מ"ז.
אין המסובין רשאין לאכול כלום עד שיטעום המסובין. ובתוס' פסחים ק"ו. ד"ה הוה חילק בין המוציא לקידוש, וכ' וז"ל י"ל דהיינו דוקא בהמוציא שצריך לאכול כדאמרינן בר"ה כ"ט: לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אא"כ אוכל עמהן, הלכך צריך להמתין עד שיטעוםהמברך, אבל קידוש שאין חובה לשתות להמברך אין צריך להמתין, עכ"ל, וע' בזה בשו"ת להורות נתן ח"י סי כ"ט.
רש"י ד"ה עד שיכלה אמן. פירש"י אמן אחר ברכת המוציא דאף עניית אמן מן הברכה היא. ובס' גבורת יצחק עה"ת (להר"ר יצחק סורוצקין) פ' האזינו, סי' שי"א, כ' להסביר הא דחולין פ"ז., כוס של ברכה ישוה מ' זהובים, ופירש"י שכר ד' ברכות שענה אחריהם אמן, ובמג"א או"ח קצ"ב כ' [מרש"י] משמע דעל ברכת הזימון אין עונה אמן דאל"כ הו"ל ה', ובלב ארי' על מס' חולין כ' דנ' מדברי המג"א שהוא מפרש מד' רש"י שהוק' לו קו' זו עצמה, דהא הו"ל ה' עם ברכת הזימון, לזה כ' שכר ד' ברכות שענה אחריהם אמן, ור"ל שאינו חשוב ברכה לשלם שכר בעדה רק באותה ברכה שחבירו עונה אמן עלי', הוא כעין מ"ש הש"ך חו"מ שפ"ב:ד שמה שיברך בינו לבינו לא חשיב רק מה שמברך ברבים, כ"כ ס"ל לרש"י שאינו חשוב רק מה שמברך וחבירו עונה אמן אחריו, משא"כ ברכת הזימון שאין עונין אמן אחרים לא חשיב עכ"ד, וביאור הדבר נ' עפימ"ש רש"י כאן שעניית אמן מצטרף לברכה עצמה וע"י שעונין אמן עלי' הברכה חשובה יותר, ומשו"ה המברך ג"כ מכוון לצאת באמן שעונה העונה, והחיוב לשלם י' זהובים אינו רק כשמברך ברכה חשובה שחברו עונה אחריו אמן, עכ"ל הגב"י ע"ש.
וע' בירושלמי כאן ה"ג טעם דאין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונים משום דהעונים צריכין להוציא המברך בעניית אמן כמה דאנא יהיב דעתי מפקא יתך ידי חובתך בברכה כן הב דעתך מפקא ידי חובתי באמן ע"ש, וע' בזה בשיח השדה שער ברכת ד' סימן ד' (עמ' מ"ה) ע"ש.
והלכתא גדול מברך. ובשו"ת חכם צבי סי' מ"ה העיר דאין לומר דשמום כבוד הברכה עצמה שכבודה בגדול דא"כ לא יהא רשאי הגדול ליתן רשות לקטן ע"ש. אמנם בגליוני הש"ס כ' אחרת דהוי מכבוד שניהם הברכה והגדול, וכ"כ ע"פ השו"ת שבות יעקב ח"ב סי' ל', ואפי' מחל לקטן הברכה עדיין מכובדת דהגדול הוא הנתן רשות.
כיון דאי בעי מפקר להו וגו'. ע' מש"כ בזה בשו"ת עונג יו"ט סי' פ"ט (ד"ה בכה"ג) ובשו"ת מנחת יצחק ח"י סי' נ"ז בסופו. ובחזו"א ל:ט"ו כ' לחלק בין דמאי לטבל, דהתם הוי צירוף מעליא משום קבע, וכיון שהוא איסור קל ויש לו תקנה לעשותו היתר, מצטרף, אף שהוא אכילת איסור, ומיהו דוקא דמאי דיש לו תקנה ע"י הפקר נכסי', אבל אם אין לו תקנה לעשותו היתר, אלא ע"י שיתקן הדבר בעצמו, אף שהוא איסור דרבנן אינו מצטרף כדמוכח באכל טבל, דמוקים לה בגמ' בטבול מדרבנן, ואף שיש תקנה בהפרשה אינו מצטרף, ובדין ברכות וזימון בדמאי, ודין מע"ש מוטל לזימון וברכה, ע' ס' קנו לסי' קצ"ו, קצ"ט, עכ"ל.
