דין בית העשוי לכבוד במזוזה

-א-

א. בגמ' יומא (יא.) תני ר' כהנא קמיה דר' יהודה בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות פטורים מן המזוזה מפני שהנשים נאותות בהן ומאי נאותות רוחצות ופרש"י וז"ל ומשום דמקום גנאי הוא שעומדות שם ערומות אין כבוד שמים להיות שם מזוזה עכ"ל. וכעי"ז בריטב"א וז"ל וגנאי הוא למזוזה כיון שהן עומדות שם ערומות עכ"ל. וק' מה הוצרכו רש"י והריטב"א לטעם זה דגנאי תפ"ל דגזיה"כ הוא כדלק' בגמ' ע"ב דמייתי הגמ' ברייתא יכול שאני מרבה אף בית הכסא ובית הבורסקי ובית הטבילה ת"ל בית מה בית העשוי לכבוד אף כל העשוי לכבוד יצאו אלו שאין עשויין לכבוד ע"כ. וא"כ הו"ל לרש"י והריטב"א לפרש בפשיטות דכיון דנשים רוחצות שם נעשה כמרחץ דאינו בית העשוי לכבוד ואינו בכלל ביתך. וכן פי' באמת הנמוק"י על הרי"ף סוף הל' מזוזה בד"ה שהנשים רוחצות וז"ל שאינן נעשין לכבוד עכ"ל.

ב. לכ' צ"ל דרש"י והריטב"א ס"ל דבית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות חשיבי עשויים לכבוד שאין עיקרם בשביל הרחיצה ולכן הם צריכים לסברא דגנאי. רק יק' להיפך א"כ למ"ל גזיה"כ דביתך. ואפש"ל דצריך קרא לבורסקי. אבל בית הכסא ובית המרחץ ובית הטבילה באמת היו פטורים גם אילולא קרא, מטעם גנאי. רק דאחר דאשמעי' קרא ביתך למעט בית שאינו עשוי לכבוד, ממילא דהאמת הוא דגם בית המרחץ בכלל המיעוט אע"פ שאי"צ, ולכן הברייתא נקט האמת דגם בית המרחץ אינו עשוי לכבוד.

שו"ר בריטב"א שם ד"ה יצאו אלו שאין עשויין לכבוד וז"ל פי' מורי ז"לדכיון שאינן עשויין לכבוד פטורין מן המזוזה ואפילו בחדשים שלא נשתמש בהן מעולם, דאי לא פשיטא עכ"ל. ולא ביאר מאי פשיטותא דאלו בלא קרא. אבל נראה ברור בכונתו דאזיל לשיטתו שפי' דבית האוצר ובית התבן כו' שהנשים רוחצות שם פטור משום גנאי, ולא משום שאינו בית העשוי לכבוד, ולכן הוקשה לו דלמ"ל קרא למעט בית המרחץ ובית הכסא ובית הטבילה, תפ"ל מסברא משום גנאי. ולא ניחא ליה למימר דקרא איצטריך לבורסקי, דהברייתא משמע דצריך קרא גם לבית המרחץ ולבית הכסא ולבית הטבילה. ולכך פי' דצריך קרא לחדשים. וז"ב.

ג. ועי' יו"ד סי' רפ"ו סע' ב' בית התבן בית העצים בית הבקר חייבים ואם הנשים רוחצות בהם כיון שעומדות שם ערומות אין כבוד שמים להיות שם מזוזה. ובהג"ה וז"ל ודוקא אלו אבל חדר ממש אפילו מקום שאיש ואשה ישנים ומשמשים שם חייב במזוזה. ויש מקילין ואומרים דכל מקום שנשים שוכבות פטור ממזוזה עכ"ל.

ולכאורה ב' הדעות ברמ"א פליגי בזה דהדעה הראשונה שחדר ממש לעולם חייב ס"ל כהנמוק"י דפטור רוחצות הוא משום שע"י הרחיצה נעשה כמרחץ שאינו בית העשוי לכבוד, וזה שייך דוקא בבית האוצר ובית התבן ורפת בקר וכיו"ב שאין תשמישם קבוע כ"כ לדברים אחרים בהם י"ל דאם רוחצות שם נעשים כעשויים שלא לכבוד. אבל חדר ממש הוא לעולם בית העשוי לכבוד ולא שייך ביה פטור רוחצות כלל. וכן פי' הגר"א שם טעם סברא זו משום דדרשי' ביתך בית העשוי לכבוד ורק מיוחד לדבר שאינו של כבוד הוא דפטור.

