ידות נדרים (א')

א) יש לעיין בגדר דין ידות נדרים כנדרים: האם יד לנדר מהני משום דחשיב כדיבור שלם או משום דלחלות נדר סגי בהפלאה שאינה גמורה, וכמשמעות הקרא דלבטא בשפתים, אפי' ביטוי כל דהו. ואע"ג דבגמ' (ג.) ילפינן להו לידות נדרים מהיקשא דנזירות, והרי כבר נתבאר לעיל (בשיעור הקודם) דכל היכא דבעינן קרא מוכח דאתינן עלה מדין לבטא בשפתים, י"ל דשאני ידות מכינויים ומש"ה לכו"ע בעינן למידרש מקראי. דבשלמא לגבי כינויים אפשר לומר דמסברא חשיב כלשון גמור, דהיינו שכינוי ממלא מקום ללשון גמור וחשיב מעצמו כלשון. אבל ביד הרי אינו אומר דיבור שלם, ואינו פשוט כלל דחשיב כאילו אמר דיבור שלם.

ונראה שנחלקו הראשונים בגדר דין ידות. עי' ר"ן (ב.) שכתב "וידות נדרים הוא שמתחיל במקצת דיבורו של נדר אלא שאינו גומר אותו ואתו מקצת הדיבור הוי כאילו נודר כל השלמות הדבור." וכ"כ הרא"ש שם "ומחשבינן ליה כאילו גמר דבריו." אולם מדברי הרמב"ם בהל' נזירות (א:ה) משמע אחרת, שהרי כתב "אין אומרין בנזירות עד שיוציא בשפתיו דבר שמשמעו אצל כל העם כענין שבלבו, אלא כיון שגמר בלבו והוציא בשפתיו דברים שעניינם שיהיה נזיר אע"פ שהן עניינות רחוקות ואע"פ שאין במשמען לשון נזירות הרי זה נזיר. כיצד הרי שהיה נזיר עובר לפניו ואמר אהיה הרי זה נזיר הואיל ובלבו היה שיהיה כמו זה ואע"פ שלא פירש." הרי דסבר הרמב"ם דידים שאין מוכיחות מהני בנזירות הואיל ובלבו מתכוין להיות נזיר וזהו העיקר. [ולכאורה זה תלוי בב' הגירסאות בגמ' נזיר שם, וכמו שביארו התוס' שם (ב:) אי הא דנזיר עובר לפניו משוה אמירת "אהא" לידים שאין מוכיחות או לידים מוכיחות, וקסבר הרמב"ם שאפי' בנזיר עובר לפניו אינו אלא ידים שאין מוכיחות.] ומשמע שהעיקר בעניני הפלאה אינו עצם הדיבור אלא המחשבה, ומאי דמהני ידות היינו משום דסגי בדיבור כל דהו.

אך יש לדחות (וכמו שנתבאר לעיל לגבי כינויים) דאולי שאני נזירות דלא בעינן בה פיו ולבו שוים לדעת הרמב"ם בפיהמ"ש ריש נזיר, ואולי היינו מש"כ הרמב"ם "אין אומרין בנזירות" שהרי רק בנזירות מהני ידים שאין מוכיחות ולא בשאר עניני הפלאה. ובטעם הדבר מאי דנזירות שאני מנדרים י"ל עפ"י מש"כ המהרי"ט דנזירות אינה אלא קבלת תואר וממילא התורה אוסרת עליו דברים שונים, ויתכן דכל שדבריו עושים החלות כמו בנדרים צריך דיבור "פורמלי", משא"כ בנזירות שאין עצם דיבורו יוצר החלות, וא"כ ע"כ צ"ל שהדיבור הוא רק תנאי בעלמא לחלות, ואין בדיבור כזה כל הדינים שיש בדיבור "פורמלי".

[אך עי' מה שפי' האב"מ (סי' כז ס"ק יא) בדברי הר"ן לקמן (ו:) באיבעית הגמ' שם דאולי שאני נדרים מכהת"כ משום דבנדר חל האיסור מכח דיבורו משא"כ בקידושין שצריך גם מעשה, והדיבור הוא רק כתנאי בעלמא. ובביאור דבריו נראה דאיהו סבר שאם דיבורו יוצר החלות סגי ליה ביד הואיל ויש בו דין דיבור, משא"כ אם הדיבור הוא רק תנאי לחלות, נמצא שאינו אלא לברר דעתו, ואולי בכה"ג בעינן דיבור ממש ואפי' יד מוכיח לא מהני. הרי משמע דכל שהדיבור הוא רק כעין תנאי בעינן הפלאה יותר גמורה, ודלא כמו שכתבנו לפרש בדעת הרמב"ם.]

אולם מאידך יש להעיר, שהרי עיקר דין ידות נדרים ילפינן בהיקש מנזירות וכמבואר בגמ' נדרים (ג.), וא"כ אפי' נימא דשאני נזירות, לא נראה לומר דשאני בעצם גדר הדין דידות, אלא יותר מסתבר לומר שלעולם שוה נזירות לנדרים בעצם גדר ידות, דהיינו שיד מועיל מצד מחשבת הנודר בצירוף דיבור כל דהו, ורק דבנזירות המחשבה יכולה לפעול אפי' יותר מבנדרים ומה"ט לא בעינן פיו ולבו שוים בנזירות (לדעת הרמב"ם) משא"כ בנדרים.

