שם בשבועה (א')

א) כתב הר"ן (ב. ד"ה ושבועות) דמהא דאמרינן במתני' דכינויי שבועות כשבועות שמעינן דשבועה לא בעיא שם, דאי בעיא שם מאי אשמעינן מתני' דכינויים מהני בשבועות, תיפוק ליה משום הזכרת השם בלבד דהא מבואר בגמ' דשם אפי' בלי לשון שבועה מהני לחלות דין שבועה. ושוב הביא בשם ר"ת דלעולם בעינן שם במושבע מפי אחרים, ורק במושבע מפי עצמו לא בעינן שם. והביא ראיה לכך מגמ' שבועות (לה.) דשבועת העדות בעיא שם משום דילפינן אלה אלה מסוטה. וכתב על זה ר"ת דה"מ במושבע מפי אחרים כעין סוטה שהאשה מושבעת מפי הכהן, אבל במושבע מפי עצמו לא בעינן שם. ודחה הר"ן דהך גמ' אתיא כר' חנינא בר' אידי דיליף אלה אלה מסוטה, אבל אנן קיי"ל כחכמים. ועי' ברמב"ם בהל' שבועות (ב:ד) שכתב דאם נשבע בלי שם ליכא מלקות וחיוב קרבן, אבל איסורא מיהא איכא לעבור על שבועתו.

[ובגדר הך איסור נחלקו המפרשים, הר"ן לשבועות כתב דהוא מדברי קבלה והמחנ"א (סי' ג) כתב דהוא רק מדרבנן. ולכאורה צ"ע בדברי שניהם, שהרי כתב הרמב"ם בהל' נדרים (א:כ"ו) שאם אמר כנדרי רשעים הימנו חייב בשבועה, ומשמע שחל עליו שבועה מה"ת. ותמוה מה שכתב המאירי (ג.) שהרמב"ם סבר שאין יד לשבועה, שהרי מבואר שפסק כהך מתני' (ט.). ויותר מסתבר לומר כמו שהביא הגר"א יפהן בשם חותנו הגר"מ חברוני במילואים (סי' ד), ועי' מעין זה בשיעורי הגרי"ד לשבועות (לה.), שהרמב"ם סבר דאיסורו מה"ת והוא ע"פ דברי הספרי זוטא דדריש מ"ככל היוצא מפיו יעשה" שיכול לאסור בשבועה על חבירו, והרי לא הוזכר שם בפרשת שבועה הנאמרה בפר' מטות אלא רק בפרשת שבועת ביטוי בסוף פר' ויקרא. וא"כ אולי לא בעינן שם לחלות איסור אלא רק לחיוב קרבן, ולעולם מודה הרמב"ם דשייך דין ידות בשבועה לגמור או לפרש לשון השבועה אבל רק היכא דלא בעינן שם כגון לחלות איסור דשבועה].

והראב"ד שם השיג דאפי' בלי שם עבר בבל יחל וחייב קרבן ורק ליכא מלקות (משום שבועת שקר ושוא) משום דלגבי שבועת שוא ושקר כתיב שם ("לא תשא את שם ד' וכו'", "לא תשבעו בשמי לשקר"), ושבועת העדות ופקדון שאני והתם בעינן שם אף לחיוב קרבן ובל יחל. הרי שישנן ד' שיטות בענין שם בשבועה.


ב) והנה כתב הר"ן ע"ד ר"ת שרק במושבע מפ"א בעינן הזכרת השם, "ותמהני עליו פה קדוש איך אמר דבר זה דהא אמרינן בס"פ שבועות שתים בתרא (כט:) שהמוציא אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי וילפינן לה מסוטה דכתיב ואמרה האשה אמן אמן כלומר והויא כמושבעת מפי עצמה דאי לא אפי' מושבעת מפי אחרים לא הויא." פירוש הדבר שאם לא חשיב כממפ"ע היכא שענתה אמן, לא הוה חשיבא אמן דסוטה לכלום דהא לא משכחת לן ממפ"א אלא היכא שכפר אחר השבעת המשביע [עי' רש"י לשבועות (לא:) שכתב דאם רק שתק אחר השבעת השני לא חשיב לכלום וכן נראה דעת הרמב"ם בהל' שבועות (ט:א), ודלא כרמב"ן שם], והואיל ובסוטה לא כפרה כלל אלא רק ענתה אמן לא הויא מושבעת מפ"א. וצ"ב במאי פליגי הר"ן ור"ת.

