דין אתם מדעתכם בתרומה

א. במשנה תרומות פ"ג מ"ד תנן, אבל הרשה את בן ביתו או את עבדו או את שפחתו לתרום תרומתו תרומה. בטל, אם עד שלא תרם בטל אין תרומתו תרומה, ואם משתרם בטל תרומתו תרומה. ובירושלמי שם מקשה ממשנה זו על שיטת ריש לקיש דאין אדם מבטל שליח בדברים, ומתרץ דהמשנה מיירי כששינה השליח בשליחותו. וכ"פ הרמב"ם פ"ד תרומות ה"ט וז"ל האומר לשותפו או לבן ביתו או לעבדו או לשפחתו לתרום והלכו לתרום וביטל שליחותו קודם שיתרומו, אם לא שינה השליח תרומתו תרומה, ואם שינה כגון שאמר לו תרום מן הצפון ותרם מן הדרום הואיל וביטל שליחותו מקודם אינה תרומה עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם שם בפיה"מ דמיירי בששינה השליח דקיי"ל אין אדם מבטל שליחות בדברים.

[ובביאור מש"פ הרמב"ם בזה כריש לקיש, ולכ' הו"ל לפסוק כר' יוחנן דפליג עליה וס"ל דאדם מבטל שליחות בדברים, ועוד דהא קיי"ל בכ"מ דאתי דיבור ומבטל דיבור, ובמקו"א הארכנו בזה.]

והנה צריכים להבין כיון דס"ל לריש לקיש דאין אדם מבטל שליח בדברים, א"כ מאי שנא כששינה השליח דיכול לבטלו, והרי ממנ"פ אם עי"ז חשיב שלא עשה השליח שליחותו א"כ השליחות בטילה מאליו ומה אנו צריכים לביטלו של המשלח. ואם נחשב שבאמת עשה שליחותו א"כ סוכ"ס איך מהני הביטול הרי אין אדם מבטל שליחות בדברים. ובכסף משנה ביאר שאינו שינוי גמור שאין דרך להקפיד רק כיון שביטל מצא הקפידא מקום לחול ע"ש ואינו מובן כ"כ.

ב. ובפשוטו היה נל"פ הכונה דבאמת השליח לא עשה שליחותו כלל, רק דמ"מ כיון שאין דרך להקפיד וסוכ"ס גילה בעה"ב דעתו שרוצה בתרומה זו א"כ מועילה ההפרשה מדין זכין לאדם שלא בפניו. ולכן יכול לבטל אף שלא בפני השליח, דאינו צריך לתורת ביטול השליחות רק לבטל ניחותא ולגלות דעתו שרוצה לעשות המצוה בעצמו ושוב אין כאן זכין.

אך לכאורה יקשה על זה דהא מבואר בגמ' ב"מ (כב.) דאפילו למ"ד יאוש שלא מדעת הויא יאוש מ"מ לא מהני גילו"ד למפרע בתרומה משום דדרשינן אתם גם אתם מה אתם מדעתכם אף שלוחכם מדעתכם, וכן בחולין (יב.) באומר לחבירו צא תרום לי והלך אחר ותרם דאין תרומתו תרומה דדרשי' אתם גם אתם מה אתם מדעתכם אף שלוחכם מדעתכם, אף דהרי גילה בעה"ב דעתו דניחא ליה שיתרמו כריו. ולכאורה מבואר מזה דא"א לתרום ע"י תורת זכין.

ג. אבל באמת דבר זה תלוי במח' הראשונים, דעי' רשב"א נדרים (לו:) גבי האומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום דמק' הרשב"א מסוגיא דחולין (יב.) באומר לחבירו צא תרום ותרם אדם אחר דלא מהני שאין ההפרשה מדעת בעה"ב, דמזה חזינן דאע"ג דגלי דעתיה דניחא ליה שיתרמו כריו מ"מ אינו מועיל דדרשינן אתם גם אתם מה אתם מדעתכם אף שלוחכם מדעתכם, ומחלק הרשב"א דכ"ז בתורם משל חבירו על של חבירו אבל בתורם משלו על של חבירו אי"צ שליחות ממש ומועיל ע"י זכין ע"ש.