ודעה שניה דגם בבית דירה יש פטור רוחצות ס"ל כרש"י והריטב"א דרוחצות פטור מטעם גנאי, אפי' אם הבית עשוי לכבוד. וזה מוכח באמת ממש"כ הרמ"א שם שאם הדלת נסגר מאחורי המזוזה לכו"ע חייב. והרי פשוט דסגירת הדלת מועיל רק לטעמא דגנאי, אבל לטעם דבעי' בית העשוי לכבוד לא יועיל סגירת הדלת כלל. וע"כ כנ"ל דבית דירה ממש הוא לעולם בית העשוי לכבוד, והפטור בחדר שישן שם עם אשתו לשיטה זו הפוטרת הוא משום גנאי, וכדברי רש"י והריטב"א, ולזה מועיל סגירת הדלת מאחורי המזוזה.

ולפי"ז מבואר מה דלא מצינו שיועיל סגירת הדלת לחייב בית המרחץ ובית הטבילה ובית הכסא, דהתם שהפטור הוא משום שאינו בית העשוי לכבוד מה יועיל סגירת הדלת, ורק בבית דירה ממש שהוא באמת בית העשוי לכבוד, ואינו פטור אפילו לשיטה זו כ"א מטעם גנאי, בזה הוא שמועיל סגירת הדלת.

[ואגב אעיר, דלפי"ד הרמ"א דמועיל סגירת הדלת לסלק טעמא דגנאי, יתורץ קו' הריטב"א למ"ל קרא למעט בית המרחץ, תפ"ל מסברא דפטור משום גנאי. דלפי הרמ"א פשוט שצריך קרא למעט בית המרחץ וכיו"ב היכא דיש שם דלת. ומשמע מזה דהריטב"א לית ליה סברא זו וס"ל דאפילו כשיש שם דלת איכא גנאי. וצ"ע.]

[וע"ש בבהגר"א כתב וז"ל ועיקר כסברא ראשונה וכמש"ש מה בית העשוי כו' דוקא העשוי לכך עכ"ל, והכונה לכ' דלשון הברייתא משמע שהפטור דבית שאינו עשוי לכבוד הוא רק בבית המיוחד לתשמיש שאינו של כבוד. וצע"ק הא גם דעת שניה מודה לזה, רק ס"ל דמ"מ במקום שעומדות שם ערומות איכא גנאי. אולי כונת הגר"א להקשות דא"כ דאיכא סברא דגנאי למה לי כלל להגזיה"כ לפטור בית שאינו עשוי לכבוד. אבל כבר כתבנו שהריטב"א הקשה כן ותי' דצריך קרא לחדשים.Œ™ויותר נראה כונת הגר"א שהבין בדעת רש"י והריטב"א דלא אזלינן בתר עיקר תשמיש כלל, דאי אזלינן בתר עיקר תשמיש למה נדחקו לפרש טעמא דרוחצות משום שגנאי למזוזה, דנקל היה להם לפרש כהנמוק"י דאם רוחצות שם עיקר תשמישו אינו לכבוד ואינו בית העשוי לכבוד. וע"כ דרש"י והריטב"א הבינו דכל שיש שם איזה תשמיש של כבוד חייב דכבר הוא בית העשוי לכבוד ואפילו אם אין זה עיקר התשמיש. ולכן הוצרכו לטעמא דגנאי הוא למזוזה. ועל זה משיג הגר"א דלשון הברייתא משמע דבעינן בית העשוי לכבוד היינו שעיקרו נעשה לתשמיש של כבוד.

ואם תאמר איזו השגה היא זו שמא גם רש"י והריטב"א סבירא להו דאזלינן בתר עיקר התשמיש רק פשיטא להו דעיקר התשמיש דבית האוצר הוא לאוצר ואפילו כשרוחצות שם, ולכן הוי עשוי לכבוד. אפשר דהגר"א ס"ל דמה שמשתמש לאוצר אינו תשמיש של דירה כלל ואינו מחייב במזוזה ומה דבית האוצר סתמא חייב היינו משום שמשתמש לפעמים לתשמישי אדם וא"כ אם נשים רוחצות שם מסתבר שזה נעשה עיקר התשמיש ובפשוטו היה להם לרש"י והריטב"א לפרש שאינו בית העשוי לכבוד. וע"כ דרש"י והריטב"א סוברים דכל שיש שם איזה תשמיש של כבוד כבר הוא נחשב בית העשוי לכבוד. ולכן הוצרכו לטעמא דגנאי. וע"ז משיג הגר"א דשמיע ליה דלשון הברייתא משמע דבעינן בית שעיקרו עשוי לכבוד.]