וכתבו הקרבן נתנאל (ס"ק ג) והמחנ"א בהל' שבועות (סי' ג) דלעולם מודה ר"ת שאם ענה אמן חשיב כמוציא שבועה מפיו, אלא דאיהו ס"ל דהיינו רק אם שבועת השני היתה בשם. אכן אם השבועה לא היתה בשם לא חשיבא עניית אמן כמוציא שבועה מפיו דמי. ובביאור דבריהם נראה לומר [ועי' בזה בשיעורי הגרי"ד לשבועות שם] דהנה יש לחקור בהך דינא דשמואל שכל העונה אמן אחר שבועה הרי זה כמוציא שבועה מפיו דמי: האם פירושו דחשיב ממש כאילו נשבע בפועל או דילמא רק מהני עניית אמן לענין חיוב שבועה משום שע"י שעונה אמן חשיב כמקבל על עצמו שבועת הנשבע וחל עליו חיובי שבועה אע"ג דלעולם לא חשיב כאילו נשבע מעצמו. [ומעין מה שחוקרים העולם בגדר דין שומע כעונה, עי' חזו"א (או"ח סי' כט)].

ונראה לומר דבדבר זה נחלקו הראשונים. עי' רמב"ם הל' שבועות (ב:א) שכתב "אחד הנשבע וכו' מפי עצמו ואחד המושבע מפי אחרים וענה אמן אפי' השביעו עכו"ם או קטן וענה אמן חייב שכל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי." והנה אם עניית אמן חשיבא רק כקבלת השבועה ולא כנשבע ממש מעצמו, היאך מהני השבעת עכו"ם או קטן, הרי רק אם קיבל על עצמו חפצא דשבועה מועיל, ולכאורה שבועת עכו"ם וקטן לא חשיבא כחפצא דשבועה. [ואף את"ל דעכו"ם שפיר איתיה באיסור שבועה משום דהוה בכלל ברכת השם והרי לגבי האיסור שבועת שקר בעינן הזכרת השם ויתכן דעיקר האיסור הוא עצם הזכרת השם בשבועת שקר ולא מה שמשקר בשבועתו, עדיין קשה מהשבעת קטן דודאי קטן ליכא בפרשת שבועה כלל.]

אלא ע"כ צ"ל דסבר הרמב"ם דהעונה אמן אחר שבועה חשיב כמוציא שבועה מפיו ממש. וכן דייק המנ"ח (מ' קכט) מזה שלא כתב הרמב"ם בפ"ט שאם כפר לאחר השבעת עכו"ם או קטן הרי הוא מתחייב בשבועת העדות, אלא נקט סתמא שאם כפר אחר השבעת המשביע הרי הוא מתחייב מדין ממפ"א, ומשמע דלא מהני השבעת קטן ועכו"ם בזה. וע"כ ה"ט משום דשבועת קטן ועכו"ם לאו חפצא דשבועה נינהו, ורק אם ענה אמן אחר שבועת קטן או עכו"ם מתחייב משום דאז חשיב כמוציא שבועה מפיו ממש. [ומש"כ הרמב"ם בהל' ברכות שאינו יוצא בברכה ע"י שומע כעונה אא"כ שומע את הברכה מפי בר חיובא, י"ל דשאני התם שבא לצאת ידי חובתו ובכה"ג בעינן דוקא בר חיובא].

