שם בשבועה (ב')

הבאנו בשיעור הקודם שנחלקו הר"ן (ב.) ור"ת אם מושבע מפי אחרים בעיא הזכרת השם, וביארו האחרונים שנחלקו בגדר דין מושבע מפי אחרים. אכן הנצי"ב (הובאו דבריו בס' שלמי נדרים וגם במרומי שדה ובהרחב דבר לפר' חיי שרה) והדברי יחזקאל (סי' כט) ביארו באופן אחר, עפ"י מה שיש לעיין בטעם הדבר דמהני שבועה בלא שם במושבע מפי עצמו. דהנה כבר נסתפק הרמב"ן לשבועות (לו.) [והו"ד ברא"ש פ"ד סי' כד] אי מהני שבועה בלא שם מדין עיקר שבועה או רק מדין ידות. פירוש הדבר מי לא בעינן שם לחלות שבועה כלל או דילמא לעולם בעינן שם לכו"ע אלא דלדעת כמה ראשונים אפי' לא הזכיר שם בפועל מ"מ חלה שבועה מדין ידות (או משום דסגי במקצת הפלאה או משום דאנו גומרין דבריו, וכמו שנתבאר לעיל).

ונראה שנחלקו הראשונים בזה. דהנה מדברי הר"ן לנדרים (ב.) משמע קצת דסבר לא בעינן שם בשבועה כלל, וכן כתב הריטב"א להדיא דשבועה בלא שם חשיבא כשבועה חמורה (ולגירסא אחרת הוה שבועה גמורה). מאידך, הרשב"א כתב בתשו' (ח"א סי' תתמב) דמאי דמהני שבועה בלא שם היינו משום דלא גרעא מידות.

וטען הנצי"ב דאולי פליגי הר"ן ור"ת בזה. דהיינו שהר"ן אזיל לשיטתו דשבועה בלא שם חלה מדין עיקר שבועה, ומש"ה ס"ל שאין לחלק בין ממפ"ע לממפ"א. ואילו ר"ת סבר כדעת הרשב"א דלעולם בעינן שם בשבועה, ורק דחלה שבועה בלא שם מדין ידות. וכל זה לא שייך אלא בממפ"ע, דאילו לגבי ממפ"א לא שייך לומר ידות משום דאפי' אי חשיב ממפ"א כמוציא שבועה מפיו ממש, מ"מ הרי כדי להחיל דין שבועה מכח ידות בעינן צירוף של לשון ומחשבת הנשבע, וכל שלא הוציא לשון השבועה מפיו לא ברור שמחשבתו היא על מה שחשב המשביע בלבו אלא רק על מה שאמר המשביע בפיו. ולא דמי לממפ"ע דבזה י"ל דהואיל והוציא לשון שבועה מפיו בודאי נתכוין לשבועת התורה דאית בה שם.

והנה איתא בגמ' שבועות (לח:) אר"י אמר רב משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה. וקאמר התם דלפי רבנן דר"ח בר אידי דלא בעו הזכרת השם המיוחד בשבועה, מאי דקאמר בשבועה האמורה בתורה קאי אנקיטת חפץ וזה מעכב אפי' בדיעבד. ולגבי הזכרת כינוי דנו הראשונים אי מעכב בדיעבד [דלדעת הר"ן לנדרים (ב.) מאי דס"ל לחכמים דבכינויים חייב כמבואר במתני' שבועות (לה.) ובגמ' שם, פירוש הדבר דאפי' הזכיר כינוי חייב ולא חשיב כמשביע בשמים ובארץ שמגרע לשון שבועתו]. אבל לכאורה זה פשוט דלכו"ע לכתחילה בעינן להזכיר בשבועה או שם המיוחד או כינוי. וכ"כ הריטב"א בשבועות (לח:) להדיא.

ויש לדון בטעם הדבר דלכתחילה צריך להזכיר שם בשבועה. [עי' בזה בחי' הגרנ"ט ריש נדרים ובשיעורי הגרי"ז גוסטמאן בענין שם בשבועה.] ונראה שאפשר לפרש בחדא מג' אנפי: א) הזכרת השם היא רק חלק מלשון השבועה, ב) היא העיקר בלשון השבועה, ג) לעולם אין השם חלק מלשון השבועה כלל אלא הזכרתו היא תנאי בעיקר השבועה מצד חומר שבשבועה, וכעין נקיטת חפץ שהוא ענין בחומרת השבועה ולא בלשון השבועה [ואע"ג דלא בעינן נקיטת חפץ אלא בשבועת הדיינים ולא בשבועת ביטוי מ"מ איכא חומר גם בשבועת ביטוי והוא בהזכרת השם].

ונראה דבדבר זה פליגי הראשונים. דהנה לדעת הרמב"ם דהזכרת השם מעכבת בעיקר חיובי שבועה (לגבי מלקות וקרבן) - וכמו שנתבאר בשיעור הקודם - ע"כ צ"ל שיש תפקיד מיוחד לשם בשבועה, דאם נאמר שהשם הוא רק חלק מלשון השבועה אמאי לא תחול השבועה מדין ידות אם לא הזכיר את השם. ועי' ברדב"ז הל' שבועות (ב:ב) שכתב דלפי הרמב"ם השם הוא העיקר בלשון השבועה ומש"ה אין חיובי שבועה חלים בלא הזכרת השם. וז"ל "ומש"כ הרא"ש דלא גרע מידות שבועות לא מכרעא כולי האי דהשם או הכינוי הוא עיקר השבועה ואם חסר השם לא נקרא השאר ידות לפי שאין יד בלא כלי." הרי שלמד בדעת הרמב"ם דשם הוא עיקר השבועה ולפיכך לא מהני ידות אם לא הזכיר את השם. ועי' בשיעורי הגרי"ד לשבועות (עמ' קלח) שביאר דאולי ס"ל להרמב"ם שהמחייב בשבועת שקר אינו מה שמחלל שבועה חמורה אלא מה שמתברר ע"י מעשה העבירה שהזכיר שם שמים לשקר, וממילא צריך להזכיר שם שמים בפועל.