ד. ונראה לבאר עוד בסברת הנמוק"י [והדעה הראשונה ברמ"א], דבית האוצר סתמא אין בו דירת אדם [כמש"כ רש"י בריש סוגיין, דמה"ט נחלק בגמ' אם בית האוצר סתם חייב במזוזה], אכן רחיצה היא מעשה דירה [דלכן גם ת"ק דברייתא דס"ל דבית האוצר סתמא פטור מן המזוזה דאין בו דירת אדם, צריך הוא לדרשה דבית העשוי לכבוד לפטור בית המרחץ ממזוזה, דאל"כ עצם הרחיצה היה נחשב לדירת אדם לחייבו במזוזה] ולכן כשרוחצות בבית האוצר הרחיצה נחשבת עיקר לגבי האוצר כיון שהיא דירת אדם, ונעשה כבית המרחץ. [משא"כ בחדר ממש שיש בו שאר עניני דירה אין מה שאיש ואשתו ישנים שם מועיל להכריע נגד זה ולהחשיבו כבית שאינו עשוי לכבוד.]

ונראה דגם התוס' ישנים אזיל בסברא זו, דעיי"ש בד"ה לדידי נמי סתמא תנאי היא, הקשו דלמ"ל לר' כהנא לומר דסתמא תנאי היא, נימא דהא דקתני רפת בקר פטור מן המזוזה מיירי ברוחצות עיי"ש מה שתירץ. ולכ' אין הקושיא מובנת, דאיך אפש"ל דהברייתא דרפת בקר פטורה מן המזוזה מיירי ברוחצות, הרי הברייתא מסיימת ושהנשים מתקשטות בה חייבת במזוזה, ואם איתא דמיירי ברוחצות א"כ מה לי שמתקשטות שם סוכ"ס הרי רוחצות שם ג"כ ואיכא גנאי. אלא ע"כ דהתו"י ס"ל כהנמוק"י, דטעמא דרוחצות משום שע"י הרחיצה נעשה בית שאינו עשוי לכבוד. וס"ל דהיינו דוקא בבית האוצר סתם, דאין שם דירת אדם כלל מלבד מה שהן רוחצות, ועי"ז נעשה כבית המרחץ. אבל אם מתקשטות שם ג"כ, דיש שם דירת אדם חוץ מהרחיצה, כבר אינו נחשב בית המרחץ ע"י הרחיצה לחוד שהיא באקראי. וכמו שנתבאר מדברי הרמ"א דבחדר ממש חשיב בית העשוי לכבוד אפילו אם איש ואשתו ישנים שם.

[ובאמת דגם התוס' שם הקשו כעין קושיית התו"י, אלא שהתוס' קבעו הקושיא על דברי ר' יהודה, דמה מקשה ר' יהודה לר' כהנא מהברייתא דרפת בקר פטורה מן המזוזה, נימא דמיירי ברוחצות ע"ש, והרי ר' יהודה לא הביא כ"א תחילת הברייתא דרפת בקר פטורה מן המזוזה, ואפשר שהיא ברייתא אחרת, ואינה אותה הברייתא שהביא ר' כהנא אח"כ, ובברייתא של ר' יהודה לא נזכר שאם הנשים מתקשטות שם חייבת, ואפשר דלא שמיע ליה ברייתא כזו. וכן משמע קצת דאל"כ מה מקשה ר' יהודה לר' כהנא מעיקרא, הא כי היכי דלדידיה מתקשטות תנאי היא ה"נ לר' כהנא סתמא תנאי היא. וכמו שהשיב לו באמת ר' כהנא. וע"כ דבברייתא של ר' יהודה לא נאמר כ"א דרפת בקר פטורה מן המזוזה, ולא היה בו הסיום דאם מתקשטות חייבות, ולכן היה סבור ר' יהודה מעיקרא שאין כאן פלוגתא דתנאי כלל. ומעתה שפיר הקשו התוס' דמה מקשה ר' יהודה, הרי הברייתא דרפת בקר פטורה היה אפשר לאוקמה ברוחצות. ולכן מדברי התוס' אין לדייק דס"ל כהנמוק"י. אבל התו"י קבע דבריו אדברי ר' כהנא, דקאמר לדידי נמי סתמא תנאי היא, ור' כהנא הרי הביא הברייתא דרפת בקר פטורה ושהנשים מתקשטות חייבת, ומכח ברייתא זו קאמר ר' כהנא דסתמא תנאי היא, ועל זה הק' התו"י דנוקמה להברייתאברוחצות. ועל התו"י הוא שיש לדייק דאיך אפשר לאוקמה להברייתא ברוחצות, הא א"כ גם אם מתקשטות למה חייבת. ולהכריח דע"כ התו"י ס"ל כהנמוק"י, וכנ"ל.]