ובאמת נראה שאף הרא"ם (הובא בשטמ"ק ריש נדרים) למד שידות מהני לא משום דחשיב כאילו גמר דבריו, אלא משום שמחשבתו מהניא בצירוף דיבור כל דהו. שהרי כתב לגבי הא דמודרני ממך "אין זה עיקר הנדר אלא ידות נדרים נינהו דגלי אדעתיה דניחא ליה לאסור מן חברו או מן החפץ." ומדלא הדגיש ענין הדיבור משמע שהעיקר הוא גילוי הדעת ולא הלשון [וכן דייק בס' ברכת אברהם].


ב) ונפק"מ איכא בדבר אי יד חשיב כדיבור שלם או דהוי רק מקצת הפלאה ומ"מ מהני משום דעיקר גזיה"כ דידות היא דגם דיבור כל דהו נכלל בגזיה"כ דלבטא בשפתים. חדא, לענין אי אמרינן דין ידות רק בנדרים ונזירות או בכל התורה כולה. עי' בגמ' (ו:) דבעי רב פפא אי יש יד לקידושין לפאה ולצדקה ועוד, דהיינו אי הדין יד נאמר בכל התורה כולה או רק בנדרים ונזירות. ולכאורה היה נראה לפרש דבזה גופא נסתפקה הגמ'. דבשלמא לגבי ק"ש דבעינן דין קריאה (דהיינו דיבור ממש) פשיטא דלא מהני יד, שהרי אפי' אם יד חשיב כדיבור שלם היינו רק מצד הדין הואיל ומחשבתו על דיבור שלם, אבל היכא דבעינן דיבור ממש ולא רק דין דיבור לא מסתבר שיועיל יד. אך היכא דסגי בלשון ולא בעי דיבור ממש, שפיר יש להסתפק אי מהני יד, דאם יד חשיב כלשון גמור איכא למילף גם לשאר דיני התורה, משא"כ אי מהני רק מדין לבטא שהיא גזיה"כ בפר' נדרים בלבד ממילא לא נאמר דין יד אלא בעניני נדרים ונזירות.

ומדברי הר"ן שם משמע קצת שפי' כעין דברינו. דז"ל "מי אמרינן נהי דלא אתרבו להו ידות בהדיא, גמרינן במה מצינו מנדרים או אין יד ואפי' מוכיח, דנדרים שאני דחמירי דאפי' בדיבורא בעלמא חיילי משא"כ בקידושין שהן צריכין איזה מעשה כסף או שטר או ביאה." ונראה לפרש בדבריו דעיקר האיבעיא היתה אי יד חשיב כאילו השלים דיבורו או דילמא נדרים חמירי משום דסגי בביטוי שפתים משא"כ בקידושין דמהא דבעי מעשה הרי מוכח דבעינן הוכחה יתירה על גמירות דעתו של הבעל וממילא בעינן דיבור שלם. [ואפשר לפרש קצת אחרת, דלעולם הגמ' ידעה שיד חשיב כלשון גמור ורק קמיבעיא אי בעינן דיבור ממש לקידושין או דסגי בלשון גרידא].

אך עיי"ש בתוס' שהק' דמהיכא תיתי יד לקידושין והלא בנדרים לא ידעינן יד אלא מדאיתקיש נדרים לנזירות, וא"כ מסתבר דהיכא דגלי גלי והיכא דלא גלי לא גלי. ותי' דהואיל וגם קידושין הם לשון הקדש יש להסתפק אי דמי לנדר או לא עכת"ד. ומשמע קצת דס"ל להתוס' שיד לא חשיב כהשלים דבריו, דא"כ אמאי ליכא למילף מנדרים לשאר דיני התורה. ואין להקשות למ"ד ידות הוי כלשון גמור אמאי בעי גזיה"כ בנזיר וגם היקש לנדר, תיפוק ליה דאי חשיב כלשון גמור הוי לשון גמור בכל התורה כולה, דאולי י"ל דאי לאו היקש לנדרים הו"א דדין יד נאמר רק בנזירות, ובפרט לדעת הרמב"ם דבנזירות לא בעינן פיו ולבו שוים, קמ"ל דאפי' בנדרים אמרינן דיד מהני, ולמ"ד חשיב כדיבור גמור שוב לא איצטריך עוד קרא למילף לשאר כהת"כ.

