טעם האיסור ליהנות מגזל

תנן בב"ק (קיג.) "אין פורטין לא מתיבת המוכסין וכו." ובגמ' שם "תנא אבל נותן לו דינר ונותן לו את השאר." ופי' השלט"ג (מ. בדפי הרי"ף אות ב') דאסור לפרוט מפני שעי"ז נהנה ממעות של גזילה (דמיירי שהוא צריך לפרוטות הקטנות יותר ממה שיש לו). וכן משמע גם מדברי הרמב"ם בהל' גזילה (פ"ה ה"ט). והיינו לרבנן דאמרי סתם גזילה לא הוי יאוש בעלים. אבל לר"ש דסתם גזילה יאוש בעלים הוא כתבו התוס' (ד"ה אין) דע"כ צ"ל שאסור לפרוט משום דדבר מגונה הוא הואיל והתיבה מיוחדת לגזילה. והוסיף הרא"ש (סי' ט) דלכו"ע במוכס מתייאשים הבעלים, ולכן צ"ל דאינו אסור אלא משום דהוי דבר מגונה. ועי' בשטמ"ק שהביא עוד טעם בשם ר' יהונתן שאסור לפי שהן גזל, ועוד מפני שעי"ז מחזיקין ידי עוברי עבירה. וע"כ צ"ל דמה שהביא טעם הב' היינו אפי' את"ל שהבעלים מתייאשים.

וצ"ע דהיאך מותר ליתן לו דינר ולקבל השאר בחזרה, הרי גם עי"ז נהנה מן הגזילה. וכתב השטל"ג דמיירי היכא שאינו צריך למטבעות הקטנות דבכה"ג אינו נהנה מהמעות. אבל רש"י כתב דה"ט שמותר מפני שהוא כמציל מידם. וכתב השלט"ג דע"כ רש"י מיירי היכא שצריך למטבעות קטנות, ומה"ט הוצרך לבאר למה מותר אע"פ שנהנה מן המטבעות. והוסיף עוד דמה"ט השמיט הרמב"ם הך חילוק, דסברא פשוטה היא שאם נהנה אסור ואם אינו נהנה מן הגזילה מותר. ומאי דעכ"פ אינו מגונה לקחת מעות של גזל, ולא חשיב כמחזיק ידי עוברי עבירה, י"ל דכל שאינו ניכר שנהנה מן המעות לא הוי דבר מגונה.

והנראה לומר בביאור הדבר, דהנה איתא במתני' בנדרים (לג.) "המודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו ופורע לו את חובו." ובגמ' "אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא ושרי." וביאר המאירי שם דה"ט שמותר משום דעצם פריעת חוב אינו אלא סילוק תביעה ומניעת היזק, ולא חשיבא אלא כגרמת הנאה בעלמא, וגרם הנאה מותרת במודר הנאה ואינו מחייב בתשלומין. וכן משמע מדברי הר"ן שם דפורע חוב "לא חשיב מהני אלא מבריח ארי בעלמא." אך עוד פי' המאירי בשם בעלי התוספות דלעולם שפיר מיקרי מניעת היזק כהנאה, ומ"מ מבריח ארי מותר במודר הנאה משום דלאו ברי היזקא, ואינו מוכרח שיצטרך לפרוע דיכול לומר לו מפייס הוינא ליה לבעל חובי.

ונראה דע"כ סובר הרמב"ם דמניעת הפסד גרידא לא חשיב כהנאה, ומה"ט מותר אם אינו רוצה בפרוטות דהוי רק מונע הפסד ממון ליתן לו דינר ולקבל השאר בחזרה וזה לא מיקרי נהנה ממעות של גזילה. אבל אם רוצה בפרוטות אסור, דאע"ג דמניעת הפסד מותרת מ"מ אסור ליהנות ממעות של גזל, ותיבת המוכסין בחזקת גזל היא. ודעת רש"י היא דאף אם נהנה ממעות גזל, מ"מ אינו מחוייב להפסיד כדי שלא יהנה מן הגזל, אלא כל שעושה בעיקרו כדי שלא להפסיד מותר אף אם נהנה ג"כ.

אבל התוס' שם (ד"ה אין) והנמוק"י כתבו דמותר ליתן לו דינר מפני שלא ידוע אם המעות הן של גזל, היינו דלא חשיב אלא כספק גזל אע"ג דבחזקת גזל היא. ומשמע שאם ידוע שהן של גזל אסור ליהנות ממעות של גזילה אף אם עי"ז יפסיד. ונראה ברור דלדעת בעלי התוס' שהביא המאירי דמניעת הפסד גופא מהווה הנאה ע"כ צ"ל כדעת התוס' דה"ט ד"נותן לו דינר" משום דאינו אלא ספק גזל, ובכה"ג לא אסרו חכמים. אבל בדעת התוס' בסוגיין יש לדון אי ס"ל דמניעת הפסד גרידא לא מיקרי הנאה ומותר אף בודאי גזל, והך ד"נותן לו דינר" מיירי היכא שרוצה בפרוטות, ולזה כתבו שמותר רק בספק גזל, או דילמא אף אם אינו מכוין ליהנות מ"מ מותר רק בספק גזל משום דמניעת הפסד גופא מהווה הנאה, אך לא אסרו חכמים ליהנות מספק גזל.