ביטול שליח שלא בפניו

רמב"ם פ"ד תרומות ה"ט האומר לשותפו או לבן ביתו או לעבדו או לשפחתו לתרום והלכו לתרום וביטל שליחותו קודם שיתרומו, אם לא שינה השליח תרומתו תרומה, ואם שינה כגון שאמר לו תרום מן הצפון ותרם מן הדרום הואיל וביטל שליחותו מקודם אינה תרומה עכ"ל. ומקורו מירושלמי תרומות פ"ג מ"ד דתנן אם משלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה ומק' הירו' ולית הדא פליג על ר"ל דאין אדם מבטל שליחות בדברים ומוקמינן לה בששינה השליח, וכ"כ הרמב"ם שם בפיה"מ דמיירי בששינה השליח דקיי"ל אין אדם מבטל שליחות בדברים.

והנו"כ תמהו בזה הרבה, חדא דלכ' ר"ל לשי' בבבלי קדושין (נט.) דלא אתי דיבור ומבטל דיבור אבל ר' יוחנן פליג עליה שם וס"ל דאדו"ד וקיי"ל כר' יוחנן, וכן השיג הראב"ד. והרי גם הרמב"ם עצמו (פ"ז אישות ה"י) פסק כר' יוחנן דחוזרת דאדו"ד ע"ש ולמה א"כ פסק כאן כר"ל.

עו"ק דגם בירושלמי גיטין פ"ד ה"א וה"ב הוא מח' ר' יוחנן ור"ל אם אדם מבטל שליחות בדברים ור' יוחנן ס"ל דמבטל וא"כ גם לדעת הירו' היינו צריכים לומר דר"י ור"ל הלכה כר"י.

עו"ק דהרמב"ם עצמו פסק בפ"ט אשות דאשה ששלחה שליח להתקדש וביטל השליח ואין יודעים אם קדם הביטול לשליחות הו"ל ספק מקודשת, מבואר עכ"פ דמועיל הביטול וק' מדבריו בהל' תרומות.

עו"ק דבבבלי קדושין שם מבואר דאף ר"ל הסובר דלא אדו"ד לא אמר כן כ"א בדיבור שיש בו מעשה אבל שליחות שאין בו מעשה יכול לבטל בדיבור גם לר"ל, ולכן בראשונה היה עושה בי"ד ממקום אחר ומבטל שליח הולכה בגירושין, וכן מבטל שליח בתרומה.

אמנם כי הירו' לכ' פליג ע"ז דבירו' פ"ד גיטין ה"ב מק' לר"ל דאין אדם מבטל שליח בדברים מהמשנה שם דבראשונה היה עושה בי"ד ממקום אחר ומבטלו לשליח הולכה דגט, ומתרץ הירו' שאני בי"ד שכחו יפה, ולא תי' כתירוץ הבבלי דבדיבור שאין בו מעשה מודה ר"ל דאדו"ד. אבל הרמב"ם היה לו לפסוק כהבבלי דבשליחות שאין בו מעשה לכו"ע אדו"ד.

ב. עי' בגמ' ב"מ (כב.) מק' הגמ' לאביי הסובר דיאוש שלא מדעת לא הויא יאוש מדין התורם שלא מדעת בעה"ב וא"ל בעה"ב כלך אצל יפות ונמצאו יפות דתרומתו תרומה. ומתרץ הגמ' הבמ"ע דשויה שליח, וקאמר עוד דה"נ מסתברא דהא בעי' אתם גם אתם מה אתם מדעתכם אף שלוחכם מדעתכם. ודעת הרשב"א נדרים (לו:) דענין הדרשא הזאת דלהפרשת תרומה בעי שליחות ממש ולא סגי בדין זכין לאדם שלא בפניו. אבל דעת הר"ן גיטין (סו:) בשם הרמב"ן דהפרשת תרומה אי"צ שליחות, והק' עליו הר"ן מסוגיא הנ"ל, ועי' דרו"ח להגרעק"א שם מה שתי' לדעת הרמב"ן, שענין הדרשא דאתם גם אתם דבעי' שבשעת הפרשה נדע ודאי דזכות הוא לו, ולכן כלך אצל יפות אינו מועיל, משא"כ בנידון דהרמב"ן דאמר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום דכבר בשעת ההפרשה ידעי' ודאי דזכות הוא לו אזי שפיר יכול להפריש מדין זכין.