מאכילין את העניים דמאי. ומקילין מפני רוב ע"ה מעשרין וחומרא דרבנן בעלמא היא, כך פי' רש"י, וק', אמאי לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, וע' בזה בשו"ת התעררות תשובה ח"ד יו"ד סי' קע"א. ובתוס', אבל טבל לא דא"כ פורע חובו ממונו של כהן, ע' בזה בצל"ח ובנתיבות המשפט סי' ר' ובשו"ת אחיעזר ח"ג סי' פ"ט אות י"ט. וע' בשו"ת אבן פינה יו"ד ס' פ"ד שדייק מכאן דיש ללמוד שאדם עשיר שבא לשאול שאלה ולגביו הוא הפסד מועט, מותר לו לתת לעניים שגלביהם הוא הפסד מרובה (בנדון שנתעוררה שאלה ומותר רק בהפסד מרובה) והעיר שכעי"ז בשו"ת שואל ומשיב תנינא ח"ד סי' קכ"ח (ושם חילק בין עני פרטי לעניים רבים) ע"ש באבן פינה בדיונו במעשה מיוחד. וע' היטב בשו"ת מהרי"ץ (להר"ר יוסף צבי דושינסקי) ח"ב סי' ג' מש"כ בכל סוגית הגמ'. וע' בשו"ת דבר יהושע (להר"ר יהושע מנחם אהרנברג) ח"ג יו"ד סי' נ"ו, דאין ללמוד מד' רש"י להקל להאכיל לעניים בכל איסורי דרבנן (וקו' שואלו הוא דאם אמרינן שביעית בזה"ז הוי דרבנן אמאי לא נתיר לעבוד בשמיטה כדי שיסמכו עליהם עניים) אלא כ' וז"ל וביאור דבריהם מאחר שק' שיהי' החברים בלבד מפרנסין את העניים של כל ישראל המרובין אם נהי' נמנעין לקבל צדקה גם מן העמי הארץ לפיכך כדי להקל עלינו הצדקה שיוכלו העניים לחזור גם על פתחי ע"ה לא העמידו דבריהם באיסור דמאי גבי עניים, דכשם שהעשירים יכולים לפרנס את עצמן בדברים המותרים בלבד כך הם יכולים לפרנס את העניים בדברים המותרים בלבד ואין שום טעם להתיר לעניים מה שאסור לעשירים, ומ"ש רש"י הנ"ל דמשום דהוי חומרא דרבנן הקילו בעניים אין הכוונה דכיון דל"ה רק מדרבנן יש להקל לעניים דז"א כנ"ל אלא דרש"י ז"ל בא ליישב קו' אחרת כיון דדמאי אסור משום ספק טבל איך יכלו חכ' להתיר ספק טבל לעניים וע"ז מתרץ דבאמת אין כאן ספק טבל מדאו' אזלינן בתר רוב ע"ה מעשרין הן רק רבנן החמירו וגו', עכ"ל, אמנם הודה שלכ' ק' מדברי המרדכי בע"ז דף ל"ה שכ' בשם רבינו שמרי' שהתיר פת עכו"ם למי שהולך בדרך והביא ראי' מהא דתנן מאכילין את העניים דמאי וכו', אלא כ' הדב"י דלק"מ דע"ש מה שכ' להשוות פת עכו"ם לדמאי דבשניהם אין האיסור על גוף הפת אלא האיסור הוא על הגברא שיהי' נזהר מלאכול פירות ע"ה ופת עכו"ם כדי שלא יבאו לידי תקלה, וכו', ע"ש, ואז כ' דאפי' המרדכי לא ירחיב כלל זה לשאר אסורים ע"ש. וע' בחזון איש דמאי ז:ב דכל ההיתר הוא ליתן ולא למכור ע"ש.
מ"ז:
איזהו ע"ה וגו'. ע' היטב בזה בחזון איש שביעית סימן י' אות ז' מה שביאר בגדר ע"ה.
עציץ שאינו נקוב. וע' בשו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף ק"ע. וע' ברש"ש לפסחים ל"ו: מש"כ בענין ברכת המוציא, וע' בשו"ת מחזה אליהו סי' כ"ה אות ט"ו-ט"ז, מש"כ לחלק על הרש"ש מהירו' כלאים והסיג שם דעל פת הנעשית מחטים שגדלו בעשא"נ מברכין תחלה בורא מיני מזונות ואחריו ברכה"מ. וע' באריכות בשו"ת דובב מישרים ח"א סי' ק"י בענין אי יש בו איסור חדש.
כל מצוה שהחזיקו בה כותים. וע' בשו"ת בית הלוי ח"ג ס'י כ"א:א דמוכח מכאן דהכל תלוי באחיזה ולא בכתיבה ע"ש בדבריו.
מעשר ראשון וגו'. ע' בזה בפירוש המהרי"ט אלגאזי להל' חלה אות א' ובאות ב (ד). ובהא ד"נפדו ושלא נפדו" ע' שם במהרי"ט אלגאזי הל' בכורות פ"ח אות פ"א (ז).