אולם מדברי המאירי לשבועות (עמ' מז) נראה שהבין בדעת הרמב"ם שהשם הוא תנאי לחומר השבועה. עיי"ש שהביא מש"כ הרמב"ם שם הל' ד "אבל אינו לוקה ולא מביא קרבן אם עבר על שבועתו עד שיהיה בה שם מן השמות המיוחדים או כינוי מן הכינויים." ודייק מדבריו דע"כ ס"ל להרמב"ם שלא רק שבועה בלא שם אינו מחייב מלקות וקרבן אלא גם אם הזכיר רק את השם ולא אמר לשון שבועה אינו חייב בכלום ורק עבר אאיסורא דאל"כ אמאי בעי תרתי. ולכאורה כוונתו דמדברי הרמב"ם נראה שאינו חייב עד שיהיה בה שם עם לשון שבועה, דאם איתא דשם בלא שבועה מועיל הו"ל למיכתב דאינו חייב עד שיאמר את השם, דמשמע בין עם שבועה בין בלא הזכרת לשון שבועה.

ואף אם יש לדחות דיוקו של המאירי, מ"מ נראה שהבין המאירי בדעת הרמב"ם דשם בלא שבועה אינו מחייב קרבן ומלקות ודמי ממש לשבועה בלא שם [עי' ר"ן שכתב להדיא דתרוייהו מהני לחיוב שבועה]. והנה אם נאמר דשם הוא עיקר לשון שבועה ומה"ט ס"ל להרמב"ם דשבועה בלא שם לא חלה מדין ידות, לכאורה תמוהים דברי המאירי דאמאי לא מהני שם בלא שבועה מדין ידות דהא בכה"ג הרי הוא תופס עיקר הכלי [ובאמת עי' ש"ך ליו"ד (סי' רלז ס"ק ב) שהביא בשם שו"ת מהר"ם דשם בלא שבועה מהני מדין יד].

אלא ע"כ צ"ל דסבר המאירי בדעת הרמב"ם דשם מעכב בשבועה משום דהוה תנאי לחומר השבועה ואינו חלק מלשון השבועה כלל, וממילא מסתבר מאד מש"כ המאירי דלדעת הרמב"ם לא מהני שבועה בלא שם וגם שם בלא שבועה, דאם ליכא חלות שבועה בלא תנאי לחומר הדבר כ"ש הוא דלא חלה שבועה אם הזכיר רק את התנאי ולא אמר שום חלק מלשון השבועה. [ועי' מעין זה בברכ"ש (סי' ה) דלפי הרמב"ם שם אינו חלק מעצם השבועה אלא הוא דין מסויים בשבועה ומש"ה מעכב הוא לחלות השבועה].

כל זה לדעת הרמב"ם. אבל בדעת רוב ראשונים דס"ל דמהני שבועה בלא שם יש לעיין מהו הענין לכתחילה להזכיר את השם בשבועה. ונראה לומר דפליגי ע"ד הרמב"ם לא' מג' טעמים. דהנה הרמב"ם למד דמאי דכתיב לא תשבעו בשמי לשקר פירושו דבלא הזכרת השם ליכא חלות שבועה לענין מלקות וקרבן. ולדעת החולקים עליו י"ל שהם פירשו הך גזיה"כ לענין חיוב שבועת שקר, דבלא הזכרת השם אינו חייב מדין שבועת שקר, אבל לענין חלות שם שבועה שפיר איכא שבועה לענין מלקות דבל יחל וקרבן אף בלא שם, א"נ י"ל דמודו לדעת הרמב"ם דליכא חלות שבועה בלא שם אלא דס"ל דמדין ידות חשיב כאילו שפיר איכא שם אפי' אם לא הזכיר אותו בפועל, א"נ י"ל דס"ל דלא בעינן שם בין לחלות שבועה בעלמא (לענין בל יחל וקרבן) בין לענין חיוב שבועת שקר, וקרא דלא תשבעו בשמי לשקר פירושו לא תשבעו בשבועת התורה לשקר וסתם שבועת התורה היא בשם אבל אין שם מעכב לגבי חלות שם שבועה.

ונראה לומר דהיינו ג' הדיעות שהבאנו לעיל. דעת הרשב"א ודעימיה היא דליכא חלות שבועה בלא שם, אבל הואיל ושם הוא רק חלק מלשון השבועה שפיר שייכא גביה דין ידות וממילא חשיב כאילו הזכיר את השם. דעת הראב"ד היא דלא מהני ידות לענין שם או משום דשם הוא עיקר לשון שבועה או משום שהוא תנאי לחומר השבועה. וה"ט דאינו מתחייב משום שבועת שקר בשבועה בלא שם. אבל לחלות שבועה לענין בל יחל וקרבן לא בעיא שם בשבועה. כלומר דאיכא ב' סוגי שבועה הא' להתחייב מדין שבועת שקר והב' להתחייב בקרבן ובל יחל, ורק לענין שבועת שקר בעינן הזכרת השם. ודעת הר"ן והריטב"א היא דאין הזכרת השם מעכבת בדיעבד כלל אפי' לחיוב שבועת שקר, ורק לכתחילה צריך להזכיר שם מצד חומרת השבועה.