-ב-

ה. אבל קשה דעי' עוד שם בהמשך מביא הגמ' ברייתא ביתך ביתך המיוחד לך פרט לבית התבן ולבית הבקר ולבית האוצרות שפטורין מן המזוזה, ויש מחייבין. באמת אמרו בית הכסא ובית הבורסקי ובית המרחץ ובית הטבילה ושהנשים נאותות בהן פטורין מן המזוזה. ר' כהנא מתרץ לטעמי'... פרט לבית התבן ולבית הבקר ולבית העצים ולבית האוצרות שפטורים מן המזוזה בסתם. ויש מחייבין בסתם. באמת אמרו בית הכסא ובית הבורסקי ובית המרחץ ובית הטבילה ושהנשים נאותו בהן, ומאי נאותו רוחצות, פטורין מן המזוה. אי הכי היינו מרחץ, אשמעי' מרחץ דרבים ואשמעי' מרחץ דיחיד, דסד"א מרחץ דרבים דנפיש זוהמיה אבל מרחץ דיחיד דלא נפיש זוהמיה אימא לחייב במזוזה קמ"ל ע"כ הגמ'. וק', לדברי רש"י והריטב"א דבית התבן שרוחצות בו אינו בכלל המיעוט דבית העשוי לכבוד, רק פטור משום גנאי, א"כ בפשיטות הו"ל להגמ' לומר דאיצטריך רוחצות לאשמעי' דאע"פ שהוא בית העשוי לכבוד מ"מ פטור משום גנאי, דזה לא ידעי' ממרחץ שהוא באמת בית שאינו עשוי לכבוד. ומה צריך הגמ' לצריכותא דבית המרחץ נפיש זוהמיה.

[אח"כ התבוננתי שיש ליישב קושיא זו, אבל בדוחק קצת, דעי' בהמשך הגמרא ר' יהודה מתרץ לטעמיה כו' באמת אמרו בית הכסא ובית הבורסקי ובית המרחץ ובית הטבילה אע"פ שהנשים מתקשטות בהן פטורין מן המזוזה משום דנפיש זוהמיה ע"כ. משמע דאי לא היה נפיש זוהמיה, אלא רק היה שם זוהמא מעט, היה נחשב בית העשוי לכבוד מכח מה שהנשים מתקשטות שם. ורק ע"י דנפיש זוהמיה זה מכריע דאף שמתקשטות שם לא הוי עשוי לכבוד. ושמעינן מזה דכל שעשוי הבית לשני דברים, והאחד מהם הוא דבר של כבוד, בעי' ריבוי זוהמא להכריע שייחשב בית שאינו עשוי לכבוד. (ואפשר שמזה למד התו"י דבמקום שמתקשטות אינו מועיל רוחצות לפטור מן המזוזה, כנ"ל אות ד'.) ומעתה, בבית האוצר שהנשים רוחצות שם, הרי לא נפיש זוהמיה, וכיון שמתשמש גם לאוצר שהוא דבר של כבוד, למה פטור מן המזוזה. (והתו"י יחלק דמה שעשוי לאוצר אינו השתמשות של דירה ולכן אינו מכריע נגד מה שרוחצות, משא"כ מה שמתקשטות בבית המרחץ הוא ענין של דירה ולכן צריך ריבוי זוהמא להכריע נגדו ולפטור מן המזוזה.) וזהו שהכריח את רש"י לפרש דאין הפטור ברוחצות אלא משום גנאי. וא"כ ניחא קושיין, דכל זה לפי התירוץ של הגמרא דרוחצות לא נפיש זוהמיה. אבל לפי מה דס"ד דאין חילוק בין בית המרחץ לרוחצות, הוי ס"ד דגם רוחצות נפיש זוהמיה, וא"כ ריבוי הזוהמא מכריע שאינו עשוי לכבד. ושפיר מקשה הגמרא אי הכי הינו מרחץ. ומ"מ הוא רחוק.]

ו. עו"ק דמבואר מאותה גמ' שהפטור ברוחצות הוא משום זוהמא, וק' על מש"כ רש"י והריטב"א שהפטור הוא משום שעומדות שם ערומות.

ז. עו"ק דע"ש ברש"י כתב וז"ל ובית הטבילה אע"ג דאשמעי' מרחץ איצטריך לאשמעי' בית הטבילה אע"ג דליכא זוהמא עכ"ל. היינו דהוק' לרש"י כיון דכבר אשמעי' בית המרחץ א"כ למ"ל למתני בית הטבילה ג"כ. ותי' דבבית הטבילה יש חידוש דליכא זוהמא. וע"כ הפטור משום שעומדים שם ערומים. וק' א"כ למה צריך לאשמעי' עוד שהנשים רוחצות שם, הא גם ברוחצות עומדות ערומות כמש"כ רש"י לעי' מיני' וכנ"ל. וכן הק' השיח יצחק.

ח. עו"ק בעצם הסברא דזוהמא וכי יש זוהמא במרחץ טפי מרפת בקר, והרי רפת בקר חייבת במזוזה לר' כהנא, וכן לת"ק דברייתא.

