איסור חפצא ואיסור גברא בנדרים ושבועות

א) איתא בגמ' נדרים (ב:) דשאני נדר משבועה דבנדר קמיתסר חפצא עליה, ובשבועה קמיתסר נפשיה מן חפצא. ויש לעיין בזה, אי פירושו דנדר הוא דוקא איסור חפצא ושבועה היא דוקא איסור גברא, או דילמא איכא ענין חפצא גם בשבועה וענין גברא גם בנדר. ונראה דבאמת אין החילוק בין נדר לשבועה כ"כ ברור כמו שהיה משמע מדברי הגמ', וישנן ג' דרכים בראשונים בענין זה.

עי' בר"ן לקמן (יח.) שכתב דמלבד האיסור חפצא בנדר איכא גם איסור גברא מדין בל יחל, ומה"ט חל נדר ע"ג שבועה, אבל שבועה לא חיילא ע"ג נדר הואיל ובשבועה ליכא כי אם איסור גברא וכמבואר בירושלמי "והוא שהזכיר נדר תחילה". ולכאורה פירושו דבנדר האיסור חפצא הוא מדין מעילה (עי' בזה בקהלות יעקב סי' יד), ומלבד זה איכא ג"כ איסור גברא מדין בל יחל, ואילו בשבועה איכא רק איסור בל יחל ומש"ה היא רק איסור גברא.

מאידך, משמע מדברי כמה ראשונים דבשבועה איכא ענין איסור חפצא. עי' בעה"מ לשבועות (כז.) שכתב דאם נשבע בלשון נדר חלה השבועה לבטל את המצוה. והנה ידוע מה שהביא הר"ן בנדרים (ב:) בשם הרמב"ן דשבועה בלשון נדר חל מדין ידות. אבל בדעת בעה"מ לכאורה א"א לומר כן, דהא איהו קמיירי בשבועה בלשון נדר לבטל את המצוה, ובכה"ג בעינן חלות איסור חפצא, דהרי כבר ייסד הר"ן בנדרים (טז:) דה"ט דנדר חל לבטל את המצוה משום דאין מאכילין את האדם דבר האסור לו, וזה לא שייך אא"כ נאסר חפצא עליו. וגם לא נראה לומר דסבר בעה"מ דשבועה בלשון נדר חל מדין נדר בלבד, וכמו שפי' המפרש (טז:), דהא כו"ע פליגי עליה. וא"כ ע"כ צ"ל דס"ל לבעה"מ דעכ"פ היכא שנשבע בלשון נדר חל איסור חפצא מלבד האיסור גברא שבשבועה.

ברם עי' בשטמ"ק בנדרים (טו: ד"ה והא) שכתב בשם רא"ם דהחילוק בין נדר לשבועה לגבי ביטול מצוה תלוי בלשון ההפלאה ולא בחלות ההפלאה, דה"ט דלא חלה שבועה לבטל את המצוה משום דנראה כבועט במצוה ואילו בנדר לא נראה כן. ולפ"ז היה אפשר לבאר דברי בעה"מ בפשיטות דלעולם לא חל איסור חפצא בשבועה כלל, ומ"מ חלה שבועה בלשון נדר לבטל את המצוה משום דהואיל ותפס לשון נדר שוב לא נראה כבועט.

אבל לא מסתבר לפרש כן בדעת בעה"מ, דהרי רוב ראשונים לא פירשו כן בהא דנדר ונשבע לבטל את המצוה. ועוד דהרי התוס' לשבועות (כה.) כתבו להדיא (לחד דיעה) דיש איסור חפצא בשבועה, ומאי דקאמר בגמ' בריש נדרים דשבועה הויא איסור גברא פירוש הדבר דבשבועה איכא נמי איסור גברא מלבד האיסור חפצא שבה. וע"ע בפי' ר' אברהם מן ההר לנדרים (טז: ד"ה אמר) שכתב דשבועה בלשון נדר חל לבטל את המצוה משום דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו, ומשמע דחל איסור חפצא בשבועה לבטל את המצוה. [עי' בזה במילואים לחי' הריטב"א עמ"ס נדרים סי' ה] וא"כ נראה לפרש כן גם בדעת בעה"מ, וכן ביאר הגרי"ד בשיעוריו לשבועות.