והנה הרמב"ם פסק בפ"ד תרומות דהתורם שלא מדעת בעה"ב וא"ל כלך אצל יפות ונמצאו יפות תרומתו תרומה ואי"צ לעשותו שליח, ותמהו המפרשים מה ראה לדחות סוגיא מפורשת דב"מ הנ"ל דבעי' דשויא שליח משני טעמים, חדא דהא קיי"ל יאוש שלא מדעת לא הויא יאוש, ועוד דגם אי הויא יאוש הא דרשי' אתם גם אתם, מה אתם מדעתכם אף שלוחכם מדעתכם, ולכל הדעות דרשא זו בא למעט נידון דכלך אצל יפות היכא דלא שויא שליח, כמבואר בסוגיא דב"מ הנ"ל.

ג. והנראה בכ"ז דאף שהראב"ד מפרש דברי ר"ל בירושלמי דאין מבטלים שליח בדברים שהכונה על דרך מה שמצינו שיטת ר"ל בבבלי דלא אתי דיבור ומבטל דיבור, אבל דעת הרמב"ם שדברי ר"ל בבבלי קדושין דלא אתי דיבור ומבטל דיבור, ודברי ר"ל בירושלמי גיטין שאין מבטלים שליחות בדברים, הם שני ענינים נפרדים לגמרי, ולא קרבו זה אל זה. דמה שאמר ר"ל בירו' דאין מבטלים שליח בדברים אין זה מטעם דלא אדו"ד, שאם כן לא היה תולה ר"ל דין זה בשליחות, שהרי כללא הוא בכ"מ לר"ל דלא אדו"ד וכדברי הבבלי בסוגיא דקדושין הנ"ל. רק הוא ענין אחר לגמרי, וכמו שיבואר.

דהנה מבואר במשנה גיטין הנ"ל דגם בראשונה לא היה מבטל שליח ההולכה בגט כ"א בבי"ד, ונח' ר"ש ור"נ בגמ' שם (לב:) אם בי"ד היינו ב' או ג' לענ"ז. אבל בפחות מב' לכו"ע לא היה יכול לבטל. ונח' הראשונים בטעמא, דהתוס' שם ד"ה ר' ששת ס"ל דהוא מתקנת ממזרים ע"ש, דאף קודם תקנת ר"ג חשו קצת לתקנן ממזרים, והריטב"א והר"ן כתבו שלדעת ר"ש שבי"ד לענ"ז הוא בשלשה באמת טעמא משום תקנת ממזרים אבל לדעת ר"נ שבי"ד לענ"ז הוא בשנים א"כ טעמא משום שאין דשב"ע פחות משנים. אבל הרמב"ן כתב סברא אחרת דכיון שמינה השליח בפניו א"א לבטל השליחות כ"א בפניו דלא אתי דיבור שלא בפניו הגרוע ומבטל דיבור בפניו דאלים טפי, דומיא דמה שאמרו כל מילתא דמתעבד בי עשרה צריכה בי עשרה למשלפא ע"ש. וצ"ל דמה שמ"מ היה מועיל ביטול בבי"ד היה משום שמה שעושה בפני בי"ד הוא כמו בפני השליח. [וצ"ל לדעת ר"נ דסגי בביטול בפני שנים דגם שנים הם בי"ד לענ"ז. ועי' ברמב"ן שם דלפרוזבול סגי בב' כיון דאודועי בעלמא הוא ואינו מילי דחיוב ופטור ע"ש, וצ"ל דכמו"כ ביטול שליחות אודועי בעלמא הוא עד"ז.]

ונראה שזהו דעת ר"ל בירושלמי דאין מבטלים שליח בדברים, דאינו משום דלא אדו"ד, דבדיבור שאין בו מעשה באמת אדו"ד לכו"ע כדאי' בקדושין כנ"ל. וגם ע"כ אין טעמו של ר"ל משום שאין דשב"ע פחות משנים, שהרי אפילו בשליח לתרום אמר ר"ל כן כדאי' בירו' תרומות וכנ"ל. רק טעמא דר"ל דאין מבטלים שליח בדברים הוא כדברי הרמב"ן משום דלא אתי דיבור שלא בפניו הגרוע ומבטל דיבור בפניו. ואם ביטל השליח בפניו באמת מועיל גם לר"ל [וזה בלא"ה מוכח דאף לר"ל יכול לבטל השליח בפניו דאל"כ איך מועיל הגיע בשליח במשנה דגיטין שם].