ט. ונראה בכל זה, דרש"י והריטב"א ס"ל דבית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות לדעת ר' כהנא שחייבים בסתמא, חשיבי בית דירה שהם עשויים להשתמשות אדם עכ"פ והשתמשות זו סגי ליחשב ביתך. ואותה השתמשות היא השתמשות של כבוד, ולכן אף אם לפעמים הנשים רוחצות שם לא נפקע עי"ז שם בית העשוי לכבוד. [וכמו דס"ל להדעה הראשונה ברמ"א דבחדר ממש דחייב אפי' אם ישן שם עם אשתו כיון שבעיקרו עשוי לכבוד. וכמו דס"ל להתו"י במתקשטות.] וע"כ מה שפטר שם ר' כהנא כשרוחצות שם אי"ז משום שאינו עשוי לכבוד, כ"א משום גנאי. וממילא דלא יכלו רש"י והריטב"א לפ' שהפטור הוא משום זוהמא, דהא ברפת בקר יש זוהמא יותר ומ"מ לא פטרי'. וע"כ דבזוהמא ליכא גנאי. ולכן פרש"י והריטב"א דהגנאי הוא במה שלפעמים עומדות שם ערומות, דבזה איכא גנאי.

וכל זה לדעת ר' כהנא הפוסק דבית התבן ובית האוצר ורפת בקר סתמא חייבים במזוזה, דההשתמשות שלהם חשיב ביתך. אבל ת"ק דברייתא הרי סובר דסתמא פטור, וע"כ דס"ל שההשתמשות של בית האוצר כו' אינה השתמשות של בית דירה. ולדידיה אם הנשים רוחצות שם אין שם השתמשות אחרת של בית דירה כ"א הרחיצה לבד. ואין לנו מקום להחשיבו בית דירה כ"א ע"י הרחיצה עצמה, ובזה נאמר דאם כל כולו אינו יכול להחשב בית דירה כ"א ע"י מה שהנשים רוחצות שם, הרי זה כמרחץ ממש ואינו בית העשוי לכבוד, ופטור מטעם זה, ואי"צ לטעמא דגנאי.

י. וא"כ שפיר מק' הגמ' "אי הכי היינו מרחץ", דהקושיא היא לשיטת ת"ק דבית האוצר סתמא פטור, וכל כולו בא להחשב בית דירה ע"י הרחיצה, ולדידיה רוחצות היינו מרחץ, שאינו דירה כ"א בשביל הרחיצה, ואינו בית העשוי לכבוד. [ולא ניחא לי' להגמ' לומר דכל החידוש של רוחצות הוא רק אליבא דהיש מחייבים החולקים על ת"ק.] וממילא לא קשה מידי מדברי רש"י והריטב"א שפי' בדברי ר' כהנא דרוחצות פטור משום גנאי, דהם כתבו כן לשיטת ר' כהנא דסתמא חייב, דלדידיה יש שם בית דירה בלא הרחיצה, ומצד אותה דירה הוא בית העשוי לכבוד, לדידיה אין הרחיצה פוטרת כ"א מטעם גנאי. ולא דמי למרחץ שמיוחד שלא לכבוד. אבל הגמ' מק' אליבא דת"ק הפוטר בסתמא, וס"ל דאין שם דירה כ"א הרחיצה, ולדידיה פריך הגמ' שפיר דרוחצות היינו בית מרחץ, ואינו בית העשוי לכבוד. וניחא אות ה'.

יא. ומתרץ הגמ' דרוחצות איצטריך דלא נפיש זוהמיה. ומבואר שיש זוהמא כשרוחצות, והקשינו לעי' א"כ למה לא פרש"י והריטב"א בדברי ר' כהנא ג"כ דפטור רוחצות הוא מטעם זוהמא, ולמה להו טעמא דעומדות שם ערומות. אבל באמת לק"מ, דרש"י לעיל מיירי בפטור מטעם גנאי, וכמש"נ, ובזוהמא ליכא גנאי, כדמוכח מדין רפת בקר דחייב לר' כהנא אף שיש שם זוהמא טפי. ולכן הוצרכו רש"י והריטב"א לומר דר' כהנא פוטר רוחצות משום שעומדות שם ערומות, ועי"ז יש גנאי. אבל הגמ' דקאמר דברוחצות לא נפיש זוהמא כו' הרי מיירי בפטור של בית שאינו עשוי לכבוד, וכמש"נ, וזה תלוי בעיקר ההשתמשות, וכל שמיוחד לתשמיש של זוהמא אינו עשוי לכבוד, ולא דמי לרפת בקר שאינו מיוחד לזוהמא, דעיקרו בשביל דירת הבהמות, רק דממילא יש שם זוהמא. וניחא אות ו'.