ובפשוטו דכונתו דבתורם משל חבירו על של חבירו אתמעט זכין מקרא דאתם אבל בתורם משלו על של חבירו לא נאמר גזיה"כ זה, ויכול לתרום מדין זכין. ומה שצריך עכ"פ לדין זכין כמפורש בדברי הרשב"א, ולא סגי במה דבעה"ב אינו מקפיד, צ"ל דהוא נודע מסברא ואי"צ לזה קרא דאתם. אבל הקצוה"ח סי' רמ"ג ס"ק ח' הבין באופן אחר דגם בתורם משלו על של חבירו נאמר דין אתם ומ"מ מועיל דין זכין דאתם גם אתם אינו ממעט דין זכין, ומה דבתורם משל חבירו על של חבירו אינו מועיל דין זכין אינו מכח קרא דאתם גם אתם רק הוא סברא דבדבר שאין בו זכיית ממון ל"ש תורת זכין ע"ש, ולדעתו צ"ל דמה דמייתי הרשב"א קרא דאתם גם אתם היינו לאפוקי דלא תימא דלהפרשת תרומה אי"צ אפי' זכין וסגי בניחותא בעלמא שאינו מפקיד, ולזה הביא הרשב"א דדרשי' אתם גם אתם דצריך שליחות או זכין, רק דממילא דבתורם משל חבירו על של חבירו דאין שם זכיית ממון צריך שליחות דל"ש זכין.

והנה עיין ירושלמי ריש תרומות דמק' אהא דאתם ולא שותפין מהמשנה שם פ"ג מ"ד דשותפין שתרמו זה לזה מהני, ומתרץ כאן לתרו"ג כאן לתרו"מ, פי' כי קרא דאתם גם אתם גבי תרו"מ כתיב. ודחה הירושלמי דהא ילפי' מהדדי, ומסיק אלא כאן להלכה כאן למעשה ומפרש הגר"א דלכתחי' לא יתרום ומ"מ בדיעבד מהני דסתם שותפין אין מקפידים זע"ז. והנה יש לעי' לס"ד דהירו' דבתרו"מ דבעי אתם מדעתכם אין יכולים השותפין לתרום זה עבור זה, ומ"מ בתרו"ג דאי"צ מדעתכם יכולים, והרי אם הפרשת תרומה בעבור חבירו הוא זכות א"כ גם אחר מן השוק למה לא יוכל לתרום תרו"ג בשבילו. אלא מאי אית לך למימר דאינו זכות דשמא ניחא ליה לעשות המצוה בעצמו כמבואר בנדרים (לו:) א"כ גם שותף איך תורם בשביל חבירו. וע"כ דשותפים סתמם כשלוחים זה לזה. אבל א"כ גם בתרו"מ למה לא יועיל, ומה לי דדרשי' אתם גם אתם דבעי' מדעתכם הא כאן אינו תורם מדין זכין כ"א מדין שליחות.

ולכאורה צ"ל דשותפין ודאי אינם שלוחים זל"ז, ומ"מ אין ההפרשה שלהם מדין זכין, רק שותפים תרומים זל"ז אף שאינו זכות משום דעכ"פ לא קפדי אהדדי. ולכן בתרו"ג דס"ד דלא נאמר בה דין אתם יכול השותף לתרום אע"פ שאינו שליח, דעכ"פ לא קפדי אהדדי, משא"כ בתרו"מ דכתיב בה אתם. וזה נראה ראיה להבנת הקצוה"ח דבלא קרא דאתם גם אתם הייתי אומר דהפרשת תרומה אי"צ אפילו לתורת זכין, ובניחותא בעלמא סגי.

ד. יהיה איך שיהיה הא מיהת מבואר מדברי הרשב"א דלהפרשת תרומה של חבירו על של חבירו בעי' שליחות ממש ולא מהני זכין וכ"ש דלא מהני ניחותא בעלמא. ולדעתו יקשה כנ"ל סברת הירושלמי דאם שינה השליח יכול לבטלו בדברים אפילו לריש לקיש, והרי ממנ"פ אם אינו עושה שליחותו א"כ אי"צ לבטלו, ואם עושה שליחותו א"כ איך מועיל הביטול. ונראה דע"כ צ"ל לדעת הרשב"א, שהירושלמי באמת לית ליה דין זה דאתם גם אתם, ולדעת הירושלמי יכולים לתרום מדין זכין. ולכן כששינה השליח באמת אינו עושה שליחותו רק תורם מדין זכין ולכן הבעלים יכולים לבטל שלא בפניו דעי"ז מגלים דעתם שאינו זכות אצלם, וכנ"ל (אות ב'). אבל לדעת הבבלי דהפרשת תרומה צריכה שליחות, המשנה בתרומות ע"כ מיירי כשלא שינה השליח, ומה דקשה ע"ז לריש לקיש דס"ל דאין מבטלים שליחות בדברים, לדעת הבבלי לק"מ דמבואר בגמ' קדושין (נט.) דמודה ריש לקיש בדיבור שאין בו מעשה דאתי דיבור ומבטל דיבור. [והיינו כשי' הראב"ד פ"ד תרומות ה"ט דמה שאמרו בירושלמי דלר"ל אין אדם מבטל שליחות בדברים, הוא אותו הדין שמצינו לריש לקיש בגמ' קדושין הנ"ל דלא אתי דיבור ומבטל דיבור. ובמקו"א ביארנו שהרמב"ם חולק ע"ז.]