ולכן מק' הירו' גיטין שם דאיך היה עושה בי"ד במקו"א שלא בפני השליח ומבטלו, ומסיק הירושלמי דשאני בי"ד שכחו יפה, והוא כנ"ל דבפני בי"ד הוא כמו בפני השליח.

אבל הבבלי קדושין כשהק' לר"ל איך מבטל השליחות שלא בפניו הא לא אדו"ד, לא יכל לתרץ שאני בי"ד שכחו יפה, דהבבלי דן מצד עצם אלימות הדיבור אחרון לבטל דיבורא קמא, ובזה אינו מועיל מה שהוא בפני בי"ד, דעשייה בפני בי"ד אינו מוסיף שום אלימות בעצם הדיבור האחרון, והוצרך הבבלי לתרץ דבדיבור שאין בו מעשה אף ר"ל מודה דאדו"ד.

קצה"ד כשעושה בי"ד ומבטל שליח הולכה שלא בפניו צריכים לדון משני צדדים, חדא מה שלר"ל לא אתי דיבור ומבטל דיבור, וזהו נידון דסוגיית הבבלי קדושין (נט.), ולזה מתרץ הבבלי דאף לר"ל אדו"ד בדיבור שאין בו מעשה. ועוד צריכים לדון במה שלריש לקיש אין מבטלים שליח בדברים, היינו דביטול השליחות צ"ל בפניו כסברת הרמב"ן, וזהו נידון דהירושלמי גיטין, ולזה מתרץ הירו' דשאני בי"ד שכחו יפה, היינו דביטול בבי"ד הוא כביטול בפני השליח.

ד. וע"ע בירו' גיטין שם ה"א דר' יוחנן סובר דמבטלים שליח שלא בפניו ומקשה הירושלמי א"כ למה בראשונה היה צריך בי"ד כדי לבטל שליח הגט. [וזה באמת קושיית הראשונים גיטין (לב:) למה צריך לבטל בפני שנים לר"נ ובפני ג' לר' ששת, כנ"ל.] ומתרץ הירושלמי דהוא משום חומר דעריות. ובפשוטו הכונה משום שאין דשב"ע פחות משנים והיינו כר' נחמן בבבלי שם דבי"ד לענין ביטול היינו בשנים ואי"צ ג'. [וזהו באמת סברת הריטב"א והר"ן שם בטעמא דר"נ דבי"ד של ביטול הוא בשנים, שאינו מדין בי"ד רק מדין עדות דשב"ע. והתוס' שם פי' דטעמא דר"נ משום תקנת ממזרים, ומבואר דהירו' לא ס"ל כן.] ובאמת מבואר בבבלי גיטין (לג.) דר' יוחנן ס"ל כר"נ דמבטל בפני שנים ואי"צ ג', ואזיל לשיטתו.

ולדעת ר' יוחנן דמה שצריך לבטל השליח הולכה בפני בי"ד הוא משום חומר דשב"ע פשוט דכ"ש שמינוי השליח הולכה צ"ל בפני שנים, וזה מבואר בהמשך הירו' שם דאי' [לגי' הרא"ש רפ"ד דגיטין שם, ובס"ש בירו' אינו] דצריך להחזיקו בפני שנים. אבל הרמב"ם פ"ג אישות הט"ו פסק דשליח הולכה בגט ובקדושין אי"צ עדים דאינו דשב"ע, ובמ"מ שם ציין מקורו מירו' קדושין פ"ד ה"ח ע"ש. ולדעה זו דמינוי השליח הולכה אינו דשב"ע כ"ש דביטולו אינו דשב"ע, ויק' למה צריך לבטל השליח בפני בי"ד. [והיה אפש"ל כסברת התוס' דהוא תקנה מדרבנן משום תקנת ממזרים אבל מבואר דהירושלמי לית ליה סברא זו.] וצ"ל שאותה דעה הסוברת דשליחות הולכה אינו דשב"ע תסבור כר"ל דאין מבטלים שליח בדברים אשר לכן צריך בי"ד דבלא בי"ד א"א כלל לבטל שליח שלא בפניו ורק בבי"ד מועיל משום שכחו יפה.

ה. ומעתה ניחא כל משה"ק לעי' באות א', דשפיר פסק הרמב"ם בהל' תרומות וכן בפיה"מ כר"ל דאין מבטלים שליח בדברים, דהקשינו לעי' הא ר"ל לשי' דלא אדו"ד ואנן קיי"ל כר' יוחנן דאתי דיבור ומבטל דיבור, וגם הרי בדיבור שאין בו מעשה מודה ר"ל. ולנ"ל אי"ק שהם שני ענינים נפרדים לגמרי דאף דאדו"ד מ"מ אין מבטלים שליח בדברים משום שצריך לבטל השליח בפניו.