יב. ומקשה שם רש"י דלמה צריך לאשמעי' בית הטבילה, ותי' דבבית הטבילה יש חידוש שאין שם זוהמא כלל, וע"כ דמ"מ פטור משום שעומדים שם ערומים, והזכרנו לעיל קושיית השיח יצחק דא"כ שוב ק' למה צריך לאשמעי' רוחצות, הא כבר אשמעי' בית הטבילה דעומדים שם ערומים פטור, והרי גם כשרוחצות עומדות ערומות כמש"כ רש"י והריטב"א. אבל למבואר ניחא, דנאמר דאף שבמקום שהנשים רוחצות עומדות שם לפעמים ערומות, אבל אינו מיוחד לכך, דהרבה פעמים רוחצות בלא שתעמודנה ערומות, ולא דמי לבית הטבילה דמיוחד לכך שיעמדו שם ערומים. וא"כ ניחא ברוחא, דברוחצות יש חידוש מה שאין בבבית הטבילה, כי בית הטבילה הוא מיוחד שיעמדו שם ערומים, וא"כ אינו בית העשוי לכבוד [ועי' פר"ח או"ח סו"ס פ"ה]. וכמו שמבואר בברייתא דממעט בית הטבילה מדין בית העשוי לכבוד. אבל רוחצות אינו מיוחד שתעמודנה שם ערומות, [ומה שכתבו רש"י והריטב"א דיש שם גנאי היינו משום דבגנאי ליכא חילוק בין אם הוא מיוחד לכך או אינו מיוחד לכך, וכמש"נ,] וא"כ אף דתניא דבית הטבילה פטור, צריך עדיין להשמיענו דגם רוחצות פטור, וניחא קושיית השיח יצחק.

יג. קיצור הדברים בית האוצר וכיו"ב כשרוחצות בו יש לדון בו שני פטורים, חדא הפטור דגנאי דאינו כבוד שמים שיהיה שם מזוזה, וזה אינו תלוי בעיקר ההשתמשות, אלא כל שעומדות שם לפעמים ערומות יש בו גנאי ופטור. אבל מצד הזוהמא ליכא גנאי, כדחזי' מרפת בקר שחייב במזוזה. וזהו הסברא שכתבו רש"י והריטב"א אליבא דר' כהנא, דרוחצות פטור משום שעומדות שם ערומות ואינו כבוד שמים שיהיה שם מזוזה. ועוד יש טעם אחר שצריך לדון ביה, דשמא כשרוחצות שם נעשה בית המרחץ, ובית המרחץ פטור מגזיה"כ דביתך שאינו בית העשוי לכבוד. וזה תלוי במחלוקת ר' כהנא ור' יהודה אם בית האוצר סתמא חייב, והוא גם מחלוקת ת"ק והיש מחייבים בברייתא. דלר' כהנא והיש מחייבים דס"ל דסתמא חייב, א"כ בית האוצר הוא בית דירה גם בלא הרחיצה, ולא דמי לבית המרחץ שמיוחד רק לרחיצה. אבל לר' יהודה ות"ק הפוטרים בסתמא לדידהו בית האוצר כשרוחצות בו אינו בית דירה כ"א ע"י הרחיצה, וא"כ דינו כבית המרחץ, ואינו בית העשוי לכבוד. ולכן רש"י והריטב"א שדבריהם מוסבים על דברי ר' כהנא פירשו טעמא דרוחצות פטור משום גנאי, ולא נקטו טעמא דבית העשוי לכבוד, אבל הגמ' דפריך רוחצות היינו בית המרחץ פריך אליבא דת"ק דברייתא, דלדידיה רוחצות הוא בית המרחץ ממש דאין שם דירה אחרת בבית האוצר. ומתרץ הגמ' דברוחצות איכא חידוש דלא נפיש זוהמא כ"כ משא"כ בית המרחץ. ומה דנקט הגמ' טעמא דזוהמא, ולא טעמא דמה שעומדים שם ערומים, דכיון שהגמ' מיירי בפטור של בית שאינו עשוי לכבוד, דתלוי בעיקר ההשתמשות, ובית המרחץ אינו מיוחד שיעמדו שם ערומים [עכ"פ בבית האמצעי והחיצון (ועי' פרמ"ג או"ח פ"ד במ"ז י' ב' ובפי' הגר"ח קנייבסקי שליט"א עמ"ס מזוזה ס"ק י"ח)], דבזה חלוק מבית הטבילה, לכן נקט הגמ' טעמא דיש שם זוהמא, דבית המרחץ מיוחד לזוהמת הרחיצה. ולא דמי לרפת בקר שאינו מיוחד לזוהמא. משא"כ רש"י והריטב"א דמיירי בפטור של גנאי, ובזוהמא ע"כ ליכא גנאי דאם לא כן למה רפת בקר חייב במזוזה, לכן נקטו טעמא דעומדות שם ערומות, ואף שאינו מיוחד שתעמדנה ערומות, אבל גנאי עכ"פ איכא בזה.

