא, ומדקרי לה הרמב"ם מלחמת מצוה ש"מ דפסק כר' יהודה. רק שהק' הכ"מ דא"כ מלחמת עמלק וז' עממין היתה צריכה להקרא מלחמת חובה כשיטת ר' יהודה. ותמוה, איך אפש"ל דעזרת ישראל מיד צר היא המלחמה דלא ליתי עכו"ם עלייהו שאמר רבא, הא במלחמה זו לכו"ע חוזרים מעורכי המלחמה כמבואר בסוגיא הנ"ל, ואילו עזרת ישראל מיד צר קראה הרמב"ם מלחמת מצוה וסתם לק' בפ"ז ה"ד דבמלחמת מצוה הכל יוצאים אפי' חתן מחדרו וכלה מחופתה, ומשמע דבכלל זה עזרת ישראל מיד צר. והלח"מ חולק על הכ"מ [אבל לא הזכיר ראיה זו] וס"ל שהרמב"ם פוסק כחכמים, ומלחמת עכו"ם דלא ליתי עלייהו היא מלחמת רשות, אבל עזרת ישראל מיד צר שהזכיר הרמב"ם הוא דין אחר, דמלחמת עכו"ם דלא ליתי עלייהו היינו כשלא באו עלינו רק למנוע מהם היכלת לבוא עלינו לעתיד, משא"כ מלחמת עזרת ישראל מיד צר היינו כשהגויים באים להלחם עלינו.

אלא דלפ"ז צ"ע מניין למד הרמב"ם כן שמלחמת עזרת ישראל מיד צר היא מלחמת מצוה. [אבל מלחמת עמלק שהיא מלחמת מצוה אף שרבא לא הזכיר כ"א מלחמת יהושע לכבוש אפש"ל דפשיטא לי' דהיא מצוה כמו החרמת ז' עממין דמאי שנא. ועוד אפשר שהיא נכללת במלחמת יהושע לכבוש שהרי גם הוא לחם בעמלק.]

ולענ"ד מקור הרמב"ם בזה הוא מסוגיית הירושלמי סוטה סופ"ח על המשנה הנ"ל וז"ל: אמר ר' יוחנן משמעות ביניהון, ר' יהודה היה קורא למלחמת הרשות מלחמת מצוה, אבל מלחמת חובה הכל יוצא אפי' חתן מחדרו וכלה מחופתה [וזהו כדעת ר' יוחנן בש"ס שלנו]. אמר ר' חסדא מחלוקת ביניהון, רבנן אמרין מלחמת מצוה זו מלחמת דוד מלחמת חובה זו מלחמת יהושע. ר' יהודה היה קורא מלחמת רשות [בכת"י ווטיקן: מלחמת מצוה] כגון אנן דאזלין עליהון, מלחמת חובה כגון דאתיין אינון עלינן ע"כ. כך הגי' בספרים שלנו, ואינו מובן כלל, ובק"ע ובפנ"מ הגיהו כל אחד עפ"י דרכו ע"ש. אבל נ"ל שגירסת הרמב"ם היא כך: אמר ר' חסדא מחלוקת ביניהון, רבנן אמרין מלחמת רשות זו מלחמת דוד, מלחמת מצוה זו מלחמת יהושע. ור' יהודה היה קורא מלחמת מצוה כגון אנן דאזלין עליהון, מלחמת חובה כגון דאתיין אינון עלינן ע"כ. והוא מתפרש כך, דר' יוחנן אמר משמעות ביניהן דל"פ ר' יהודה וחכמים בדין כ"א במשמעות, דרשות דרבנן היא מצוה דר' יהודה, ומצוה דרבנן היא חובה דר' יהודה. וזה כמה שאמר ר' יוחנן בבבלי ג"כ. ור' חסדא חולק וס"ל להיפך, דר' יהודה וחכמים ל"פ במשמעות, כ"א בדין, והיינו דקאמר ר' חסדא מחלוקת ביניהן, דפליגי בדין ולא במשמעות. וכיון דלא פליגי במשמעות הרי שיש ג' גדרים: חובה מצוה ורשות. ומבאר ר' חסדא דמלחמת רשות היא מלחמת דוד להרחיב גבול ישראל. ומלחמת מצוה היינו מלחמת יהושע לכבוש דהיינו מלחמת ז' עממין ועמלק. ומלחמת חובה היינו דאתיין אינון עלינן דהיינו עזרת ישראל מיד צר. וחולקים חכמים ור' יהודה בדין, דחכמים ס"ל דרק ממלחמת רשות חוזרים אבל במלחמת מצוה הכל יוצאים, אפי' חתן מחדרו כו'. ור' יהודה ס"ל דגם ממלחמת מצוה חוזרים, ורק במלחמת חובה דעזרת ישראל מיד צר הכל יוצאים. והם הם דברי ר' חסדא, דרבנן אמרין מלחמת רשות זו מלחמת דוד, דהיינו להרחיב גבול ישראל, ומלחמת מצוה זו מלחמת יהושע, ובמלחמת מצוה הכל יוצאים, כדברי חכמים במשנה. ור' יהודה אומר שכל דאנן אזלינן עליהון, ואפי' אם הוא מחמת מצוה (כמו מלחמת יהושע), חוזרים עליה, ורק אם אינון אתיין עלינן דהיא מלחמת חובה בזו היא דהכל יוצאים, וכדברי ר' יהודה במשנה דאפי' במלחמת מצוה חוזרים ורק במלחמת חובה הכל יוצאים.

