פולטת זרע

הזב והזבה בעו לישב ז ימים נקיים רצופים . ובנדה כב. אמרינן דראיית קרי אינו עולה ולא סותר את מנין ז נקיים. וגזה"כ הוא משום צחצוחי זיבה. ומשמע משם דפולטת זרע לא תסתור דאין הזרע סותר אלא התערובת זיבה שבו. ובזבה לא שייך הכי. אלא דבנדה לג. בעי רמי בר חמא אי פולטת שכבת זרע אי דינה כטומאת מגע ולא תסתור בזיבה דהא אין הזרע שלה. או האם פליטתה דינה כטומאה היוצאה מגופה ורואה הוי וא"כ אותו יום שרואה אינו עולה ולא סותר. ואפשר שזה חומרא מדרבנן משום דמחזי כרואה אבל איה"ן מה"ת ודאי נוגעת הוי וכיון דלא אפשטא הוי ספק דרבנן לקולא. כן דעת הראב"ד . אבל בב"י קצו:יא הביא את הרא"ש ושאר ראשונים דסברו דיש להחמיר כיון דבפרק יוצא דופן (מב.) רבא ואביי סברו דדין פולטת כרואה. ברם מנדה סז: משמע דפולטת זרע אינו מפסיק. דהא הטעם דאסרו לאשה לטבול בשביעי משום שמא תשמש עם בעלה ושמא תבא לידי ספק אם באותו יום תראה ותסתור. והקשה הראב"ד דתיפוק ליה דתסתור ע"י פליטתה בשעת שימושה? אלא ע"כ פולטת אינה סותרת. לכן פירש ר"ת דרק אשה שבאה על זב פליטתה סותרת משום צחצוחי זב אבל שאר נשים אין פליטתן מפסיק את ספירת ז נקיים. והראב"ד סבר דרק לענין טהרות דפולטת דינה כרואה ולא לענין לבעלה. ותמה עליו הרא"ש דאיך תסתור לחצאין? ומפני קושיא זו סבר הרא"ש בריש פרק בנות כותים (עח.) דכ"ע לא פליגי דאם טבלה כבר אין פליטת זרע עוקר את ה ז נקיים שמנתה כבר ע"י מקצת היום ככולו. אבל קודם שתספור ז נקיים צריכה האשה לחכות עד שהזרע בתוכה ימות שמא יפלט ויפסיק את מנייתה. וכן הלכה.

ובשבת פו. נחלקו התנאים עד מתי אין חוששין לפליטת זרע. ודעת הרמב"ם דעד ג עונות(לו שעות) הזרע חי אבל דעת רוב הפוסקים דעד ו עונות(עב שעות) דקודם מתן תורה בני ישראל הפרישו מנשותיהן ג ימים מפני טומאת פולטת זרע. וכן הלכה.
זב בעי מים חיים ולכן רק יכול לטבול במעיין ורש"י בסז. מביא דעת דגם זבה בעיה מים חיים ודוחה שיטה זו דתוספתא מפורשת דזבה טובלת במקוה.וכן פסק הרא"ש בסוף פרק תינוקת. וכן הלכה. אבל עיין רא"ש פח: שהביא תורת כהנים דקצת משמע דגם זבה בעי מיים חיים מדלא הקשה ק"ו דזב אינו מטמא בפנים כבחוץ ורק מנדה הקשה ק"ו זה. ומצוה ליישב. (וע"ע במאמר של הרב שמואל מאייברוק בענין זה בית יצחק לו)
ועיין בטה"ב (שצד-שצח) שכן דעת הר"ן הרשב"א רבינו שמואל והמאירי.
אלא דנחלקו הראשונים התם בפירוש "אבל אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק". לפירוש שחכמים רק אסרו לשמש אבל מותרת לטבול בשביעי שפיר יש להקשות כן דמאי ספק הא ודאי אם תשמש תפלוט. אבל לפירוש שחכמים אסרו לטבול בשביעי שפיר יש לפרש שמא תבוא לידי ספק כלומר דרק לענין ראיית דם דהוי דין דאורייתא גזרינן שלא תטבול אבל משום פליטה דהוי מדרבנן משום ספק שמא תשמש לא גזרינן שלא תטבול. עי"ל דלא כל המשמשת בודאי פולטת זרע המטמא וכיון דפולטת הוי מדרבנן משום ספק דרבנן לא גזרו. כדמצינו בתוס חולין קיד לענין מעמיד בב"ח דרבנן.
באמת מצינו הבדל בנדה בין איסור לטומאה בענינן ס"ס. עיין תוס ב"ק יא. וכן בכוזרי כתב דאע"פ דאין אנו עוסקים בטהרות האדינא איסור נדה לבעלה שייך משום דיש ב דינים בנדה איסור וטומאה. וע"ע באתוון דאורייתא דדן בזה באריכות. ועיין אדרת אליהו בין דם לדם ובין נגע לנגע דאיסור מטומאה לא ילפינן במה מצינו משום דגוף אחר של תורה ואכמ"ל. לפיכך כהשרב פוסק לא יאמר טמאה אלא אסורה לבעלה. ונכון הוא ע"פ הלכה ודרך ארץ קדמה לתורה.
ב"י קצו (יא) וע"ע גר"א [לב] וטהרת הבית (שצט-תא) שהרמב"ם גרס ג עונות ורש"י גרס ו עונות
ועד היום הרופאים מסופקים עד כמה ימים זרע יכול להזריע כשנפלט אם ג עונות או ו עונות.