ונראה דרש"י והריטב"א למדו כל זה מהכרח השמועה, שהוקשה להם בדבריהגמ' דפוטר בית המרחץ ורוחצות מטעם זוהמא, דק' כנ"ל מ"ש מרפת בקר. וע"כ משום דרפת בקר אינו מיוחד לזוהמא. ולכן הוי בית העשוי לכבוד. ויקשה הא בית האוצר נמי הוא בית העשוי לכבוד (לר' כהנא דסתמא חייב) כיון שעיקרו אינו מיוחד לרחיצה. [ולא סבירא להו לרש"י והריטב"א לומר דכשרוחצות חשיב שעשוי בעיקרו בשביל הרחיצה. ובזה הם חלוקים עם הנמוק"י והתו"י וכנ"ל.] וע"כ דמה שרוחצות פוטר ממזוזה הוא מטעם אחר, דהיינו משום גנאי. ואף דבזוהמא ליכא גנאי, כדמוכח מדין רפת בקר, ע"כ שמ"מ יש גנאי מצד שעומדות שם ערומות, ודו"ק.

-ג-

יד. והנה קיי"ל דרפת בקר חייב במזוזה [ודלא כהרמב"ם] עי' ר"ס רפ"ו, וכ' ביד קטנה דמה שאין נוהגים כן משום שבימינו אינו נקי ונפיש זוהמיה.

אבל למבואר א"א לומר כן, שהרי בבית האוצר ובית התבן ורפת בקר כשהנשים רוחצות שם ג"כ איכא זוהמא, כמבואר בגמ' דברוחצות איכא זוהמא, ומ"מ כשבאו רש"י והריטב"א לבאר טעמא דר' כהנא הפוטר ברוחצות לא כתבו מטעם זוהמא, כ"א מטעם שעומדות שם ערומות, וע"כ כנ"ל משום דבזוהמא ליכא גנאי, דכל רפת בקר יש בו זוהמא. ופטור זוהמא לא שייך כ"א בדין בית העשוי לכבוד, ובזה ס"ל לרש"י והריטב"א דבית האוצר ובית התבן ורפת בקר חשיבי עשויים לכבוד שאינם מיוחדים לרחיצה ולזוהמא. ובודאי גם רפתי הבקר בזה"ז אפי' שיש שם זוהמא מ"מ אינם מיוחדים לכך, ולא שייך לפטרם מדין בית שאינו עשוי לכבוד.

וכל שכן להנמוק"י והתו"י והדעה הראשונה שברמ"א דלית להו טעמא דגנאי כלל, לא שייך לדידהו סברת היד קטנה כלל. דלדידהו אינו פוטר כ"א בית שאינו עשוי לכבוד, ורפת בקר הרי בעיקרו עשוי לכבוד, וכמו חדר שישן שם עם אשתו. ובמעשה רב כתוב בשם הגר"א לקבוע מזוזה ברפת, ולכסותו אם אינו נקי.

טו. ועי' בב"ח שם ומובא בש"ך שם ס"ק ט' שכתב שנתפשט המנהג שאין עושים מזוזה כ"א בפתח הבית הסמוך לרה"ר משום שרוחצין בבית החורף בחורף ובחדרים בקיץ, ומקרוב נהגו לעשות מזוזה בכל הפתחים, ומיהו צריך להזהר שלא יעשו מזוזות במקום שרגילין שם לרחוץ ולכבס טנופת בגדי קטנים את"ד, והש"ך חולק וס"ל שיתקן מזוזות בכל הפתחים. והנה מש"כ הב"ח שנהגו שלא לתלות מזוזות בכל הפתחים משום שרוחצים שם, זה תלוי בב' הדעות ברמ"א וכנ"ל, אבל מש"כ שלא לתלות מזוזות במקום שרוחצים שם טנופת בגדי הקטנים תמוה, שאינו אלא זוהמא ובזוהמא ליכא גנאי, ומאי שנא מרפת בקר שחייב במזוזה. ושמא כונתו לחדר שמיוחד לרחיצת בגדי הקטנים, וא"כ הוא בית המיוחד לזוהמא, שאינו בית העשוי לכבוד וכנ"ל. אבל לא משמע כן בדברי הב"ח, והש"ך בודאי לא הבין כן בדעתו שא"כ לא היה לו לחלוק עליו בזה. גם איני מאמין שבזמן הב"ח היו מיחדים חדר מיוחד לרחיצת בגדי הקטנים, וצע"ג.