וממילא דאע"ג דאנן קיי"ל כחכמים דאפי' במלחמת מצוה הכל יוצאים, דהיינו מלחמת יהושע לכבוש ומלחמת עמלק, ועוד דסוגיית הבבלי סתם כדעת ר' יוחנן דגם ר' יהודה סובר כן, מ"מ למד הרמב"ם מסוגיא זו דעזרת ישראל מיד צר היא חמורה ממלחמת יהושע לכבוש, ואפי' ר' יהודה הסובר (לדעת ר' חסדא) דחוזרים ממלחמת יהושע לכבוש, ס"ל דבעזרת ישראל מיד צר יוצאים, ומיני' נשמע דלחכמים דהכל יוצאים למלחמת מצוה, כ"ש שהכל יוצאים לעזרת ישראל מיד צר, ואתיא שפיר פסק הרמב"ם ודו"ק.

[אבל לגי' הק"ע והפ"מ ולפירושם יוצא דעזרת ישראל מיד צר קיל ממלחמת יהושע לכבוש, וא"כ כיון דדעת הבבלי דחכמים ור"י מיירי במלחמת יהושע, ובזה הוא שאמרה המשנה דהכל יוצאים, א"א לדון מזה לעזרת ישראל מיד צר. גם בעצם יש דוחק בפירושם דיוצא לדעתם דלדעת ר' חסדא נחלקו ת"ק ור' יהודה גם במשמעות וגם בדין, משא"כ למש"נ לר' חסדא לא נחלקו חכמים ור' יהודה במשמעות כלל, אלא בדין לבד.]

ב. החינוך (תקכ"ה תקכ"ז תקס"ו) כתב שמצות קריאת שלום ומצ' אל תיראו ואל תחפזו ומצ' ויד תהיה לך מחוץ למחנה נוהגות בזכרים ולא בנקבות שאינן בנות מלחמה. והק' המנ"ח הא במלחמת מצוה הכל יוצאים אפי' חתן מחדרו וכלה מחופתה כדאי' במשנה סוטה (מד:).

והגרי"ד סולוביציק שליט"א לרפוא"ש (ס' קובץ חידו"ת בענין מלחמת מצוה) תי' דבמלחמת ז' עממין ועמלק מלבד החיוב מלחמה המוטל על הציבור יש גם חיוב על כל יחיד להרוג כל מי שבא לידו מהם, ודייק כן מדברי הרמב"ם שכתב בפ"ה שם ה"ד דכל שבא לידו א' מז' עממין ולא הרגו עובר בל"ת דלא תחיה כל נשמה, ואח"כ כתב בה"ה "וכן מ"ע לאבד זכר עמלק כו'" משמע דבחדא מחתא נינהו. ובחיוב זה מסתבר דגם נשים חייבות, כיון שאינו חיוב מלחמה, ובזה אפי' נשים חייבות, ולכן כלה יוצאת, אבל כיון שאי"ז מדיני מלחמה לא נאמר בזה המצוות דקריאת שלום ואל תיראו ויד תהיה לך כו', את"ד.