גר שמל ולא טבל. וע' בס' אבן שלמה הנדפס בסוף שו"ת בנין שלמה ח"א ובשו"ת אבני נזר יו"ד סי' שנ"א. וע' בשו"ת מנחת אלעזר ח"ג סי' ח' דאין לקוברו בקבר ישראל.
מעשה ברבי אליעזר. ע' בשו"ת בית אפרים בסוף או"ח שהביא ראי' מכאן דגולם אינו מצטרך למנין, דאם איתא דאדם הנוצר ע"י ספר יצירה אפ' לצרפו הו"ל ליצר גולם קודם לעבור על איסור לעולם בהם תעבודו, וע' בשו"ת ודרשת וחקרת סי' י"ב שכ' לדחות קצת הראי' ע"פ הא דכ' התוס' לקמן ז. דלאו אורח ארעא למעבד הכי, ובעצם הענין ע' שם ובשו"ת חכם צבי סי' צ"ג ובשו"ת שאילת יעבץ ובשו"ת צפנת פענח ח"ב סי' ז' ובס' ברכת כהן ובשו"ת דברי אור סי' מ"א.
שחרר חד ונפיק בחד. ומשמע מכאן דהשחרור הי' ע"י גט, ולא ע"י הא דאיתא יו"ד רסז:ע דעבד שאמר לו רבו לקרות בתורה יצא לחירות, וע' בשו"ת משנה שכיר יו"ד סי' קצ"ט מש"כ בזה לתרץ סתירת סוגיין עם סוגית הגמ' גיטין ל"ח: (דשם לא מקשי ממהב"ע, וע' בזה בשו"ת נוב"י ק' בסופו בתשובה לחתנו, ובכתב סופר עה"ת פ' בהר.) ובסתירה זו ע"ע לשון השו"ע יו"ד רס"ז:ע"ט, ע"פ הא דכ' הרמב"ם הל' עבדים ט:ו, וע' בזה בשו"ת התעוררות תשובה ח"ד עמ' ש"ג, וע' בשו"ת מהר"ש ענגיל ח"ב סי' ג' דיש בזה מח' הסוגיות (וכן בס' שיח השדה שער הכללים כלל ב' עמ' ק"י [וע"ע עמ' ק"ז] , וע' באריכות בדבר זה בס' קרבן ציון למס' תמורה בשו"ת שבסופו סי' ב', וע' בס' לקח טוב [להר"ר יוסף ענגל] כלל י"ב אות אות ד' , ובשו"ת נודע ביהודה מהד"ק בסוף חלק חו"מ, בתשובה מחתנו ובמה שהשיב עליו). ואמנם כמה אחרונים הבינו שכן שחרר ע"י צירוף, ע' בזה בשו"ת יד אליהו סי' ז ובשו"ת תורת חסד סי' ל"א, וכן כ' בהערות דבר צבי על השו"ת מקדשי ה' ח"א סי' מ"ה (אות א'), וע' היטב מש"כ השו"ת כתב סופר יו"ד קכ"ה בזה.
בענין שחרור עבדים. בכלל הענין ע' היטב בשו"ת כתב סופר יו"ד קכ"ה. וע' בס' ברכת אבות (להר"ר ברוך רקובסקי) אריכות בזה, והביא קו' הב"ח כאן, שהק' מגיטין מ"א דחעחב"ח כופין את רבו לשחררו לקיים פו"ר, והא אין מצוה דרבים, ע' בב"ח מה שתירץ, והוסיף בברכת אבות לתרץ, דשם זכות עצמו היא זאת שגורמת לו לשחרור היות וזכותזאת תובעתו לנישואין וכו', משא"כ בעבד ר"א שלא היה מצוה עליו ע"ש. ועוד הביא שם מחי' רעק"א לגיטין די"ג, דהק' איך הועיל שחרור העבד הרי אי עביד לא מהני שהרי גם בעשה אומרים זאת [אמנם ע' בזה בס' קרבן ציון למס' תמורה בשו"ת שבסופו סי' ב') , וע' בכתב סופר שם ובקובץ שיעורים ח"ב סי' כ"ב [ובטורי אבן ריש חגיגה הק' איך דוחה פו"ר את שחרור עבד, כיון דאינו בעידנא, ובס' בית ישי (להר"ר שלמה פישר) סי' כ"ו, כ' דבשחרור עבד יש רק ביטול עשה ולא איסור עשה, ודלא כדברי האמרי ברוך על הטו"א שם, וכן לא אמרינן בזה אי עבי דלא מהני, וע' בזה בשו"ת כת"ס יו"ד הנ"ל), והביא מן הפנ"י לגיטין דל"ח שהעשה של לעולם וגו' אין הכונה שאסור מן התורה לשחררו, אלא הכונה שכל זמן שהוא עבד יש מצוה להשתעבד בו, ובס' בית אהרון שלפי"ז אין איסור דאו' כשמשחררו, דלא אסרה תורה כי אם למחול על שעבודו כל זמן שהוא עבד, אבל על עצם השחרור אין איסור רק מה