שיעור כתמים
כבר בארנו לעיל דנדה נז: מודה שמואל דראית דם בלי הרגשה טמאה מדרבנן ומקרי כתם. וטעם דגזרו על כתמים פרש"י ד"ה מדרבנן (נח.) משום דחוששין שמא הרגישה ולאו אדעתה. כלומר דגזרה לא הרגישה אטו הרגישה. אבל תד"ה מודה (שם) חלק על רש"י דאין גזרת כתמים משום ספק הרגשה אלא גזרה בלא פלוג ואפילו ודאי לא הרגישה הוי כתם.

ואמרינן התם במשנה(נח:) מעשה שבאה אשה לר"ע ופסק לה ר"ע לקולא משום דהוי כתם ודרש לתלמידיו דם ולא כתם ולכן בכתמים מורין להקל. ואמרינן בגמרא שם דכתמים תולין בדבר אחר להקל כגון עיר שיש בה חזירים אין חוששים לכתמים וכתב תד"ה עיר דהתליה בעי עכ"פ רגלים לדבר. וטעם דהקילו בכתמים איתא בגמרא דאין לך סדין וסדין שאין בו טפת דמים. והטעם משום מאכולות ופשפשין שנמצאים. ושיעור מאכולות אלו עד כגריס. לכן כל מראה כגריס אין חוששין לכתמים ורק אם כגריס ועוד הוי שיעור כתם. שהוא בערך שיעור של penny(19-20 מ"מ). ויש לעיין אי הטעם דפחות מכגריס טהור משום תליה או דלא גזרו חז"ל גזרת כתמים בשיעור פחות מזה. עיין חת"ס (ח"ב יו"ד קפב) דכתב וז"ל והנה הרב אב"ד הוה ס"ל דלא אמרו כתמים אלא לטהרות ולא לבעלה וראב"ד תמה עליו מלקמן דף נ"ח ע"ב דאמרי' אין לך אשה שטהורה לבעלה אע"כ לבעלה נמי חיישי' לכתמים וכן הלכתא ולפי הנ"ל נראה דעכ"פ צדקו דברי הראב"ד בהא שתחלת גזירת כתמים הי' כשהיה עוסקים בטהרות מטעם הנ"ל וממילא נאסר נמי לבעלה ועכשיו נמי שבטלו טהרות מ"מ דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו ובזה א"ש הא דבעינן שיעור גריס אע"ג דבזמנינו לא אשכחן מאכולת כה"ג מ"מ אין לך אלא מה שנאסר במנין הראשון שהי' מאכולת גדול כגריס הקלקי ואע"ג דליכא עכשיו כהאי גוונא מ"מ עכשיו בלא"ה הי' לנו לטהר כל הכתמים רק שא"א להתיר מה שנאסר במנין הראשון ושיעור קטן לא נאסר מעולם וא"ש הכל בעזה"י. עכ"ל כלומר דטעם הגזרה משום מאכולת אבל עצם גזרת כתמים בלא פלוג דלא דרשינן טעמא דגזרה. וא"כ אפילו שהאידנא אין מצויים מאכולת באותו שיעור (וכן חשש המעיל צדקה לזה) עכ"פ גזרת כתמים בלא פלוג. דלענין טהרות כתם מטמא וגזרו חז"ל לבעלה אטו טהרות וגדולה מזו סבר הראב"ד והבין שכן דעת הריף מדהשמיט הלכות כתמים משום דהאידנא אין עסוקים בטהרות לפיכך אין גזרת כתמים כלל. ואע"פ שדחה הראב"ד סברא זו ממה דאיתא בנדה נח: אין לך אשה שטהורה לבעלה דמשמע דגזרת כתמים גם לענין אסורה לבעלה מ"מ עצם הגזרה אטו טהרות ואע"פ שאין הטעם היום כיון שנאסר נאסר אבל אין לאסור יותר ממה שנאסר. לפיכך גם האידנא שיעור כתמים כאותו שיעור של חז"ל דהיינו כגריס ועוד. וכן פסק הראש"ל שליט"א (טה"ב ח"א שסז) ע"פ רוב ככל האחרונים.
והרב נתן עצה טובה שלכל רב ילך עם מטבע של שעור גריס עמו. ובשבת במקום שיש עירוב יזמין מבעו"י קופסא בשעור זה דמטבע מוקצה מחמת גופו.

הרמ"א(בקצו ס"ק י) פסק כהמרדכי שהחמיר ב ג ימים ראשון של השבעה נקיים דאין לתלות בכתמים משום דאשה מעיינה פתוח ולא הוי ספק השקול. אבל הספרדים לא החמירו משום מכיון דדעת רוב הראשונים דמשהפרישה בטהרה הוי בחזקת טהורה הוי ספק נגד החזקה. עכ"פ הרמ"א הקיל בכתם פחות מכגריס ועוד גם בג ימים וא"כ משמע דשיעור לא הוי תליה אלא גזרה. [ק"ק דלשון הרמ"א הוא תולה בכינה]. ועיין בפירוש רעק"א (קצ:ה) דהביא דעת הראב"ד דבמראה שחור שלהלן מבואר דטמא כיון דאין דרך כינה בדם שחור א"א לתלות בו אם פחות מכגריס וא"כ מראה שחור מטמא בכל שהו. משמע דהראב"ד סבר דשיעור כגריס הוי תליה ולא מעצם הגזרה וכיון דהרמ"א לא סבר פסק הרב דאין חוששין להראב"ד. [וכן באגר"מ יו"ד ג סימן קמב:ד התיר דלא כרעק"א. ואפשר דהרעק"א סבר דבתחלת הגזרה רק גזרו שיעור גריס למראה אדום אבל למראה שחור לא גזרו שיעור וא"כ אין ראיה דהרמ"א לא סבר כן דאפילו הראב"ד מודה דשיעור הוי גריס. וצ"ע. אלא דמסתימת הראשונים משמע דלא סברו כהראב"ד.]
אשה ששכחה או מסופקת אם הוי שיעור גריס כגון שנאבד בגדה. [דדמיא לנשפך ביו"ד צח] לכאורה הוי ספק גריס לקולא כיון דבכתמים שומעים להקל. אבל בבדי השלחן (קצ:ה ביאורים ד"ה יש) סבר דלא הוי ספק שיעור אלא ספק תליה וספק תליה אין תולים. לכאורה הרב כוהן שליט"א הבין דשיעור כגריס הוי תליה ולא כהבנת הרב דדייק מהרמ"א פחות מכגריס לא הוי כתם כלל. ולכן הרב חלק עליו ופסק דספק גריס לקולא.[אבל ודאי רק כגון שנאבד הבגד דומיא דנשפך משא"כ כשאין יכול האדם לשער דא"כ מה הועילו חכמים בשיעור זו. עיין ש"ך שם בשם הר”ן].