אולם מדברי הר"י מיגש לשבועות (לב. ד"ה הא) נראה אחרת. דהנה במתני' ר"פ שבועת העדות (ל.) הובא מח' ר"מ וחכמים אי בממפ"ע בעינן כפירה בב"ד או לא. ואילו בממפ"א כו"ע מודו דבעינן כפירה בב"ד. ובפשטות היה נראה לפרש בדעת החכמים דבודאי מהני שבועה חוץ לב"ד בין בממפ"ע בין בממפ"א ובתנאי שתהיה כפירה בב"ד. וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ט מהל' שבועת הל' ב שצריך כפירה בב"ד להתחייב בין אם נשבעו בב"ד בין אם נשבעו חוץ לב"ד. ומשמע דאף בממפ"ע מהני שבועה חוץ לב"ד אם תהיה כפירה בב"ד.

אכן הר"י מיגש נסתפק בזה, והעלה דיתכן שרק בממפ"א מהני כפירה אח"כ בב"ד ולא בממפ"ע. ובטעם הדבר כתב "משום דכיון דלא הוציא שבועה מפיו (בממפ"א), כמה דלא כפר בב"ד אכתי לא נשבע כלום הלכך כשכפר בב"ד ההיא שעתא הוא דעבר על השבועה אבל בממפ"ע מכי נשבע כבר עבר על השבועה." הרי דס"ל להר"י מיגש דבממפ"ע אולי לא מהני שבועה חוץ לב"ד וכפירה בב"ד אלא בעינן דוקא שבועה וכפירה בב"ד ולא דמי לממפ"א (ואפי' היכא שענה אמן, דעל זה קאי הר"י מיגש לעיל מיניה) דבזה מהני כפירה בב"ד אפי' אם נשבע חוץ לב"ד.

ובביאור הדבר נראה לומר דסבר הר"י מיגש דאע"ג דקאמר שמואל דכל העונה אמן אחר שבועה הרי הוא כמוציא שבועה מפיו דמי, מ"מ לא דמי ממש לנשבע בעצמו. והחילוק ביניהם הוא כך, דהיכא שנשבע בעצמו הרי איכא חומרת השבועה בשבועה עצמה ולא בעינן כפירה אלא כתנאי בעלמא להתחייב בשבועת העדות, משא"כ בממפ"א בעינן כפירה יחד עם השבועה כדי לשוייה לשבועה חמורה. והבין הר"י מיגש דבודאי לדעת החכמים בעינן חלות שבועה חמורה בב"ד [דמאי דדרשינן בשבועות (לב.) דבעינן כפירה בב"ד מדכתיב "אם לא יגיד" במקום הראוי להגיד, אין פירושו דרק כפירה בעיא ב"ד אלא דבעינן חלות חומרת השבועה בב"ד]. וממילא לא מהני שבועה מפי עצמו חוץ לב"ד אפי' אם יכפור אח"כ בב"ד דהא בממפ"ע כבר נגמרה חלות חומרת השבועה בעצם השבועה. ומש"ה בעינן דוקא שבועה בב"ד. משא"כ בממפ"א דלא נגמרה חומרת השבועה עד שעת הכפירה ממילא מהני שבועה אף חוץ לב"ד היכא דכפר בב"ד שאז הרי בשעת הכפירה, שהיא שעת חלות חומרת השבועה, שפיר איתיה בב"ד. הרי דלדעת הר"י מיגש לא דמיא שבועה מפי עצמו לממפ"א אפי' היכא שענה אמן.

ונראה דהיינו מה שכתבו הק"נ והמחנ"א ליישב קושית הר"ן דלעולם ס"ל לר"ת דלא דמי ממפ"א לממפ"ע ממש, ואפי' ענה אמן, אלא חשיב ממפ"א כמו קבלת שבועת המשביע. ומש"ה אע"ג דבממפ"ע לא בעינן הזכרת השם מ"מ בממפ"א בעינן הזכרת השם כדי להחיל בקבלת שבועת המשביע אותה חומרת השבועה שיש בממפ"ע בלי שם.