טז. ויש להסתפק בדין בית האוצר כשהנשים רוחצות שם, אם יש שם דלת הנסגרת אם חייב במזוזה, ולמבואר הוא תלוי במח' רש"י והריטב"א עםהנמוק"י והתו"י, דלדעת רש"י והריטב"א דטעמא דרוחצות פוטר ממזוזה הוא משום שעומדות שם ערומות ואיכא גנאי, לזה מועיל סגירת הדלת כמש"כ הרמ"א, אבל לדעת הנמוק"י והתו"י דפטור משום שאינו בית העשוי לכבוד, ל"ש שיועיל סגירת הדלת, כמו שאינו מועיל בבית המרחץ ממש. ולדינא יהיה תלוי בב' הדעות ברמ"א, לדעה הראשונה שחדר שישן עם אשתו לעולם חייב במזוזה, הרי כהנמוק"י והתו"י, א"כ בית האוצר כשרוחצות לעולם פטור אפי' יש שם דלת. ולדעה השניה שחדר שישן עם אשתו פטור, אא"כ הדלת נסגרת, הרי כרש"י והריטב"א, א"כ בית האוצר כשרוחצות חייב, אם הדלת נסגרת.

כן יש לדון בבית האוצר, אם עושים שם גם תשמיש של זוהמא (אבל אין עומדות שם ערומות), אם חייב במזוזה. ואת"ל דפטור, אם מועיל לזה סגירת הדלת. ופשוט דתלוי במחלוקת הנ"ל, דלשיטת הנמוק"י והתו"י דכשהנשים רוחצות בבית האוצר חשיב בית שאינו עשוי לכבוד, דכיון שאין תשמישו של בית האוצר קבוע כ"כ מועילה הרחיצה לקבוע עליו שם בית המיוחד לרחיצה, א"כ ה"ה נמי לשאר תשמישים של זוהמא. כי גם בית המיוחד לזוהמא חשיב אינו עשוי לכבוד. ואפי' אם הדלת נסגרת פטור ממזוזה, דסוכ"ס הוי בית שאינו עשוי לכבוד. אבל לשיטת רש"י והריטב"א דבית האוצר לעולם חשיב בית העשוי לכבוד אפי' אם רוחצות שם, למה דקיי"ל דסתם בית האוצר חייב, ואינו פטור כשהנשים רוחצות שם כ"א מטעם גנאי שעומדות שם ערומות, ובזוהמא הרי ליכא גנאי כדמוכח מרפת בקר ומדברי רש"י והריטב"א עצמם וככל הנ"ל, א"כ אין בית האוצר נפטר ממזוזה ע"י שעושים שם תשמיש של זוהמא, ואפי' אין שם דלת, כי הוא בית העשוי לכבוד, ובזוהמא ליכא גנאי. וא"כ לדינא דין בית האוצר שיש שם זוהמא תלוי בב' הדעות ברמ"א, דלדעה הראשונה שחדר שישן שם עם אשתו לעולם חייב, דס"ל כהנמוק"י והתו"י, א"כ בכה"ג פטור. ולדעה השניה שחדר שישן שם עם אשתו פטור, אא"כ הדלת נסגרת, הרי כרש"י והריטב"א, א"כ בכה"ג חייב במזוזה. ואין חילוק בזה אם הדלת נסגרת או אינה נסגרת.

[אבל אם מלבד ההשתמשות של זוהמא עושים גם שאר השתמשות, כגון שמתקשטות, נראה דיודה הריטב"א דחשיב בית העשוי לכבוד, וכדמוכח מדברי התוס' ישנים, וכנ"ל (אות ד').]

והנה הש"ך בס"ק ט' פסק שיש לתלות מזוזה בכל הפתחים אפי' במקומות שעומדים שם לפעמים ערומים, ולכ' היינו משום שהכריע שהעיקר כהדעה הראשונה ברמ"א שחדר שעיקרו לדירה לעולם חייב. אבל יתכן שלא הכריע כן כ"א לחומרא, להחמיר כדעת הנמוק"י והתו"י [ואף שהוא קולא לענין גנאי, עדיף להחמיר בספק מצוה דאורייתא דמזוזה ולהקל במה שאינו אלא גנאי בעלמא]. אבל במה שיש קולא בשיטה זו, דהיינו בגונא הנ"ל בבית האוצר כשרוחצות שם אם הדלת נסגרת, או בבית האוצר שמשתמשים שם גם לתשמיש של זוהמא, שמא בזה לא היה מיקל הש"ך נגד שיטת רש"י והריטב"א. [אבל הגר"א כתב בפירוש שהעיקר כסברא ראשונה ע"ש.]

[וכ"ז כשעיקרו לאוצר, רק שלפעמים עושים שם גם תשמיש של זוהמא, בזה ס"ל לרש"י והריטב"א דלא פקע מיניה שם בית העשוי לכבוד. אבל אם להיפך, עיקרו נעשה לזוהמא, כבית המרחץ, רק שעושים בו גם שאר עניני דירה באקראי, בזה פשיטא דאי"ח במזוזה, וכן מבואר בגמ' דר' יהודה מתרץ הברייתא דבית המרחץ פטור אפילו אם הנשים מתקשטות שם ע"ש, וז"פ.]