ידות נדרים (ב')

א) הבאנו בשיעור הקודם שיש לחקור אם יד לנדר חשיב כדיבור שלם או דילמא אינו אלא מקצת הפלאה, ומאי דמהני בנדרים היינו משום דאף דיבור כל דהו נכלל בקרא דלבטא בשפתים. וביארנו דנפק"מ לענין אי מהני יד בשאר כל התורה כולה חוץ מנדרים ונזירות. וכבר העירו רבים דנפק"מ עוד לענין אי מהני יד היכא שגמר דבריו בפסול. דאם נאמר דיד מהני משום דחשיב כדיבור שלם י"ל דה"מ היכא שלא השלים דבריו, משא"כ אם השלים בפסול שוב א"א להשלים דבריו בכשרות. אבל אם נאמר דיד מהני מדין מקצת הפלאה יתכן דגם אם השלים דבריו בפסול מ"מ מהני.

ועי' בר"ן (ב:) שהביא מח' אי נדר בלשון שבועה מהני או לא (ותלה בב' דיעות בירושלמי), ובדעת הרמב"ן כתב דמהני מדין ידות. ונראה דס"ל להרמב"ן דידות מהני מדין לבטא בשפתים ומש"ה אע"פ שגמר דבריו בפסול מ"מ חל הנדר. [ושמעתי בשם מו"ר הגר"צ שכטר שליט"א לפרש דלפי הרמב"ן הדין יד נאמר לא רק להשלים דבריו אלא גם לפרש דבריו, והכי משמע מדברי הריטב"א (ב.) ד"ה וכי תימא "דכל ידות דעלמא לאו משום מאי דפריש מיחייב אלא משום דמתרצי לדיבוריה מאי דלא פריש". ונראה דגם לפי פירוש זה צ"ל דסבר הרמב"ן דידות מהני מדין לבטא, דהיינו של"צ דיבור גמור, וה"ט דמהני אפי' אם לא אמר לשון גמור לנדר אלא רק מפרשים בדבריו שכוונתו היתה לנדר.]

והנה מדברי הר"ן (ד:) קצת משמע דס"ל כדעת הרמב"ן דנדר בלשון שבועה חל מדין יד. וצ"ע דהיאך מהני מדין יד, הרי הר"ן (ב.) כתב להדיא דגדר ידות הוא שמשלימין דבריו, והיאך אפשר להשלים דיבורו בהכשר אם הוא כבר השלים בפסול. וע"כ צ"ל דס"ל להר"ן דלשון שבועה לא חשיב כדיבור פגום לגבי נדר אלא רק כדיבור חסר, ומש"ה מהני יד לגמור דבריו. ומעין זה צ"ל גם בדעת הריטב"א שהרי בריש פ"ב דנדרים כתב שאם נדר בלשון איסור והתפיס בדבר האסור לא חל נדרו, ומאידך כתב שאם התפיס חפצא בחפצא הנדור חל הנדר מדין יד לאיסור (ודלא כדעת רש"י לשבועות (כ.) דבכה"ג שלא אמר איסור לא חל הנדר כלל, ולא רק שלא חל מדין עיקר הנדר). ונראה דס"ל להריטב"א דהתפסת חפצא בחפצא לא חשיבא כדיבור פסול אע"ג דחסר לשון גמור לנדר, ומש"ה מהני יד להשלימו. [ושוב שמעתי שאולי ל"צ לפרש כן בדעת הר"ן, אלא אולי הר"ן (ד:) פי' כב' הדיעות שהביא לעיל, ולעולם פסק כדעת רוב הראשונים דנדר בלשון שבועה לא חל כלל].

עוד דנו האחרונים אם חל הנדר היכא שנדר בלשון איסור והוסיף התפסה בדבר האסור כגון אם אמר לאשתו הרי את אסורה עלי כאמא. עי' בזה במל"מ הל' נדרים (א:ז) שהביא בשם מהרלנ"ח דמהני. ובמחנ"א הל' נדרים (סי' יא) הוכיח מדברי הר"ן בריש פרקין דלא מהני [וכן משמע גם ממש"כ הר"ן (ז.) שאם אמר משמיתנא מינך שאני אוכל לך אינו נאסר דמשמיתנא הוי לשון שמתא ולא לשון נדר והוי כגמר דבריו בפסול], וכן כתב הריטב"א להדיא (יג:). ונראה דגם שאלה זו תלויה בגדר ידות. דלפי הריטב"א והר"ן נדר בלשון איסור חל רק מדין יד להתפסה, ויד מהני משום דחשיב כאילו גמר דבריו, ומש"ה היכא שגמר דבריו בפסול לא מהני. ולדעת המהרלנ"ח יל"פ בחדא מתלתא אנפי, או דסבר דנדר בלשון איסור חל מדין עיקר הנדר וא"כ לא גרע אם הוסיף התפסה בדבר האסור [כן נטה המל"מ לפרש], א"נ י"ל דלעולם סבר דחל מדין יד להתפסה ומ"מ מהני משום דסבר דיד מהני רק מדין לבטא דהיינו שאף מקצת הפלאה סגי לחלות נדר וא"כ לא גרע אם השלים דבריו בפסול מפני שלא מתייחסים לגמר דבריו, א"נ סבר דמתפיס בדבר האסור אינו פוגם לשונו אלא הוי רק חסר בהכשר וא"כ פשיטא דמהני [כן פי' בחי' ר' אפרים מרדכי סי' ה].