אבל עי' בר"ן גיטין (סו.) על המשנה דמי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו, כתב וז"ל וא"ת דהא תנן בפ' אין בין המודר ותורם את תרומותיו ואת מעשרותיו לדעתו ופרכי' אי תורם משל בעל הכרי ולדעתו של בעל הכרי הא קא מהני ליה דקא עביד שליחותיה ומפרקינן באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום אלמא כה"ג לא הוי שליחות דאי הוי מאי מפרקינן הא קא מהני ליה. ואינה קושיא דהתם כל הרוצה לתרום קאמר מדעתו ואינו אלא כנותן רשות אבל לאו שליחותיה הוא וגבי תרומה אפי' גלוי דעתא נמי מהני כדאמרי' בפרק ואלו מציאות כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה כך כתוב בחידושי הרמב"ן ז"ל, עכ"ל.

ואינו מפורש בדברי הר"ן אליבא דהרמב"ן אי בעי עכ"פ דין זכין או דסגי בניחותא בעלמא שאינו מעכב ואי"צ כח בעלים כלל, ויותר משמע מלשונו כצד השני [ועמש"כ בזה בס' מעדני ארץ פ"ד ובס' מערכות חיים סי' ג']. אבל שליחות ודאי דלא בעי, ויק' לדעתו הוכחת הרשב"א מסוגיא דחולין (יב.) באומר לחבירו צא תרום ובא אחר ותרם דמבואר בגמ' דלא מהני משום שלא היתה התרומה מדעתו ע"ש, והא עכ"פ גילה דעתו דניחא ליה. ושמא יסבור הרמב"ן דהתם אפי' גילוי דעת ליכא דלא ניחא ליה כ"א שיתרום זה ולא אחר, וכדעת התה"ד קפ"ח מובא בקצוה"ח שם, דרוצה ששלוחו דוקא יתרום שיודע ומכיר באיזו מדה רגיל בעה"ב לתרום בעין יפה כו' ע"ש.

ומ"מ ק' קושיית הר"ן שם דהא מבואר בגמ' ב"מ (כב.) דהתורם בשביל חבירו ובא חבירו ואמר לו כלך אצל יפות ונמצאו יפות לא מהני אפי' למ"ד יאוש שלא מדעת הויא יאוש, דמ"מ בעי' אתם מדעתכם, ולא מהני אא"כ שויה שליח ע"ש בגמ', ואילו לדעת הרמב"ן הרי אי"צ שליחות רק שיגלה דעתו דניחא ליה, וכאן הרי גילה דעתו לבסוף דניחא ליה.

ה. ובדרו"ח להגרעק"א ב"מ שם תי' שהרמב"ן יסבור שענין הדרשה דאתם גם אתם דבעי' אתם מדעתכם אינו לומר דבעי' שליחות, דלעולם מהני גם זכין, רק שנאמר בזה תנאי שבשעת ההפרשה נדע ודאי דניחא ליה, ולא שיתגלה לנו ניחותא דידיה למפרע. ולכן בנידון דהרמב"ן שגילה דעתו בתחילה ואמר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום מהני שפיר מדין זכין, את"ד. וכן נראה דעת התה"ד הנ"ל הסובר ג"כ דמהני זכין בהפרשת תרומה וכתב וז"ל ואי ק"ל הא דתניא בפ"ב דמציעא כיצד התורם שלא מדעת תרומתו תרומה כו' עד הרי שמצאו וא"ל בעה"ב כלך אצל יפות לא שויא שליח משום דבעינן למידע בשעה שנעשה שליח דזכות הוא וניחא ליה וכה"ג הוי דומיא דאתם דאנן סהדי אי הוי הכא הוי ניחא ליה אבל היכא דבשעה שנעשה שליחות לא ידעינן לא הוי דומיא דאתם עכ"ל.