וקשיתי בי' טובא מש"כ דיש חיוב על כל יחיד להרוג כל מי שבא לידו מעמלק ובזה גם נשים חייבות, ומדייק כן ממש"כ הרמב"ם "וכן בעמלק כו'", והרי משם מוכח איפכא, שהרי גבי ז' עממין כתב הרמב"ם שאם בא לידו א' ולא הרגו עבר על הל"ת דלא תחיה כל נשמה, אבל לא כתב שביטל מ"ע דהחרם תחרימם. וא"כ מיני' נשמע דבמחיית עמלק דליכא ל"ת כלל באמת אם בא לידו אחד ולא הרגו לא עבר על כלום.

ועוד, דהרי מפורש ברמב"ם בסה"מ סוף מנין העשין וז"ל "תמצא מהם מצוות שהן חובה על הצבור ולא על כל איש ואיש כמו... הכרתת זרעו של עמלק כו" עכ"ל הרי מפורש דמוטל על הצבור ולא על היחיד.

אמנם החינוך כתב במצ' תכ"ה דאם בא לידו א' מז' עממין ולא הרגו ביטל מ"ע, הרי דיש חיוב על כל יחיד, אבל לענין מצות מחיית עמלק כ' מפורש במצ' תר"ד שמוטלת על הצבור. ואפשר דבאמת חלוק מצות מחיית עמלק ממצות החרם תחרימם בזה לדעתו, והיה ניחא לפ"ז מה שפסק גבי מצ' החרמת ז' עממין שנוהגת בזכרים ונקבות, ואילו במצ' תר"ג כ' שזכירת עמלק נוהגת בזכרים ולא בנקבות שלא להן לעשות מלחמה, וע"כ דגם ממחיה פטורות, ומ"ש מהחרת ז' עממין, אלא כנ"ל דהחרמת ז' עממין מוטל על כל יחיד ואינה חיוב מלחמה.

אמנם יש נוסחאות אחרות בחינוך מצ' תר"ד שאחר שכתב שמצות מחיית עמלק מוטלת על הציבור כתב וז"ל "ובאמת כי גם על כל יחיד ויחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב כו'" עכ"ל, הרי דבאמת יש חיוב על כל יחיד מלבד החובת ציבור, אבל הרי מפורש בדבריו שהוא מוטל רק על הזכרים [וצ"ע באמת מ"ש מהחרמת ז' עממין ובמקו"א כתבתי מזה (ס' ישמח אב ח"א על ר"ה וסנהדרין סי' ל"ב)].

והנה הקושיא ממש"כ החינוך דנשים לא משכח"ל בהו מצות יד תהי' לך וקריאת שלום ואל תיראו והא במלחמת מצוה הכל יוצאים אפי' כלה מחופתה לכ' אי"ק די"ל שהן יוצאות לספק מים ומזון וכמש"כ הרדב"ז פ"ז מלכים ה"ד. והוא דבר ברור דלא יצאו הנשים ללחום בעמלק בעצמן וכמבואר בקרא גבי מלחמת שאול שמנה עשרת אלפים איש יהודה, ואבוה דכולהון ברפידים שאמר משה ליהושע בחר לך אנשים. ודבר מוזר מאד לומר שכונת המשנה שהכלות יוצאות להלחם. אבל מה שמ"מ צריך עיון דאם דינא הוא דכלה יוצאת מחופתה ואפי' אם הוא רק לספק מים ומזון א"כ הרי מצד דין זה תחשבנה חייבות במצ' מחיית עמלק ואמאי פטרן החינוך ממצ' זכירה.

אבל נראה דלק"מ דמה שיוצאות לספק מים ומזון אינה כלל מצד המצוה דמחייה, רק יוצאות לספק מים ומזון כבמלחמת רשות אם המלך מוציאן, רק המשנה אשמעי' דרשאי להוציאן משא"כ בבמלחמת רשות דודאי אינו רשאי להוציאן שהרי חתניהן חוזרות עליהן מהמלחמה והם נקיים לביתם כל י"ב חודש ואפי' לכופם לספק מים ומזון אינו יכול כמבואר בפ"ז מלכים הי"א, ומה יועיל לחתן להיות נקי לביתו אם יוציאו את הכלה. משא"כ במלחמת מצוה כיון שהחתן יוצא ממילא נשארה הכלה חפשית ויכול המלך להוציאה לספק מים ומזון וז"ב.