שמפקיע עצמו עי"ז, מקיום מ"ע, ולפי"ז אם עושה לצורך מצוה ודאי שמותר וגו' ע"ש, ובזה כ' בברכת אבות לתרץ קו' רעק"א בשם חותנו על הגמ' גיטין די"ג האומר תן שטר שחרור זה לעבדי, אמאי ל"א אין שליח לדבר עבירה. וע' במהר"ץ חיות גיטין י"א:. וע' בברכת אבות מש"כ בענין האבות איך שחררו עבדים. ועוד הביא שם מן היראים סי' ק"פ שכ' וז"ל דתניא שאינו נוהג כשורה מנין שאתה רשאי להשתעבד בו כעבד ת"ל לעולם וגו', הלכך יש לנו בהם דומיא דאחיכם מה אחיכם אי אתה רשאי להשתעבד בהן אלא במקום שאין עבירה וביטול מצוה דהא נוהג כשורה אסור ואם עסוק במצוה שיש ביטול מצוה בשעבודו אי אתה רשאי להשתעבד לך אלא מקום שאין עבירה דביטול מצוה דהא נוהג כשורה אסור ואם הוא עסוק במצוה שיש ביטול אי אתה רשאי להשתעבד בו שהרי אם נוהג כשורה אף עבד לא איירי קרא אלא במקום דאין עבירה וביטול מצוה, אבל במקום דביטול מצהו אתה רשאי לשחררו, עכ"ל. וע' בזה בגליוני הש"ס לגיטין ל"ח:. ועוד העיר בברכת אבות לסמ"ק סי' ס', וסה"מ לרמב"ם עשין רל"ה, ובסמ"ג עשין פ"ז, ובביאור ר' ירוחם פישל פערלא לרס"ג סוף חלק העשין, ובפי' צביון העמודים לסמ"ק ובתורת הנביאים למהר"ץ חיות פ"ו ובשו"ת חת"ס או"ח סי' ר"ח ובליקוטי הערות לחת"ס שם, וביראים תכ"ג ובפי' תועפות ראם. ועוד בגדר האיסור דשחרור עבדים ע' היטב בביאור ר' ירוחם פישל פערלא לסה"מ של הרס"ג עשה ל"א\ל"ב עמ' קפ"ג, ובעשה ס"ג עמ' שג:, (בפרט בדברי הרמב"ן לגבי לא תחנם, ע' לקמן), ובסוף ח"א עמ' ת"י - תי"ג ע' בכל זה בהרחבה.
בדברי הרא"ש. וכ' הרא"ש דהו"א לומר דהא דשחרר ר"ג עבדו להשלימו לי', לצורך מצוה דאו', כדי לקרות פ' זכור בי'. וע' בשו"ת התעוררות תשובה ח"ג סי' תע"ו בדיונו לגבי נשים ועבדים בפ' זכור וכ' דמוכח מכאן דעבדים פטורים, וכן ע' בשו"ת דגל ראובן סי' ו' בסופו. והרא"ש כ' דהוי מה"ת לקרות פ' זכור בצבור, (אמנם ע' בנין שלמה סי' ז') והרמב"ם ורמב"ן חולקים (ע' שדי חמד מערכת העין סי' י, וע' בגנזי חיים תרפ"ה(ז):ב מה שפקפק בשיטה דהוי דאו' בצבור). ואפשר דזה מפני חיוב המלחמה נובע על הצבור (ע' בקרן אורה ברכות ה. ובסה"מ מהר"ם שיק תר"ד) ובשו"ת מהרש"ג ח"ב קמ"א כ' דאין צורך בס"ת כשירה ובשו"ת מהר"ם שיק הביא כזה ודחוהו (שו"ת מהר"ם שיק או"ח של"ו וסה"מ תר"ה.) וע' במועדים וזמנים ב:קסו שכ' נגד כל קולות כזה. שו"ת וע' בזה בשו"ת שמע ישראל צ"ד. ועוד בענין נשים בזה (דהנה משמעות הסוגיא כאן עם דברי הרא"ש הוא דעבדים פטורים, ואז לכ' נשים ג"כ), ע' בזה בכמג"א או"ח ס' תרפ"ה שכיון דאפ' לצאת כל השנה לא נחשב מעשהז"ג. ובשו"ת בנין ציון החדשות סי' ח' חייב נשים לבוא בשם הגר"נ אדלר (וע"ע בשו"ת מהר"ש ענגיל ח"ג סי' פ"ח). אבל בספר החינוך תר"ג פטור נשים משום מלחמה, וע' בשו"ת שאילת שאול סי' צ"ב מש"כ בדברי החנוך וחילוק שם בין עמלק לז' עממין. ובמרחשת כ' שזה מפני שמלחמה הוי רק ביום. ובמצות מלך כ' שזכירה הוי נפרדת ממלחמה ונשים חייבות. אמנם המהרי"ל דיסקין כ' הזכירה נובע מהמלחמה ותלוי זב"ז וע' במקראי קדש ארבע פרשיות סי' ה'. וריפ"פ עהרס"ג כ' שמפני