ו. ולשיטת הגרעק"א והתה"ד ניחא שפיר הדין דכששינה השליח ותרם מצד דרום דמועילה ההפרשה ומ"מ יכולים לבטל השליחות בדברים אפי' לר"ל, דכיון שבעה"ב אמר לו לתרום בצפון ותרם בדרום אין שם שליחות, ומ"מ כיון דבודאי אין דרך להקפיד בזה א"כ ידעי' ודאי דניחא ליה לבעה"ב ומועיל מדין זכין, ולכן יכול לבטל שלא בפניו דמגלה בעה"ב דעתו דשוב לא ניחא ליה וכנ"ל.

ז. אך באמת נפלאתי הא לפי"ז בתורם מן היפות מה מהניא כלך אצל יפות ונמצאו יפות גם בדשויה שליח כדאי' בסוגיא דב"מ הנ"ל, סוכ"ס הרי מבואר במשנה דעד שאמר לו בעה"ב כלך אצל יפות ונמצאו יפות לא ידעי' דניחא ליה לבעה"ב בהפרשה זו, כמבואר בגמ' דסתם בעה"ב דעתו אבינוניות ושליח זה הרי תרם מן היפות.

וצ"ל לדעת התה"ד והגרעק"א שדין אתם גם אתם דבעי' שנדע ודאי שהבעל ניחא ליה בהפרשה זו לא נאמר כ"א כשהתורם תורם מדין זכין, אבל כשהתורם תורם מדין שליחות ממש אי"צ לידע ודאי שהבעל ניחא ליה בהפרשה זו. דיסוד דין אתם גם אתם לדעת התה"ד והגרע"א אינו דבעי' למידע ודאי דניחא ליה לבעה"ב בהפרשה, רק יסודו הוא דבעי' למידע ודאי שהתורם הוא שלוחו של בעה"ב, ולא שיתברר שליחותו למפרע, וזה אפשר בשני אופנים, או דידעי' ודאי דניחא ליה לבעה"ב דאז ידעי' שהוא שלוחו מדין זכין, או דשויה שליח בפירוש, דאז ממילא אנו יודעים שהוא ודאי שליח, ואפילו אם תורם מן היפות דאין אנו יודעים בודאי אם קיים שליחותו עד לבסוף שא"ל בעה"ב כלך כו' אבל עכ"פ שליח הוא ודאי, ואם ההפרשה מן היפות לא היתה כדת עדיין הוא יכול לתרום מן הבינוניות מכח שליחות זו.

ח. ומ"מ ק' לדעתם מדברי הירושלמי הנ"ל דס"ד לחלק בין תרו"ג לתרו"מ לענין הפרשת שותפין, והרי ממנ"פ אי ידעי' דניחא ליה שיתרום השותף א"כ גם בתרו"מ יועיל, דהרי כיון דידעי' ביה דניחא ליה קרינן ביה שפיר מדעתכם. ואי לא ידעי' דניחא ליה א"כ גם בתרו"ג לא יועיל שהרי אין לנו שום גילוי דעת לבסוף דניחא ליה. אם לא דנוקים הכל בגונא שאמר לו לבסוף כלך אצל יפות ונמצאו יפות, והוא דוחק. [ושי"ל לדעת התה"ד והגרעק"א דהפרשת תרומה אי"צ לא שליחות ולא זכיה, רק ניחותא בעלמא שאינו מעכב, ולכן בתרו"ג יכול שליח אחד לתרום עבור חבירו דלא קפדי אהדדי, אבל אף דלא קפדי אהדדי מ"מ לא ידעי' דניחא להו כ"כ שיחשב זכות מה שחבירו תורם עבורו, רק שאינם מקפידים ע"ז, ולכן בתרו"מ דבעי' אתם מדעתכם שנדע ודאי דחשיב ליה זכות בשעת הפרשה אינו מועיל. אבל זה ק' חדא דמפורש בדברי הגרעק"א והתה"ד דבתרומה עכ"פ בעי' זכין, ועוד שהוא גם מוכרח מצד עצמו לדעתם דאם אי"צ תורת זכין להפרשת תרומה א"כ תמוה מאד לאמר שיהיה בזה תנאי שנדע דחשיב ליה זכות, ואף שהוא מגזיה"כ דאתם גם אתם מ"מ אינו מתקבל על הדעת לומר שנצריך שיחשב לו זכות במקום שאי"צ תורת זכין. ואם ההפרשה מועילה ע"י ניחותא דידיה בעלמא שאינו מקפיד לכ' דיינו שנדע דודאי לא קפיד.]

