דם מכה
דם מכה אפילו דם מכה בפרוזדור טהור. ובחזו"א (ריש סימן פא ד"ה אבל מה) דן באשה שיש לה אבעבועות במקורה בפיה המזנקים את דם הנדות והמעיין משמע דאם חותך את המקור ויורד דם הוי דם מכה. אולם בפאר הדור (ד:קלא) משמע דאם המקור מזדעזע מזה ויורד דם הוי דם טמא. ומדבריו נראה דכללא דמלתא דדם מכה הוא דאם פעולה זו תיצור דם בכל מקום בגוף אז דינו כדם מכה אבל אם פעולה זו רק תוריד דם מן המקור הוי דם טמא.(עיין פתחי הלכה תכח[ח] ח"ב תקח) וכ"כ בנשמת אברהם בשם הגרשז"א דדם נדה רק הדם היוצא מאיליו כדרכו באופן טבעי (עמ. פא). (לכן בבדיקות רופא היוצרים דם פעמים הוי דם מכה ופעמים הוי דם נדה ועיין בפתחי הלכה שכתב על זה באריכות איזה בדיקות רפואית. וע"ע בנשמת אברהם קא-קג. ואפילו אם לא רואה דם להנוב"י יש לחוש לפתיחת הקבר ואכמ"ל.)
עיין בספר האשכול שהבין דברישא דברייתא משמע דמדובר שיש לה מכה אלא שאינה יודעת אם מוציאה דם ובסיפא משמע שיודעת שמכה זו מוציאה דם. וכתב הרשב"א בתוה"ב (ז:ד קפא:) ומסתברא דאפילו אינה מרגשת ממש שהדם שותת ויורד מן המכה יכולה לתלות דדם מכה מדלא בעי בדיקה לראות אם דם בא מן מכה אלמא דמן הסתם תולה במכתה. וסיפא לאו דווקא דבתוספתא לא כתוב שממנה דם יוצא אלא האשה רק צריכה לדעת שמרגשת במכה ומאמינים לה שמוציא דם. אבל עיין מרדכי דדייק מהסיפא יש לי במקור שממנה יוצא דם וז"ל משמע דוקא שיודעת שיצא דם מן המכה תולה בה אבל מספק אינה תולה אבל בשעת וסתה אפילו יודעת בודאי שהדם יוצא מן המכה אינה תולה בו דאל"כ לא תהיה טמאה לעולם. אמנם כתמים שתמצא בבגדיה תולה במכה אפילו אינה יודעת שהמכה מוציאה דם דבכתמים הלכו חכמים להקל משום דכתמים דרבנן. עכ"ל. לכאורה נחלקו לדעת הרשב"א א"צ לדעת אם מכה זו מוציאה דם אלא מעמידים את האשה בחזקתה והוי ספק נגד החזקה אבל להמרדכי צריך לידע שהמכה מוציאה דם משום ספק דאורייתא לחומרא. אבל הש"ך (קפז:כד) כתב דהמרדכי והרשב"א לא נחלקו אלא המרדכי רק בעי לדעת שמכה זו בדרך כלל מוציאה דם אבל א"צ לדעת דעתה מוציאה דם דאין עיניה בין מכתה ובזה סמכינן על הרוב. וזו כוונת הרשב"א. ומודה הש"ך דבש"ע משמע דפליגי אהדדי
שולחן ערוך יורה דעה סימן קפז
אם יש מכה באותו מקום, תולין בדם מכתה. ואם דם מכתה משונה מדם ראייתה, אינה תולה בדם מכתה. הגה: וכל זה באשה שיש לה וסת קבוע, ואז יכולים לתלות שלא בשעת וסתה במכתה, אע"פ שאינה יודעת בודאי שמכתה הוציאה דם. (כך משמע בפסקי מהרא"י סימן מ"ז ובהגהות ש"ד) ...אבל אם ידוע שבא מן המקור, אע"פ שיש לה מכה במקור, אינה תולה במכה, אם אין לה וסת קבוע, אלא אם כן יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם. (כן משמע במרדכי ה"נ ובהג"מ פי"א דא"ב) (ועיין ס"ק כ"ב). ומ"מ בשעת וסתה, או מל' יום לל' יום, אינה תולה במכתה, דאל"כ לא תיטמא לעולם. (ג"ז שם ובב"י בשם סמ"ג וסמ"ק). וכתמים, תולה בה בכל ענין (במרדכי).
לפיכך רוב האחרונים(עיין טה"ב רלה) לא סברו כפירוש הש"ך לכן מרן פסק כהרשב"א והרמ"א כמהרדכי.