ושוב מצאתי ברשב"א לקידושין (נ.) שכתב להדיא כדברינו. דשם הביא דעת היראים דמה שנזיר עובר לפניו מהני אם אומר אהא היינו משום דהתם כיון שאמר אהא ונזיר עובר לפניו הוי כאילו פירש אהא כמוהו שאלו הן ידות שריבתה תורה משא"כ בשאר כל התורה כולה. והשיג עליו הרשב"א דאפי' את"ל שהתורה ריבתה אותן מ"מ נילף מינייהו. ומסיק דלעולם מאי דמהני ידות בנזיר היינו משום דדברים שבלב הוו דברים לקיים מה שאמר בפיו, ולא מפני שאנו גומרין דברי פיו. והוא ממש כדברינו דאם ידות מהני בעיקר מכח מחשבתו ליכא למילף לשאר כל התורה כולה שהרי זה חידוש הקרא גבי נזירות ונדרים דסגי במקצת הפלאה בצירוף מחשבה לנדר, משא"כ אם מכח דין ידות אנו גומרים דיבורו וחשיב כאילו פירש דבריו ממש, אז שפיר שייך למילף לכהת"כ. ודעת הרשב"א היא דיד לנדר מהני מדין מקצת הפלאה בצירוף מחשבת הנודר, וממילא ליכא למילף מיניה לשאר כל התורה כולה.


ג) עוד דנו הראשונים אי יש יד לשבועה. עי' בתוס' (ב: ד"ה ומ"ש) שהק' אמאי לא תני גבי שבועות כל כינויי שבועות כשבועות כדתני לגבי נדרים ונזירות (ואע"ג דבמס' נזיר לא תני לכולהו הא עכ"פ תני כל כינויי נזירות כנזירות). ותי' דכיון דלית בהו ידות בשבועות לא חש להזכיר הא דכינויים. ומשמע דס"ל להתוס' דליכא ידות בשבועה.

והק' עליהם הר"ן (ז. ד"ה הפקר) ממתני' (ט.) כנדרי רשעים נדר בנזיר בקרבן ובשבועה, וההוא מדין יד קאתינן עלה. וע"ע במאירי לשבועות (עמ' מו) שהביא ראיה מירושלמי דאיכא ידות בשבועה. ומה שתמוה ביותר הוא שהרי התוס' בעצמם כתבו בהדיא לקמן (טז:) ד"ה הא דשבועה בלשון נדר מועיל מדין יד לשבועה, הרי דאף התוס' מודו דאיכא ידות בשבועה.

וע"כ צ"ל לדעת התוס' דשבועה דמיא במקצת לקריאת שמע, ומה"ט בעינן בה דיבור מפורש ומש"ה לא סגי לה בדין לשון גרידא מכח ידות. ובביאור הדבר כתבו האחרונים [עי' בס' משנת יעבץ ליו"ד (סי' יג אות ג ד), וכן הביא במילואים לריטב"א (סי' ד) בשם חותנו] שיש ב' ענינים בשבועה: האיסור בל יחל הנלמד מפר' נדרים, והחיוב קרבן שנתחדש בפר' שבועת ביטוי. ונראה דכמו שחלוקים ב' דברים אלו בעיקר מקורם ה"ה נמי חלוקים הם בעצם גדרם, שהמחייב לבל יחל תלוי במעשה איסור (והיינו בא' מב' דרכים כמו שנתבאר במקום אחר בגדר איסור בל יחל, או באופן ישיר ע"י עשיית מעשה איסור או בעקיפין בחילול דיבורו הנמשך בתולדה ממעשה איסור). משא"כ החיוב קרבן דשבועה י"ל שאינו תלוי באיסור שבועה אלא בעצם שבועת שקר. וראיה לכך מזה שחייב קרבן בשבועת ביטוי אפי' בשבועה דלשעבר ובזה לא נוצר שום מעשה איסור להבא, רק עצם שבועת שקר מחייבו קרבן (ע"ע בתוס' שבועות (כב.) ד"ה והרי). אבל האיסור בל יחל דשבועה אינו מחמת השקר שבשבועתו אלא מה שנתחלל דיבורו מחמת עבירת המעשה, וממילא נכלל בפר' נדרים.

ומעתה יש לחלק בדין ידות בשבועה בין בל יחל לקרבן. דלגבי האיסור בל יחל דשבועה דמיא שבועה לנדר ואית בה דין ידות, משא"כ לגבי החיוב קרבן התלוי בשקר י"ל דצריך דיבור מפורש ולא סגי ליה לדין ידות. והיינו דרק בדין שבועה הנלמד מפר' נדרים איכא ידות משא"כ בדין שנתחדש לגבי שבועה בלבד. והראיה לכך דידות בשבועה שייכא רק לגבי האיסור בל יחל דשבועה הנלמד מפר' נדרים היא מזה שהביא הרמב"ם הך דינא דידות שבועה (דהיינו כנדרי רשעים נדר בשבועה) בהל' נדרים (א:כ"ה כ"ו), ולא כלל אותה בדין כינויי שבועות בהל' שבועות (ב:ה).

וכעין סברא זו בדעת התוס' שהמחייב לקרבן בשבועה הוא השקר ולזה בעינן דיבור מפורש, מצינו כבר בדברי הרמב"ן לשבועות (לו.) שכתב דה"ט דלית להו לחכמים מכלל לאו אתה שומע הן במקלל משום דס"ל דבעינן קרא כדכתיב ושמעה קול אלה ולא שישמע אלה מתוך ברכה. והנראה בכוונתו דס"ל דקללה צריכה דיבור מפורש וכעין שקר ומש"ה לא סגי בכוונת המקלל בלבד.