כן מנה רק מצוה א'. ובשו"ת תורת חסד או"ח סי' ל"ז העיר דנשים ג"כ היו במלחת מצוה. ובשו"ת זכר שמחה סי' ע"ג כ' רק במלחמה לשם ישוב הארץ. וע' בשו"ת בנין שלמה סי' ז', ובשו"ת אבני נזר או"ח תקט שכ' דהוי מעשהזמ"ג דאסור להרוג עמלק בשבת, ובמרחשת א:כב ושו"ת התעוררות תשובה סי' ה' ושו"ת ערוגת הבשם א:רה-רז ובקונטרס אחרון של המהרי"ל דיסקין ומנחת יצחק ט:סח ובשו"ת מנחת אהרון ח"א תל"א וח"ב קל"ז, ובשו"ת דברי ישראל ח"ב הגהות על או"ח תרפ"ה דחייבות. ובתורת חסד הסיק דנשים חייבות אבל לא בס"ת כשירה.
מצוה הבאה בעבירה. ע' בשו"ת אחיעזר ח"ג סי' ע"א:ג שכ' וז"ל באמת אין פי' הגמ' דמהב"ע בברכות כהאי דאמרינן בעלמא מהבב"ע, דשם לא איירי לענין אם יצא ידח"ח המצוה כבאה בעבירה אלא דלכתחלה אסור לו לעשות העבירה בכדי שיקיים אח"כ המצוה, וגו' ע"ש בדבריו וע"ע בדבריו בחלק ד' הנדפס מחדש סי' ע"ה בסופו, וכן ע' בשו"ת משפט כהן סי' מ"א ובקהלות יעקב לע"ז סי' כ"ד (וע' בשו"ת מהר"י אסאד או"ח סי' קצ"א דעכ"פ הקשתה הגמ' על ר"א על לכתחלה איך עביד הכי ע"ש, וע' היטב בזה ובכל הענין בשו"ת כתב סופר או"ח סי' ל"ה וסי' ק"ה). וכן ע' בשעה"מ הל' לולב ח"ה בהא דאיתא בסוכה ל"ג: דאם עבר ולקטן ביו"ט כשר, דל"ה מהבב"ע, כיון דהעבירה לא נעשית בזמן המצוה רק מקודם, ובשו"ת מקדשי ה' ח"א סי' כ' הרב יצחק טייטלבוים להסביר בד' השעה"מ וז"ל, דלכ' ק' אמאי אין ממעיטין ביו"ט נימא עדל"ת, וגו', וע"כ צ"ל משום דל"ה בעידנא, דבשופר מתרץ השב"ל הובא במג"א תמ"ו דהוי עשה דרבים ול"צ בעידנא, משא"כ בלולב, ולפי"ז י"ל דזה סברת השעה"מ, כיון דכל הטעם דאי ממעטין משום דל"ה בעידנא, אף דהלקיטה הוא הכנה וצורך המצוה, ה"נ אמרינן דאם עבר ולקטן כשר דל"ה מצהב"ע, כיון דהעבירה נעשה קודם המצוה, דהא א"א לתפוס החבל בב' ראשים, דאף דעושה העבירה הלקיטה לצורך מצוה, הלא אי הוי אמרינן, כיון דהלקיטה לצורך המצוה, הוי כמו שהלקיטה הי' בשעת המצוה, א"כ להיות מותר אפי' לכת', דהוי כמו בעידנא, ואחרי דאסור לכת' ללקוט לצורך המצוה, ולא נחשב כבשעת המצוה, ע"כ בדיעבד ל"ח מהבב"ע, כיון דהעבירה היה קודם המצוה, ולא נחשב כמו שהי' בשעת המצוה, והא תינח כאן, דאסיק דהוי מצוה דרבים, א"כ הרי אין עשה דוחה עשה, אפי' הי' בעידנא, לכן שפיר מק' דהוי מהבב"ע, אף דהוי עבירה קודם, כיון דעושה העבירה כדי לקיים המצוה, חשוב כמו שהי' בשעת המצוה, דאין זה תרתי דסתרי אהדדי, דאי הוי כשעת מצוה, נימא עשה דוחה, דהא אין עשה דוחה עשה, וע"ז מתרץ עשה דרבים שאני, וגו', וגם א"צ בעידנא, וקו' השעה"מ נ' לתרץ, דמהבב"ע לא שייך רק היכא דהמעשה גופא עבירה, היינו אף שלא הי' עושה זאת לצורך המצוה, כמו גזל דהמעשה גופא, אפי' להשתמש בדבר רשות הוא עבירה, משא"כ הכא אם לא הי' מלקטו לצורך מצוה ל"ח עבירה כמבואר בגמ' באית לי' השוענא אחריתא ל"ה מתקן, וא"כ רק המצוה גורם שיהי' תיקון מנא, זה ל"ח מהבב"ע, וגו' דרק דרבנן גזרו וגו' דע"י שעושה המצוה יחשב עבירה, זה לא גזרו רבנן, וגו' ע"ש. וע"ע בשו"ת מהר"ש ענגיל ב:ג ובשו"ת משנה שכיר יו"ד סי' קע"ט.