ועי' בר"ן לשבועות (ח. בדפי הרי"ף) שהק' לדעת רבא דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי, אמאי לא מהני מדין יד. ותי' שם וז"ל "לא דמי (להא דיש יד לפאה וכדומה) דהתם לא אסיק דיבוריה ומש"ה מסקינן ליה אנן דה"ק והדין נמי להוי פאה, אבל הכא הא אסקינן ליה דאמר אנא נמי דכוותך." ולפי דברינו יל"פ שהר"ן אזיל בזה לשיטתו דיד מהני משום שגומרין דיבורו, ומש"ה ס"ל דלא מהני יד במתפיס בשבועה משום שא"א להשלים באופן המועיל היכא שהוא השלים דיבורו בעצמו באופן הפסול, והרי התפסה בשבועה מצד עצמה היא הפלאה פסולה (דלתי' זה הר"ן אזיל להך סברא דאף התפסת גברא אגברא לא מהני בשבועה אלא בעינן התפסה בקדושה). הרי דהר"ן אזיל לשיטתו בג' מקומות לגבי נדר בלשון שבועה, נדר בלשון איסור שהוסיף בו התפסה בדבר האסור, ומתפיס בשבועה וס"ל בכל הני דהואיל ויד מהני עי"ז שמשלימים דיבורו לא מהני היכא שהגברא כבר השלים דבריו בלשון הפסול.


ב) ונראה להוסיף בזה דאולי עיקר השאלה בגדר דין ידות נוגע לענין מרכזי בדיני הפלאה בכלל, והוא דהנה מבואר בגמ' שבועות (כו:) גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו משום דכתיב לבטא בשפתים. הרי דבנדרים ושבועות צריך ביטוי שפתים. ושם מבואר עוד דאזלינן בתר מחשבת לבו כשאין דיבור פיו מכחיש למחשבתו דגם זה חשיב כפיו ולבו שוים. הרי שישנם ב' ענינים בכל נדר ושבועה מחשבה ודיבור. ויש לעיין מהו עיקר הפועל בחלות הפלאה: האם גזיה"כ דבעינן ביטוי שפתים מלמד שהדיבור הוא העיקר, ומאי דבעינן פיו ולבו שוים אין פירושו דמחשבה היא חלק מעיקר הפועל בנדר, אלא הוא רק תנאי בעלמא כדי שהדיבור יועיל [ויתכן דאולי ל"צ מחשבה לנדר כלל אלא צריך רק שלא תכחיש מחשבתו למה שמוציא מפיו אבל לעולם סגי אפי' במחשבת סתמא, ועי' בזה בתוס' לשבועות (כ.) שפי' דגדר סתמא היינו אם אמר שבלבו לכל מה שיפרשו חכמים], או דילמא לעולם מחשבה היא עיקר הפועל בנדרים ושבועות, ומאי דבעינן גם ביטוי שפתים היינו רק תנאי נוסף לחלות ההפלאה [או אפשר דשניהם פועלים יחד].

ונראה דבזה פליגי הראשונים [ועי' בזה בחי' ר' אפרים מרדכי לנדרים סי' כ]. עי' בתוס' לשבועות (כו:) שהק' מהא דנודרין להרגין, דאמרינן בגמ' נדרים (כח.) בטעם הדבר דאע"ג דדברים שבלב אינם דברים אונסין שאני. ומאידך, אמרינן בגמ' שבועות שאם גמר בלבו לפת חטין והוציא בשפתיו פת סתם אינו נאסר אלא בפת סתם אע"פ שאין זה אונס. ותי' דרק לגבי ע"ה לא התירו אלא באונסין. אולם הר"ן לנדרים שם תי' דרק בגמר בלבו לפת חטין ואיתקיל מילוליה אז אמרינן דדברים שבלב הוי דברים אפי' שלא מחמת אונס. ומבואר דס"ל להתוס' דדברים שבלב הוו דברים כל היכא שאין מחשבתו סותרת למה שאמר בפיו, וכמש"כ הרשב"א לקידושין (נ.). וע"כ צ"ל דמחשבה הוא חלק מעיקר הפועל בנדרים ושבועות, וצריך דיבור רק מגזיה"כ דלבטא בשפתים. אבל הר"ן כנראה סבר דאזלינן בתר דיבורו אא"כ טעה בלשונו, ולא מהניא מחשבתו היכא דלא טעה, הרי דעיקר הפועל בנדרים ושבועות הוא הדיבור.

ונראה דהיינו עיקר המח' בגדר דין ידות. דהר"ן אזיל לשיטתו וס"ל דעיקר הפועל בנדר הוא הדיבור וזה גופא קמ"ל קרא דלבטא בשפתים. וא"כ צ"ל דעיקר חידוש הקרא דמהני ידות היינו דגם יד מקרי דיבור גמור, וזה שייך רק אם נאמר שע"י מחשבתו לשם נדר חשיב כאילו פירש דבריו בשלימות. משא"כ אם נאמר דידות מהני משום דלא בעינן אלא מקצת הפלאה וכמו שפירש הרשב"א לקידושין (נ.) דדברים שבלב הוו דברים היכא שאינם סותרים לדברי פיו, יותר נראה לומר שאין הדיבור עיקר הפועל בנדר אלא המחשבה היא העיקר והדיבור הוא רק עוד תנאי לחלות נדר, וממילא סגי ליה בדיבור כל דהו.