ואמרינן התם "ואם יש לה וסת תולה בוסתה". פירוש רש"י שאינה רואה כל פעם דמ"ת אלא לפרקים אז קבעה לה וסת לדמ"ת לאותו פרק ואינה אסורה לעולם. ורמב"ם פירוש דברשיעי עסקינן(א"נ יוצא לדרך) דאם שמשה סמוך לוסתה אז תולה את ראייתה לוסתה. והמרדכי פירש דאם יש לה וסת קבוע אז אינה קובעת וסת ע"י דמ"ת שלא בשעת וסתה אפילו אם אין לה מכה. (הב"י(קפז:ד) הביא ג דעות אלו בסימן קפז ד וסובר דרש"י והרמב"ם לא פליגי אהדדי אלא על המרדכי. אבל עיין דרכי משה.) והרמ"א לעיל הבין שלהמרדכי אין תולה בוסתה אלא אם יש לה מכה באותו מקום אלא דבכה"ג א"צ לדעת אם מוציאה דם. וביאר הגר"א את הרמ"א דהוי ס"ס ספק אי צריכה לדעת שמוציא דם וספק אי תולה בוסתה בכל אופן כפשטות המרדכי. נמצא שהרמ"א סובר דאשה שיש לה וסת קבוע שלא בשעת וסתה תולה במכתה משום דאורח בא בזמנו והוי ספק נגד החזקה.
וכתב הש"ך (ס"ק כ) דכל תליה במכה רק לענין שאינה אסורה לעולם לבעלה משום דמ"ת דוסתות דרבנן ומשום עגונא אקילו אבל ודאי בעי ז נקיים וטבילה. אברא אם יודעת שמכה זו מוציאה דם אמרינן בנדה נח: דטהורה. וכתב הש"ך דזו גם כוונת הרמ"א וכ"כ בבדי השלחן ס"ק פג. ובטה"ב (רלז) כתב דמ"מ טובלת בלי ברכה. (ואם אינה יכולה ליטהר ממכה זו עיין שם וע"ע חזו"א סימן פב.)
כתב הרמ"א וכן אם אין לה וסת קבוע, והוא ספק אם הדם בא מן המקור או מן הצדדין, תלינן במכה מכח ספק ספיקא, ספק מן הצדדין או מן המקור, ואת"ל מן המקור, שמא הוא מן המכה.
ומכאן ראיה דס"ס אפילו באיסור כרת אמרינן. אלא דיש לדחות דדמ"ת דרבנן ולפי הש"ך עדיין בעיא ז נקיים.
ואע"פ דבטומאה ברה"י אפילו בס"ס טמא לענין אסורה לבעלה סמיכנן אס"ס (ועיין תוס ב"ק יא ד"ה ואין.)
וקשיא (עיין טה"ב רלט) דספק דם הבא מן הצדדין אינו ספק השקול דרוב דמים בא מן המקור? ותירץ בשו"ת אבני מלואים(ס"ס כג הגהה) דכי אמרינן דרוב דמים בא מן המקור ה"מ כשהדם בא מחמת עצמו אבל בדמ"ת ספק מן הצדדים הוי ספק השקול. אלא דהקשה הש"ך (כב) דהוי ס"ס משם אחד דלהתוס (כתובות ט.) לא הוי ס"ס. כלומר דהוי ספק מכה וספק מכה מן הצד אבל סוף כל סוף יש רק מכה אחת? ותירץ הנו"ב (יו"ד קמא מא) דכיון דספק מכה מן הצד אינו מטמא אוכלין ומכה במקור מטמא אוכלין משום דמקור מטמא אוכלין הוי ס"ס משתי שמות. ולא זכיתי להבינו דלא דמיא לכלל יב של הש"ך בסימן קי. למשל ס"ס של חדש דלא הוי שם אחד דשמה הס"ס פועל ע"י רוב צדדין להקל. כלומר ספק משנה זו או שנה שעברה ואפילו אם מהשנה הזו שמא כבר השריש שליש השנה. אבל כאן מה שייך רוב צדדין אימא דספק מן הצדדין מטהר מידי אוכלין אבל זה או אותו מכה של הספק הראשון וא"כ מה ספק מכה מוסיף לזה.וכי מכה שניה יש כאן? אבל לענין הלכה אע"פ דהוי ס"ס משם אחד כתב בטהרת הבית (עמוד רלח) דכיון דוסתות דרבנן אז חשש קביעת וסת ע"י דם מחמת תשמיש מדרבנן וס"ס משם אחד מהני בדין דרבנן כיון דהרמב"ם סובר דס"ס משם אחד הוי ס"ס. והכא נימא ספק דרבנן לקולא. אבל יראה דמ"מ בעיא טבילה וז נקיים דהא דינא דאורייתא.
כל זה רק בראיה אבל בכתם תולין להקל בכל מכה אע"פ שאינה מוציאה דם כדמשמע ממעשה דרבי עקיבא. ונסתפקו האחרונים אם כואב לה באותו מקום אם יכולה לתלות שיש לה מכה. ועיין בבדי השלחן ובטהרת הבית(רמו-רמז). והאידנא שהרופא יכול לבדוק צ"ע אם בקל יכולה לברר מה דינה.
0 comments Leave a Comment