ט. ושי"ל בדעת הרמב"ן באופן אחר, שענין הדרשא דאתם גם אתם לדעת הרמב"ן אינו כפי' הגרעק"א דבעי' למידע ודאי בשעת ההפרשה דניחא ליה בהפרשה זו, או דנדע ודאי שהתורם הוא שלוחו. רק דין אתם מדעתכם הוא דין בפנ"ע, דאף שהתורם אינו צריך לתרום מדין שליחות, ואת עצם ההפרשה יכול לעשות מכח דין זכין לאדם שלא בפניו בעלמא, מ"מ נאמר זה דין חדש שההפרשה צריכה להיות מדעת בעה"ב, היינו שבעה"ב יודע ומצוה שיתרום, ולא משום דבעי' כח שליחות בשביל מעשה ההפרשה, דלעולם אי"צ שמעשה ההפרשה תהיה ע"י שליחות, רק דמ"מ עצם חלות ההפרשה צריכה להיות ידוע לבעה"ב ונעשה ע"י ציוויו. ולכן כשאומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום מהני, אף שאינו לשון שליחות לדעת הרמב"ן, דאף שאין כאן שליחות שהרי לא ייחד את השליח, מ"מ הרי עצם ההפרשה נעשה מדעת בעה"ב, וע"י ציוויו, וסגי בזה לקיום דין אתם מדעתכם.

וכן בדשויה שליח אף שאין אנו יודעים אם ניחא ליה שיתרום מן היפות, מ"מ אחר דאמר ליה לבסוף כלך אצל יפות ונתברר למפרע דהיה ניחא ליה ממילא דההפרשה היתה מדעתו שהרי שלח אותו להפריש. משא"כ בסוגיא דחולין (יב.) דאמר לאחד צא ותרום אף דודאי ידעי' דניחא ליה שיתרמו כריו מ"מ כיון שלא אמר כ"א לשלוחו לכן אין ההפרשה ע"י אדם אחר נחשבת מדעתו.

וכן ניחא ההיא דהירושלמי דשותפין אע"ג דניחא ליה לשותף אחד שחבירו יתרום עבורו מ"מ כיון שאינו מצוה ואינו יודע מזה כלום לא חשיבא ההפרשה מדעתו.

וגם ניחא מאד עפי"ז הדין דכשאמר לו בעה"ב לתרום בצפון ושינה השליח ותרם בדרום דחלה ההפרשה, ומ"מ יכול בעה"ב לבטלו שלא בפניו אפי' לר"ל דאין מבטלים שליח שלא בפניו, וביארנו משום דכששינה השליח נתבטלה שליחותו, רק תורם מדין זכין לאדם שלא בפניו, ולכן יכול בעה"ב לבטל שלא בפניו דמגלה דעתו דאין ההפרשה זכות בשבילו. רק דהיה קשה איך מועילה ההפרשה מדין זכין הא בעי' אתם מדעתכם, ולנ"ל ניחא מאד דאף ששינה השליח באופן ההפרשה ונתבטלה שליחותו שהרי לא נעשה שליח לתרום באופן זה, מ"מ כיון שסוכ"ס בעה"ב ציוה אותו על עיקר ההפרשה, ועיקר ההפרשה נעשית עפ"י ציווי בעה"ב, שפיר נחשב זה הפרשה מדעת בעה"ב וכמש"נ.