וע' בשו"ת חזון נחום ח"א סי' ז, דמהבב"ע משום זבח רשאים תובעה, ומשום כך לא אמרינן בעבירה בשוא"ת, ואז יש להקשות מלעולם וגו', דהוי ביטול עשה, וכ' דכיון דמבטל העשה ע"י מעשה [השחרור], הוי כמו ל"ת, ע"ש. וע' בזה באריכות בשו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' י"ד.
ובכלל הענין של מהבב"ע ע' בשאג"א סי' צ"ט שדן אם מצוה הבב"ע הוי פסול דאורייתא או דרבנן (וע' בזה בתוס' סוכה ט.), ויהיה נפק"מ אי אמרינן זה בעבירה דרבנן או לא ע"ש. ועוד בכלל הענין ע' בהרחבה בקבא דקשייתא (לבעל השו"ת חלקת יואב) קו' צ"ו, וע' בתירוצים המובאים במהדורת מנדלבוים, ח"ג עמ' ר"צ - שי"ח, ובס' לקח טוב (להר"ר יוסף ענגיל) כלל י"ג, ובשו"ת אגרות משה או"ח סי' קפ"ח, ובשו"ת נוב"י ק' סוף חו"מ הנ"ל, וס' קהלת יעקב כאן למס' ברכות סי' כ"ג, ובשו"ת אמרי אברהם (להר"ר אברהם אנגלרד) או"ח סי' כ"ז, ובשו"ת אבני ציון ח"ג סי' ע"א, ובשו"ת צור יעקב סי' ד', ובס' שבט סופר על סוגיות הש"ס עמ' ע' - ע"ד. .
תוס' ד"ה מצוה דרבים שאני. ע' מה שהביאו תוס' מהבה"ג, וכ' דעשה דרבים דרבנן דוחה עשה דיחיד דאורייתא, וע' בזה באריכות בס' שו"ת דגל ראובן ס'י ז' ובס' בד קדש ד:כ"א ובשו"ת מהרש"ם ח"ח סי' ס"ח, וע' ברא"ש מו"ק פ"ג סי' נ' שמחלק בין מצוה דרבים שיש לו זכות לרבים למצוה דרבים דהיינו שמחוייבים בה רבים ואין בה זיכוי לרבים (כמו יוט"ש) וע' בהרחבה בזה בשו"ת כתב סופר או"ח סי' ע"ג, ע' היטב מה שהוא מוציא כללים להלכה בזה. וע' היטב בשו"ת אגרות משה או"ח סי' קפ"ח. וע' בשו"ת בנין שלמה ח"א סי' מ"ז ובשו"ת מנחת אלעזר ד:ח. וע' בשו"ת להורות נתן ח"ח סי' צ"ז שמבאר ע"פ זה את המנהג שהחתן אינו בא לבית המדרש כל ז' דענין של תחנון של הצבור דוחה את חיובו להתפלל בצבור ע"ש. וע' בשו"ת שיבת ציון סי' ה' דיש לוותר על מנהג הנוסחאות של ביהכ"נ כדי שיבאו שם מנין ע"פ סוגיין. ובשו"ת חוות יאיר סי' קט"ו כ' דאין להתיר גזירת שט על המים בשבת (אע"פ שהוא רק שבות דשבות בדבר רחוק) להתפלל בי' דאינו מצוה כל האי, ואין לדמות להא דברכות ששם מיירי במצוה דרבים שיבטל התפלה של כל הנאספים שם (ועוד כ' שם דאפשר דל"ת דרבנן חמור טפי מלעולם בהם תעבודו דהוי עשה ואז אין ללמוד מר"א ע"ש). ובמהרי"ל הל' עירובי חצרות כ' דאין להתיר לעשות עירוב תחומין משום תפלה בי', וע' בזה בשו"ת בנין שלמה ח"ב סי' כ"ה דעת כמה פוסקים בזה (ובגדר מצוה דרבים ע"פ סוגיין) ע"ש. וע' בשו"ת מהר"ש ענגיל ח"א סי' י"ח ובשו"ת דברי יואל סי' קנ"ד אות ב'. וע' בשו"ת הרשב"א ח"א סי' קכ"ז שפעמים אומרים עשה דוחה עשה והכל לפי הענין ע"ש מש"כ בזה.