וכן הקשינו הא אף בירו' הוא מחלוקת ר' יוחנן ור"ל אם מבטלים שליח בדברים, ולמה פסק הרמב"ם בזה כר"ל נגד דעת ר' יוחנן. ולנ"ל הוא מבואר דהרמב"ם מוכרח לפסוק כן כיון שפוסק דשליחות הולכה אינה דשב"ע, דלדידיה יק' למה היה צריך לבטל השליח הולכה בפני בי"ד, דהירו' מפרש אליבא דר' יוחנן דהוא משום חומר דעריות, והיינו מדין דשב"ע, והרמב"ם פוסק דשליחות הולכה אינה דשב"ע, וע"כ לפסוק כר"ל דאין מבטלים שליח בדברים ולכן צריך לבטל בבי"ד דשאני בי"ד שכחו יפה.

וכן ניחא משה"ק מדברי הרמב"ם פ"ט אישות דפסק שאשה שעשתה שליח לקדשה ואח"כ ביטל השליח ואינו ידוע אם קדם הביטול לקבלת הקדושין דהו"ל ספק קדושין, ומבואר דיכולה לבטל השליח שלא בפניו. ולנ"ל פשוט, דהא ודאי דאותה הלכה מיירי שביטלה בפני שנים, דהא אם ביטלה בפני עד אחד לבד א"כ אפילו אומר העד ודאי שקדם הביטול לקדושין מ"מ הויא ספק מקודשת דאיך נאמין לעד א' בדשב"ע. אע"כ שיש שם שני עדים שביטלה. והרי קיי"ל כר"נ בגיטין (לב:) דבי"ד לענין ביטול השליחות הוא בשנים, ובבי"ד הרי מבואר בירו' שם דאף ר"ל מודה דיכול לבטל השליחות בדברים דשאני בי"ד שכחו יפה, ודו"ק.

ו. והנה בעיקר הסברא מה שמועיל היכא דשינה השליח ותרם בצד אחר שיוכל לבטל אותו שלא בפניו ואפילו לריש לקיש, דלכ' אינו מובן כ"כ דממנ"פ אם הוא שינוי בשליחות למה צריך לביטולו, ואם אינו שינוי מה מועיל שיוכל לבטלו. ובכסף משנה כתב שאינו שינוי גמור שאין דרך להקפיד רק כיון שביטל מצא הקפידא מקום לחול ע"ש ואינו מובן כ"כ.

ובפשוטו היה נל"פ הכונה דבאמת השליח לא עשה שליחותו כלל, רק דמ"מ כיון שאין דרך להקפיד וסוכ"ס גילה בעה"ב דעתו שרוצה בתרומה זו א"כ מועילה ההפרשה מדין זכין לאדם שלא בפניו. ולכן יכול לבטל אף שלא בפני השליח, דאינו צריך לתורת ביטול השליחות רק לבטל ניחותא ולגלות דעתו שרוצה לעשות המצוה בעצמו ושוב אין כאן זכין.

[רק יש לעי' לפי"ז דא"כ מה מק' ר' יוחנן לר"ל בגמ' קדושין (נט.) ממשנה זו דאם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה על ריש לקיש הסובר דלא אדו"ד, והוצרך ר"ל לתרץ דבדיבור שאין בו מעשה אף לדידיה אדו"ד. והא כיון שהמשנה מיירי בששינה השליח א"כ אין שם שליחות כלל רק גילוי דעת דניחא ליה לבעה"ב, ואח"כ חוזר בו מניחותא דידיה, ומה צריך שם לדין אדו"ד. ושמא איה"נ, רק ר' יוחנן הק' אליבא דנפשיה דס"ל בירו' גיטין שם דמבטלים שליחות בדברים, אשר לדידיה אי"צ לאוקמה להמשנה בששינה השליח. ור"ל הוי מצי להשיבו דלדידיה המשנה מיירי בששינה השליח, רק עדיפא מיניה משני דגם לסברת ר' יוחנן שהמשנה מיירי בשלא שינה השליח מ"מ אין שם קושיא על שיטת ר"ל דלא אדו"ד, דר"ל לא אמר כן בדיבור שאין בו מעשה ודו"ק.]