י. ולפי"ז נראה לבאר דברי הר"ן נדרים הקשים דע"ש (לו:) אההיא דכל הרוצה לתרום יבוא ויתרום כתב וז"ל וכה"ג מהני לגבי תרומה דבגלוי דעת בלחוד דניחא ליה סגי ולגבי מודר הנאה לא חשיב מהנה כיון דלא משוי ליה אידך שליח בהדיא. ומיהו דוקא באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום אבל אי אמר כל השומע קולי יתרום שליחות מעליא הוי ואסור במודר הנאה דהא אמרי' בפ' המדיר כל השומע קולי יזון שליחותיה קעביד ומפקינן לה מדתנן בפ' התקבל דגבי גט מהני אם אמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הלכך דוקא באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום דלאו שליחות גמור הוא. ומיהו כי אמרינן דלתרומה מיהא מהני דוקא דאמריה בהאי לישנא דהא לישנא מציעתא הוה ומש"ה נהי דלגבי מודר לא הוי שליחות לתרומה מיהת מהני, אבל אי אמר כל התורם אינו מפסיד אפשר דאפילו לגבי תרומה לא מהני דלאו לישנא מעליא הוא כשיבא ויתרום, והכי נמי מוכח דהא האומר כל הזן אינו מפסיד והלך אחד וזן אינו חייב לשלם דלא שוייה שליח כלל עכ"ל.

היוצא מדבריו שיש כאן ג' דרגות, דהאומר כל השומע קולי יתרום הוא שליחות גמור ואסור במודר הנאה, והאומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום "לאו שליחות גמור הוא", והוא "לישנא מציעתא", ולכן מהני להפרשת תרומה "דבגילוי דעת בלחוד דניחא ליה סגי", אבל "כיון דלא משוי ליה אידך שליח בהדיא" שרי למודר הנאה. אבל האומר כל התורם אינו מפסיד "לאו לישנא מעליא הוא", ואינו מועיל אפילו לתרומה, וראיה לדבר מדאינו חייב לשלם באומר כל הזן אינו מפסיד. והענין סתום, וממנ"פ, אם הפרשת תרומה צריך שליחות א"כ ע"כ כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום הוא לשון שליחות, ולמה הוצרך הר"ן לבאר דבתרומה בגילוי דעת בלחוד דניחא ליה סגי. ועוד דאם הוא לשון שליחות למה שרי למודר הנאה, ואם נפשך לומר דסובר כהר"ן גיטין דכל שלא יחדו שרי למודר הנאה, א"כ מנא פשיטא ליה לאסור באומר כל השומע קולי יבוא ויתרום, ומה לי דלשון שליחות הוא מ"מ הרי לא יחדו בהדיא. ואם סובר הר"ן נדרים כדעת הרמב"ן דהפרשת תרומה אי"צ שליחות, וכפשטות לשון הר"ן דבגילוי דעת דניחא ליה סגי, א"כ מ"ט אינו מועיל לשון כל הזן אינו מפסיד, הרי עכ"פ גילה דעתו דניחא ליה. וגם מה ראיה מייתי הר"ן ממה דהאומר כל הזן אינו מפסיד פטור מלשלם, נהי דלא התחייב לשלם מ"מ הרי גילה דעתו דניחא ליה בהפרשה ואינו מקפיד ע"ז.

ולנ"ל נראה לבאר דהא ודאי דעת הר"ן נדרים דשליחות אסור למודר הנאה, ולכן באומר כל השומע קולי יבוא ויתרום דהוא לשון שליחות שהרי מהני בגט באמת אסור למודר הנאה. אבל הפרשת תרומה אי"צ שליחות. אלא דמ"מ בעי' שיתרום מכח ציווי בעה"ב, דזהו דרשא דאתם מדעתכם וכנ"ל, דאף שאי"צ שליחות מ"מ צריכה ההפרשה להיות על דעת בעה"ב. ולכן באומר כל התורם אינו מפסיד אינו מועיל להפרשת תרומה, דאינו עושה על דעת בעה"ב. והוכיחו הר"ן מדין כל הזן אינו מפסיד דאי"ח לשלם, ואם היה לשון זה נחשב שעושה על דעת האומר היה נחשב התחייבות. אבל לשון כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום הוא "לישנא מציעתא", שאינו לשון שליחות, ומ"מ הוא לשון ציווי והעושה מכח ציווי זה חשיב שעושה מדעת בעה"ב, ודו"ק.