[וע"ע ברא"ש בריש מכילתין שכתב דעיקר הנדר היינו במתפיס את החפץ "בדבר הנאסר ע"י איסור פה כגון קרבן או הקדש, או שנשבע עליו וכו'." ולכאורה תמוה, דהיאך יכול להתפיס חפצא בחפצא דשבועה, הרי שבועה אינה אלא איסור גברא. והיה נראה לומר דאולי הרא"ש ס"ל כדעת התוס' בשבועות (כה.) שיש איסור חפצא גם בשבועה וממילא שייך להתפיס בו. אמנם באמת נראה דאין לפרש כן, שהרי התוס' לא פירשו כן אלא לגבי שבועה בלשון נדר, אבל בשבועה רגילה לכאורה אין מקום לומר שחל איסור חפצא על ידה. לכן נראה יותר לפרש שהרא"ש נתכוין רק לומר דהעיקר בהגדרת דבר הנדור הוא מה שהאיסור נעשה בידי אדם, ולא מה שהאיסור שהוא מתפיס ממנו הוא אותו סוג איסור שבא להחיל.]


ב) מדברי הראשונים שהבאנו עד כאן מבואר שמודים דבודאי איכא ענין איסור חפצא בנדר ואיסור גברא בשבועה, רק פליגי אם יש גם א"ג בנדר או גם א"ח בשבועה. אולם הגר"ח בחי' על הש"ס שדא נרגא בעיקר הגדרת הגמ' דנדר הוה איסור חפצא. וסברתו היא דלכאורה נדר ושבועה שוים הם בעיקר החלות, דהרי שניהם הם ענין ריחוק גברא מן חפצא (וכלשון ס' החינוך במצוה ל'), דהעיקר בשניהם הוא היחס בין גברא לחפצא. אלא דבנדר מרחקים חפצא מגברא, ובשבועה מרחקים גברא מחפצא, אבל הצד השוה שבהם הוא שגברא מרוחק מחפצא. וא"כ הואיל והאיסור בנדר נוגע לגברא היאך שייך לקוראו איסור חפצא, שהרי הלשון איסור חפצא שייך דוקא היכא שחל שם איסור (דהיינו שם תואר) על החפצא שאינו נוגע לגברא כלל, וכגון בהקדש דחל השם ממון הקדש שאינו נוגע לגברא כלל.

ושמעתי שאמר הגרי"ד (מירושלים) בשם אביו הגרי"ז שהיה נראה לומר דלעולם נדר ושבועה שוים הם בעיקר חלות האיסור, והיינו דתרוייהו הם איסור גברא, ורק איכא נפק"מ א' ביניהם והוא דנדר אינו חל על דבר שאין בו ממש עכ"ד. ולכאורה ביאור דבריו הוא דעיקר החילוק בין נדר לשבועה הוא במעשה האוסר (דהיינו לשון ההפלאה), אבל בעיקר החלות הם שוים זה לזה, דבשניהם חלות ההפלאה היא ריחוק גברא מן חפצא.

ונראה להביא ראיה לכך מדברי התוס' בנדרים (ב:) שהק' מאי נפק"מ בין א"ח לא"ג, ותי' להא דשבועה בלשון נדר לא מועיל. ואמאי לא הזכירו הא דנדר חל לבטל את המצוה ולא שבועה, דבפשטות הוא דין בחלות שניהם. ונראה שרצו להגדיר עיקר החילוק ביניהם, ומש"ה הזכירו חילוק בלשון ולא בחלות, ובאמת אף החילוק בין נדר לשבועה לגבי ביטול מצוה אולי נמשך בתולדה מחילוק זה לגבי עצם הלשון, ולא מהשם איסור חפצא ואיסור גברא. ועי' בר"ן (ב:) שפי' א"ח וא"ג כך, "כלומר שאוסר הככר עליו ואומר אכילת ככר זה עלי לאפוקי שבועה דאסר נפשיה מן חפצא". ומשמע קצת גם ממנו שעיקר החילוק הוא בלשון ולא בחלות.

וכן מוכח גם מדברי הרמב"ם. דהנה ידוע מאי דפליגי הר"ן (טו.) והרמב"ם בהל' נדרים (ה:א, י:י"ג) במדיר את חבירו בהנאה ועבר חבירו ונהנה, מי לוקה משום בל יחל. וביארו האחרונים (עי' קה"י לנדרים סי' טו) דפליגי בגדר בל יחל, אם האיסור הוא עצם עבירת מעשה איסור או מה שדיבורו מתחלל ע"י עשיית מעשה איסור (ועי' בזה ברמב"ן פר' מטות). ואם לדברי הרמב"ם עצם איסור בל יחל הוא מה שדיבורו מתחלל, הרי ליכא איסור על החפצא בנדר כלל, אלא איסור לחלל דיבורו שהוא בודאי רק דין על הגברא. ואמנם כבר הק' הר"ן ע"ד הרמב"ם מהא דמבואר בגמ' דהמודר עובר על איסור מעילה אם נהנה, הרי דאפי' אם אין המודר לוקה מדין בל יחל מ"מ אסור לו ליהנות מן החפצא. וכתבו הלח"מ ומחנ"א דאף הרמב"ם מודה שאיסור מעילה חל על המודר, ורק סבר דאיסור בל יחל הוא דוקא על המדיר אם מהנה את המודר, אבל אין המודר לוקה מדין בל יחל.