ומעתה מתורץ משה"ק לעי' למה דחה הרמב"ם לדין אתם גם אתם דדרשי' מיני' בסוגיא דב"מ הנ"ל דא"א לתרום בכלך אצל יפות לחוד אא"כ שויא שליח, והרמב"ם פסק דאפי' לא שויא שליח תרומתו תרומה כשאמר לו בעה"ב כלך אצל יפות. די"ל כי הרמב"ם מפרש הסוגיא דב"מ הנ"ל כפשוטה כפי' הרשב"א והר"ן דדרשא דאתם גם אתם בא למעט דין זכין לאדם שלא בפניו, ולכן ע"כ הוצרך הרמב"ם לדחות אותה סוגיא מדינא. שהרי במשנה גיטין מפורש שא"א לבטל שליח הגט שלא בפניו כ"א בבי"ד, ומבואר בירושלמי שם דהיינו או משום שהביטול הוא דשב"ע, או מטעמא דר"ל דאין מבטלים שליח בדברים. וכיון דהרמב"ם פוסק דשליחות הולכה אינה דשב"ע ע"כ צ"ל כר"ל שטעם המשנה משום שאין מבטלים שליח בדברים, ולכן אינו מבטל השליח כ"א בבי"ד שכחו יפה. ושוב יק' המשנה בתרומות דיכול לבטל השליח ששלח להפריש לו תרומה. וצ"ל כתי' הירושלמי דמיירי בששינה השליח, וכמש"פ באמת הרמב"ם וכמש"נ. אבל זה אין לו מובן אם לא שנאמר דמועיל דין זכין להפרשת תרומה, דאם אינו מועיל זכין וצריך שליחות ממש א"כ כששינה השליח הרי אינו שליח ואיך יפריש. [ואם לא נתבטלה השליחות א"כ איך מבטלו בעה"ב הא אין מבטלים שליח בדברים.] אע"כ כמש"נ דהשליחות נתבטלה רק השליח תורם מדין זכין ולכן בעה"ב יכול לבטלו בדברים שמגלה דעתו שלא ניחא ליה ואין כאן זכות. וממילא מוכרח לדינא דמועיל זכין להפרשת תרומה. וסוגיא דב"מ הנ"ל דאין מועיל זכין ע"כ כר' יוחנן דשליחות הולכה הויא דשב"ע וצריך בי"ד מדין אין דשב"ע פחות משנים, ונדחה מדינא ודו"ק.

ולענין הקושיא דמ"מ הא קיי"ל יאוש שלא מדעת לא הויא יאוש וא"כ נהי דלא קיי"ל לדין אתם גם אתם מ"מ איך מועיל כלך אצל יפות, דבגמ' ב"מ הנ"ל הק' לאביי הסובר דיאוש שלא מדעת לא הויא יאוש מדין כלך אצל יפות גם מקמי דמייתי לדרשא דאתם גם אתם. נראה דהרמב"ם מפרש דגילוי דעת שההפרשה זכות היא אצלו אינו ענין ליאוש שלא מדעת כלל, דהוא רק מגלה המציאות שדבר זה בעצם הוא זכות לגביה. ומה דמק' הגמ' ב"מ הנ"ל לאביי הוא משום דגם מתחילה סבר הגמ' שם דהפרשת תרומה צריכה שליחות, גם מקמי דמייתי קרא דאתם גם אתם, ולכן מק' הגמ' שפיר דהא אין שם מינוי שליחות כ"א לרבא דיאוש שלא מדעת הויא יאוש. ומה דקאמר הגמ' אח"כ דה"נ מסתברא דהא בעי' אתם גם אתם מה אתם מדעתכם אף שלוחכם מדעתכם הכונה לומר דאפילו לרבא דיאוש שלא מדעת הויא יאוש מ"מ מינוי שליח צ"ל מדעתו ממש [ואפשר שהוא דין כללי בשליחות בעלמא ואינו דוקא בהפרשת תרומה, ועי' מהרי"ט אלגזי פ"א בכורות אות ז' ד"ה והרמב"ם]. אבל הרמב"ם דחה אותה סוגיא לגמרי וס"ל דהפרשת תרומה אי"צ שליחות כלל ועיקר, ומועיל הפרשה מדין זכין לבד, וכמש"נ, וכיון שכן אין שם ענין ליאוש שלא מדעת ומועיל שפיר כלך אצל יפות ודו"ק.