וע' בלשון רש"י, להוציא רבים ידי חובתם בקדושה, וע' בספר שיח יוסף (להר"ר יוסף רוט) סי' י"ד אות ט', דאע"פ דאין חיוב דאורייתא בזו, מ"מ כשאומר קדושה בציבור מקיים הקרא דונקדשתי שהוא מעלה דאורייתא, ואז יש לו מעלת עשה דרבים דאו'. אמנם ע' בל' הרא"ש, ואפי' הכי מצוה דרבנן לשמוע קדושה וברכו דלא מצינו לו עיקר מהתורה, אפי' הכי דחי עשה דיחיד, ומשמע דעתו כתוס' הנ"ל, וע' בזה בשיח יוסף. וע"ע בשו"ת שבט הלוי ח"א סי כ"א ובשו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' י"ד אות י"א. וע' בס' באר אברהם (להר"ר אברהם פסילובר) עמ' ס'- ס"א שכ' ע"פ שיטת הרמב"ם דתפילה דאו' אפשר דתפילה בצבור ג"כ דאורייתא, וע' באריכות בזה בהערות באר בשדה שם. אמנם ע' במגן גבורים או"ח י"א:י"ג, וז"ל אף לדעת הרמב"ם תפלה בצבור ודאי אינו רק מדרבנן [ולכ' כן מבואר ג"כ מלשונו הל' עבדים פ"ה] , ע"ש מש"כ שבמצוה דרבנן יש יותר ענין של מהבב"ע ע"ש. וע' בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ב סי' צ"ח שהבין ע"פ התפארת שמואל על הרא"ש בסוגיין דיש איסור דאורייתא לומר דברים שבקדושה בפחות מי' ע"ש בדבריו.
שם. וע' בס' בעקבי הצאון לכ' מו"ר הגרצ"ש שליט"א ס'י ג', שהסביר שאלת הגמ', הלא מהבב"ע היא, כלו', דההו"א של הגמ' הוא מדין עדל"ת, ולא שייך לומר הכא כיון דאינן בעידנא [וע' בשאג"א סי' צ"ו דהיכי דנוכל לומר עדל"ת ל"ש לומר מהבב"ע] , וכן מתבאר מתוך תוס' פסחים נ"ט. ד"ה אתו. ושם הביא מו"ר ד' פירושים בביאור תירוצו של הגמ' מצוה דרנים שאני: א) תוס' בפסחים הנ"ל, דבעשה חשוב (כעשה דרבים) לא בעינן האידנא, ובזה יש מח' הראשונים במג"א תמ"ו:ב; ב) בר"ן לגיטין ל"ח: רק אמרינן לעולם בהם תעבודו משום מתנת חנם כעין לא תחנם [וע' ברשב"א שהק' דלא תחנם לא שייך בעבד, וע' בגליוני הש"ס] , וכיון דהוי לצורך דידי' לצירוף למנין אין כאן איסור (וע"ש מה שהביא ק' ע"ז מהמג"א צ:ל ומהטו"א ריש חגיגה ומה שתירץ, וע"ע בשו"ת חת"ס חו"מ סי' פ"ו ובחיו"ד סי' שכ"ב, וע' בשו"ת כתב סופר יו"ד סי' קכ"ה באריכות] ; ג) תוס' שבת ד., יש איסור, אבל אמרינן חטא בעבירה זוטא כדי שיזכה חבירך במצוה רבה; ד) ברשב"א שם פליג עהתוס', ולא אמרינן חטא בשביל שיזכה חבירך, אבל אמרינן חטא כדי שיזכה אתה, וכן עשה ר"א, וע"ש בבעקבי הצאון מש"כ לבאר ב' התירוצים האחרונים בהרחבה. ובדברי הר"ן הנ"ל האריך טובא בשו"ת דגל ראובן סי' ז' ע"ש.