יא. לכ' היה אפשר עפ"י דרכינו ליישב גם קושיא אחרת, דסוכ"ס קשה על הרמב"ן שהוכיח שיטתו דהפרשה אי"צ שליחות מדין כלך אצל יפות, והרי מפורש בגמ' ב"מ (כב.) הנ"ל דאותה משנה מיירי בדשויה שליח, ומה היא ראיית הרמב"ן. והגרעק"א שם נדחק בזה לומר דראיית הרמב"ן היא מהס"ד דגמ' דמהני כלך אצל יפות אפי' בדלא שויה שליח. ועדיין קשה דסוכ"ס הרי הגמ' שם פריך ע"ז דהא בעי' אתם מדעתכם ומוקמי' לה בדשויה שליח, ומנא ליה להרמב"ן שענין דרשא זו דאתם גם אתם היא כמו שפי' הגרעק"א דבעי' דנדע ודאי בשעת ההפרשה דניחא ליה, או כמו שפירשנו אנו לעי' דבעי' שתהיה ההפרשה מדעתו, ומהיכ"ת שאין הדרשה כפשוטה דבעי' שליחות ממש ולא מהניא זכין. ובפרט מאחר שהרמב"ן עצמו בכ"מ הוא מהסוברים דזכיה לאו מטעם שליחות.

ושי"ל דבגמ' ב"מ שם אחר שביארו דהמשנה דכלך אצל יפות מיירי בדשויה שליח הוצרכו לבאר א"כ למה צריך כלך אצל יפות כלל, ומפ' הגמ' דמיירי שא"ל לתרום סתם והוא תרם מן היפות, וסתם בעה"ב תורם מן הבינוניות, ולכן בעי' כלך אצל יפות שיגלה דעתו דניחה ליה ביפות. וא"כ שמא ס"ל להרמב"ן דאע"ג שלבסוף א"ל באמת כלך אצל יפות, מ"מ כיון שהציווי מתחילה היה סתם וסתם בעה"ב תורם מן הבינוניות כל שתרם מן היפות חשיב משנה בשליחות ובטלה השליחות לגמרי. ומה שמועילה ההפרשה הוא אך ורק מדין זכין כיון דלבסוף נתגלה דניחא ליה לבעה"ב גם ביפות. ושפיר הוכיח מזה הרמב"ן דבהפרשת תרומה אי"צ שליחות. ומה דהוצרך הגמ' לומר דשויה שליח, אע"ג דלבסוף לא קיים שליחותו, מ"מ הועילה השליחות שתיחשב ההפרשה מדעת בעה"ב, שהרי בעה"ב יודע שהוא הולך לתרום כריו שהרי שלחו. ואף שלא שלחו כ"א לתרום מן הבינוניות, והוא תרם מן היפות ולא עשה שליחותו, מ"מ כיון שעצם ההפרשה היתה מדעת בעה"ב גם בזה סגי לדין אתם מדעתכם. ודומה ממש למה שכתבנו לעי' בביאור דברי הירושלמי דבשלחו לתרום מצד צפון ותרם מצד דרום יכול לתרום מדין זכין, אעפ"י ששינה בשליחותו, דמ"מ כיון שעצם ההפרשה היא מדעת בעה"ב אף שמעשה ההפרשה לא היתה מדעתו סגי בזה לקיום דין אתם מדעתכם. ואילו מעשה ההפרשה עצמה נעשה מדין זכין, דבעה"ב אינו מקפיד בין צפון לדרום, וכן בתורם מן היפות בעה"ב אינו מקפיד שהרי אמר לו לבסוף כלך אצל יפות ונמצאו יפות.

[אבל לדעת הגרעק"א והתה"ד שענין הדרשא דמה אתם מדעתכם אף שלוחכם מדעתכם הוא דכל שתורם מדין זכין בעי' למידע ודאי בשעת ההפרשה דניחא ליה לבעה"ב ורק בתורם מדין שליחות אי"צ וכמש"נ לעי' א"כ א"א לפרש כן, דאם הוא תורם מדין זכין לא יועיל כלל שהרי עד שיאמר לו בעה"ב כלך אצל יפות אין אנו יודעים אם ניחא ליה בהפרשה זו.]

יב. באמת דעת הרמב"ם דמהני כלך אצל יפות אפי' בדלא שויא שליח, והוא נגד הסוגיא בב"מ הנ"ל, ובמקו"א ביארנו דהרמב"ם מפרש הדרשא דאתם גם אתם כהרשב"א דבא למעט דין זכין, ודחה הסוגיא מהלכה מכח סוגיית הירושלמי דכששינה השליח ותרם מן הדרום מועילה ההפרשה אע"פ שלא עשה שליחותו כלל, וע"כ דתורם מדין זכין, ע"ש באורך מה הכריחו להרמב"ם לפסוק כן.