בל תאחר דנזירות

איתא בגמ' (ג:) "בל תאחר דנזירות היכי משכחת לה כיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר אכל קם ליה בבל יאכל וכו'. אמר רבא כגון דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר דמן ההיא שעתא הוה ליה נזיר וכו' הכא נמי לאלתר הוי נזיר דאמרינן דילמא השתא מיית." ופי' הר"ן דכיון שהתנה ואמר לא אפטר מן העולם משמע דה"ק הרי עלי למנות נזירות בענין שלא יהא חשש בדבר שאשלים נזירותי קודם שאפטר מן העולם והוה כאומר הרי עלי להביא קרבן מיד דקם ליה בבל תאחר לאלתר. אבל הרא"ש פירש וז"ל "מן ההיא שעתא ראוי לו לקבל עליו נזירות מיד משום חשש שמא ימות וכו' אם ישהה נזירותיו ג' רגלים עובר בבל תאחר". הרי שהרא"ש השוה לנדרי קרבן בעלמא שאינו עובר בב"ת עד ג' רגלים.

ועי' בקר"א שביאר בפלוגתתם שהר"ן סובר דחשיב כאומר הרי עלי להביא מיד דחייב מיד בתורת ודאי (וכמש"כ להדיא), ומש"ה חל בל תאחר מיד. אבל מדברי הרא"ש משמע דחייב לקבל נזירות מיד רק מחשש שמא ימות ואינו חייב בתורת ודאי. וממילא ניחא מש"כ דאינו עובר עד לאחר ג"ר.

אולם בחי' הגרנ"ט ביאר אחרת דהנה יש לחקור בהא דבקרבנות אינו עובר בבל תאחר עד לאחר ג"ר: האם הוא משום דתוך ג"ר חשיב כזמנו הראוי להבאת הקרבן ולאחר ג"ר נגמר אותו זמן [ולגבי העשה עובר כבר לאחר רגל א' כמבואר בגמ' ר"ה (ו.) לדעת רבא, אך עי' בקה"י שכתב דאע"ג דעובר על העשה לאחר רגל א' אין זה נוגע לעיקר זמן הקרבן אלא דין אחר הוא], והדין הוא דכל המאחר קרבנו אפי' רגע א' אחר זמנו הראוי לו הרי הוא עובר בבל תאחר; או דילמא לעולם זמן החיוב להביא קרבנו הוא משעת נדרו עד רגל א', ורק דנאמר שיעור במאחר את נדרו שאינו עובר עד שמאחר שיעור ג"ר. [וכעין זה נסתפקו הדין דתוך כדי דיבור כדיבור דמי אי פירושו דתכ"ד חשיב עדיין כתוך זמנו או דאע"ג דחשיב כנגמר דיבורו בשעה שהפסיק מ"מ יש לו זכות חזרה אפי' אחר מכאן עד כדי דיבור.]

והנה לגבי החיוב להביא קרבן, עי' בתוס' לר"ה (ו. ד"ה יקריב) שכתבו דאין ממשכנין בעולות ושלמים לפני ג"ר. ולכאורה כל שחל החיוב להביא שפיר יכולים לכפות, ואמאי תלי לה בג"ר שהוא ענין רק לגבי בל תאחר. אלא ע"כ ס"ל להתוס' דכל תוך ג"ר חשיב כתוך זמן החיוב וממילא אין ממשכנין. ועוד כתבו התוס' שם (ה. ד"ה ואי) דהא דפריך הגמ' "פסח אי לא אקרביה מיד אידחי ליה" פירוש הדבר שיעבור בבל תאחר מיד (ולמה תני בברייתא ג' רגלים). ונראה דהתוס' אזלי לשיטתייהו שאין ג"ר שיעור באיחור, וא"כ כל דמטי זמן חיוביה כמו גבי פסח מיחייב בבל תאחר בפחות מג"ר.

וביאר הגרנ"ט שהר"ן אזיל בזה כשיטת התוס' דמאי דבעינן ג"ר עד שעובר בב"ת היינו משום דכל שלא עברו ג"ר עדיין מיקרי עיקר זמן חיובו, וממילא היכא שפירש הרי עלי להביא קרבן מיד חשיב כעבר זמנו וממילא חל ב"ת מיד. ואילו הרא"ש סבר דלעולם מיד חל החיוב להביא קרבנו, וג"ר הוא רק שיעור במאחר וכל שלא איחר ג"ר אינו עובר בב"ת, וא"כ אף היכא דאמר הרי עלי להביא מיד יש לו זמן עד ג"ר.

ועפי"ז פירש גם מש"כ הר"ן דבאומר להביא קרבן תוך שנתים מתחיל השיעור ג"ר מיד. דאם נאמר דמה שאינו עובר בב"ת עד ג"ר היינו משום שהתורה קבעה דעד שעברו ג"ר משעת הנדר עדיין חשיב כעיקר זמן הבאה נמצא דאפי' נדר שיביא תוך שנתים הרי התורה קבעה שלאחר ג"ר משעת הנדר עבר זמן הבאה ואם מאחר אפי' שעה א' אח"כ הרי הוא עובר בב"ת. משא"כ אם נאמר דלעולם חלות חיוב הבאה תלויה בדעת הבעלים ואינה נקבעת עפ"י דין תורה, נמצא דכל מה שהבעלים נודרים נקבע כזמן החיוב בין אם מקצרים זמן החיוב בין אם מאריכים אותו ורק אם מאחר ג"ר אחר זמן זה עובר בב"ת.