הצטרפות לי'. וע' ברא"ש דצירוף הוא משום ונקדשתי וכו'. ובשו"ת להורות נתן ח"א סי' כ"ח שכ' ע"פ זה דאפשר לצרץ בן ארץ ישראל למנין של בני חו"ל הנמצאים בא"י ביו"ט שני של גליות, דמ"מ חייב בונקדשתי, ולא דמי לאונן דפטור מכל המצוות (דנחלקו בזה הפרמ"ג והפר"ח ועוד אם אונן מצטרף או לא).
וארון גברא הוא. וע' דבר נפלא בשו"ת נשאל לדוד ח"ב ס' מ"ה שדן בגט במי ששמו אהרון ומכונה ארון, שאין לכתוב ארון בהגט, יכ אין שם זה הכלל מלשון הקודש משם הקודש ואהרון ודאי הוא עיקר שם הקודש, וזה נרמז בגמ' שלנו, וכי ארון גברא הוא ע"ש (וכן הסיק להלכה). וע"ע בשו"ת ר' יוסף נחמי' סי' א' מה שכ' ע"פ דרך הרמז והדרוש בביאור מאמר זה והא דשנים ושבת מצטרפין ע"ש (והביא שם דברי הגר"א דארון רמז לא' ר'ואה ו'אינו נ'ראה ע"ש). (ובענין ת"ח בבחינת שבת ע' בס' ודרשת וחקרת עה"ת פ' שלח עמ' שנ"ו - שנ"ז ובח"ג עמ' רלא. .)
וכ' הגריד"ס זצ"ל בס' שעורים לזכר אבא מארי ז"ל ח"ב עמ' ל"ג - ל"ד (בענין פסוקי דזמרה) וז"ל, ונ' פשוט כי רב הונא מעולם לא נתכוון לאמר כי מצרפים את הארון לי', מה שרב הונא רצה לומר הוא, כי הארון, שס"ת בתוכו, מצרף את הט' כאן לכלל ישראל, משום שס"ת מצרף נדחי ישראל ופזוריו. ומעניין הדבר, כי מה שר"נ דחה בשתי ידים נתקבל להלכה, לגבי עיבור שנה, כפי שהעירו התוס' על אתר (מ"ח. ד"ה ולית) בברייתא בפרדר"א (פ"ח): בג' מעברין רק אליעזר אומר בי' שנא' אלקים נצב בעדת קל ואם נתמעטו מביאין ס"ת ופורשין אותו לפניהם ונעשין כמין גורן עגולה ויושבין גדול לפי גדול וקטן לפי קטנו וכו', והנה אנו אמנם פוסקים כסוגיא דידין דס"ת אינו יכול לצרף ט' עם כלל ישראל, ברם נ' שהיסוד הטמון בדברי רב הונא תקף גם לגבי י', מכיון שהם מהווים צבור, ועליהם נאמרה ההלכה של ונקדשתי בתוך בנ"י, מצטרפים הם על כלל ישראל כדי שתהי תפלת כולם תפלה א' וקרבן א' של צבור, וצירוף זה נעשה ע"י ס"ת שיש בכחו לחבר את כל האובדים והנדחים לחבורה א' המציגה לחש תפלה טהורה וזכה, עכ"ל ע"ש בשאר דבריו.
נראים כי'. וע' בשו"ת ספר הישר לר"ת, סי' נ"ד אות י"א, שכ' וז"ל כל דבר שבקדושה אם התחילו מפסקין אם אינם נראין כי'. ובהערות שם (מאת הרב שרגא פייבש ראזנטאל) כ' וז"ל ותמי' לי על דברי רבינו הא פסק שם דף מ"ח. ולית הלכתא ככל הני שמעתתא וע"ש דברי ר"ת עצמו בתוס' ד"ה ולית, א"כ לית הלכתא כר"ה, ויש לישב שאף שאין הלכה כרב הונא להתחיל לכת' מ"מ יש לסמוך עליו שאין להפסיק אם כבר התחילו בי', עכ"ל. אמנם בעצם הדבר דהתחיל במנין ועזבו מקצתם נחלקו בזה הראשונים וע' במגילה כ"ג: ותוס' שם הלכו מקצתן, וכן רמב"ם תפלה ח:ו, ובספר המנהיג הל' החג סי' ס"ג ובר"ן פ' הקורא עומד דוקא בנשתיירו רובן, ובשו"ע נ"ה:ב, וע' מש"כ בזה בס' משנת יעבץ או"ח.
שמחדדין זא"ז בהלכה. ע' בשו"ת התעוררות תשובה ח"ד סי' כ"ח שמסביר ע"י זה את דברי הרמ"א אה"ע ס"ב:ח דמברכין ז' ברכות בסעודה שלישית אפי' בלי פנים חדשות משום הדרשה שדורש החתן ע"ש.
0 comments Leave a Comment