ברם נראה דכל זה בנדר בלשון התפסה שחל על ידיו דין מעילה משום דחלה חלות שם קודש על החפצא ודינו כעין הקדש. משא"כ בנדר בלשון איסור, דכבר הוכחנו דדעת הרמב"ם היא דאין בזה דין מעילה בקונמות, וממילא מסתבר יותר דמה שהמודר אסור מליהנות היינו רק משום דילפינן גזיה"כ מיוחדת מלאסור איסר שיכול לאסור אחרים באיסור, אבל אין זה מדין איסור חפצא.

ועפי"ז ביאר הגר"ח את שיטת הרמב"ם בהל' שבועות (ה:ד) שיכול אדם לאסור נכסיו על חבירו בשבועה. וכבר תמה עליו הטור (סי' רלו) דהיאך שייך לאסור את חבירו באיסור גברא, הא לא שייך א"ג אא"כ האדם מקבל אותו איסור על עצמו. ותי' הגר"ח שהרי גם בנדר איכא חידוש שיכול לאסור על אחרים, דהא גם נדר הוא א"ג שהרי הגברא מתרחק מן החפצא על ידיו, ואין נדר איסור חפצא כמו הקדש. והיינו מאי דדריש בספרי זוטא לאסור איסר אפי' על אחרים, פירוש הדבר דבעינן גזיה"כ מיוחדת שיוכל לאסור אחרים בנדר. וא"כ אפשר לומר דגם בשבועה יכול לאסור על אחרים, משום דילפינן מאותה גזיה"כ, ורק לענין מעשה הפלאה חלוקים קצת, דבנדר הואיל ויש לו בעלות על החפצא ממילא יכול לאסור את חבירו באופן ישיר. ואילו בשבועה א"א לומר כן, דהא אין המשביע בעלים על המושבע. וע"כ צ"ל דנתחדשה ההלכה דכל שיש לו בעלות על חפצא יש לו זכות להשביע אחרים על אותה חפצא וחלה השבועה מדין מושבע מפי אחרים, דחשיב כאילו חבירו נשבע בעצמו לאסור את עצמו מליהנות מנכסי המשביע.

וע"ע בשו"ת הרא"ש כלל י"ב אות ד' (הובא במל"מ ריש הל' נדרים) שכתב דאין אדם יכול לאסור על חבירו בנדר אא"כ התפיס בקרבן, אבל בלשון איסור אינו נאסר (כן פירשו הט"ז והש"ך סי' רה בדעתו). ותמה עליו המל"מ דהא ודאי יכול לאסור אחרים אפי' בלשון איסור. ונראה מוכח דהרא"ש הבין שיכול לאסור על חבירו רק באיסור חפצא, וס"ל דנדר בלשון איסור הוה א"ג כמו שבועה וכסברת הגר"ח, אך לית ליה גזיה"כ דלאסור איסר לרבות על אחרים אפי' בלשון איסור, ומש"ה העלה שאינו יכול לאסור בלשון איסור על אחרים.

ועפי"ז יל"פ גם שיטת רש"י שמחלק בין התפסה בקרבן להתפסת חפצא בחפצא לענין עיקר חלות הנדר. דהנה כבר פי' הר"ן לשבועות (ח. בדפי הרי"ף) בטעם החילוק בין שבועה לנדר לענין התפסה, דנדר הוא איסור חפצא ומש"ה שייכא התפסת איסור חפצא על חפצא אחר משא"כ שבועה שהיא רק איסור גברא. ונראה לומר דרש"י סבר דלענין חלות האיסור חשיב נדר כאיסור גברא וכדביארנו לעיל, ומש"ה לא שייכא התפסה אף בנדר שהרי ענין התפסה הוא התפסת חלות האיסור מחפצא לחפצא, ובהתפסת חפצא בחפצא הנדור הרי האדם מתפיס א"ג על החפצא ואין התפסה כזו חלה. [ומה שלא חלה אותה התפסה מדין יד לנדר, י"ל דה"ט משום שדיבורו פגום ולא רק חסר שהרי התפיס בלשון פגום, ובכה"ג לא אמרינן ידות]. משא"כ במתפיס בחפצא דקדושה דהיינו הקדש וקרבן שיש בהם ענין איסור חפצא, ממילא הויא ההתפסה כהתפסת א"ח ע"ג חפצא הב' ושפיר חלה.