דינא דמלכותא דינא

איתא במתני' (קיג.) "אין פורטין לא מתיבת מוכסין וכו' (דמשמע שהוא גזל)." ובגמ' פריך הא דינא דמלכותא דינא (וא"כ אמאי חשיב ממון המוכסין כגזל), ומשני דמיירי מתני' או במוכס שאין לו קצבה או במוכס העומד מאליו (פי' שאינו משל המלך). ועי' בכס"מ להל' גזילה (פ"ה הי"א) שהביא ראיה דדינא דמלכותא דינא שייך אף במלך עכו"ם דאל"כ כי פריך משמואל בגמ' דידן הו"ל לשנויי דמיירי במלך ישראל.

ולכאורה צ"ע, דמ"ט דדינא דמלכותא דינא, ואמאי שייך אף למלכי עכו"ם. והנה כתב הב"ש (אה"ע סי' כח ס"ק ג) דהא דדינא דמלכותא דינא אינו אלא תקנה דרבנן. אבל האב"מ (סי' כח ס"ק ב) ועוד חולקים שהוא מה"ת. וצריך להבין מהיכא ילפינן לה.

ועי' במאירי לנדרים (כח.) שכתב דדד"מ דינא היא מצד פרשת המלך דקיי"ל כל מה שנאמר בפרשת המלך מלך מותר בו. וכ"כ המבי"ט בקרית ספר פ"ה מהל' גזילה. ובתשו' דובב מישרים (ח"ג סי' פט) כתב דלפ"ז דינא דמלכותא דינא הוא רק במלך ולא במושל. אך לכאורה צ"ע בסברא זו, חדא דהא פליגי תנאי ואמוראי בסנהדרין (כ:) אם כל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו או אסור בו ולא נאמר אלא כדי לאיים עליהם, ולמ"ד מלך אסור בו היאך אפשר לומר דדד"מ דינא היא מצד פרשת המלך. וכבר כתב שם המאירי דמה"ט גופא ס"ל להתוס' דד"מ דינא אינה מצד פרשת המלך משום דכל האמור בפרשת המלך מלך אסור בו. ועוד, דאף למ"ד מלך מותר בו, מהיכא תיתי דפרשת המלך שייכא גם למלכי או"ה, הרי כתבו התוס' בסנהדרין שם לחד דיעה דלא נאמרה פרשת המלך אלא במלך ישראל המולך על כל ישראל ויהודה ומאת המקום, ומה"ט נענש אחאב על כרם נבות.

ועי' בר"ן לנדרים שם שהביא דעת בעלי התוס' [והיא התוס' שהביא המאירי] דטעמא דדינא דמלכותא דינא לפי שכל הארץ היא של המלך, והוא יכול לומר אם לא תקבלו מצוותי אגרש אתכם מן הארץ, ולכן אם נשארים כאן מקבלים מלכותו. וכתב הר"ן דלפ"ז לא אמרינן דד"מ דינא אלא במלך גוי משא"כ במלך ישראל בא"י שהרי אין הארץ שלו אלא כל ישראל שותפין בה. ומה"ט י"ל גם בממשלה בחו"ל שאין הנשיא יכול לגרש את האדם מן הארץ אף אם אינו מקבל חוקי המדינה אלא רק יכול לאסרו בכלא.

הרשב"ם בב"ב (נד:) כתב טעם אחר, דדינא דמלכותא דינא מפני שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך [וכתב התרוה"ד (סי' שמא) שגם אם יחיד אינו מקבל בטלה דעתו]. ולדעת הרשב"ם אין מקום לחלק בין מלך ישראל למלך עכו"ם, ובין מלכות לממשלה. אבל מאידך, לכאורה לא שייך דינא דמלכותא דינא אלא היכא שקיבלו עליהם המלך ברצון, וכמבואר ברמב"ם הל' גזילה (פ"ה הי"ח) דמלך שלא קיבלו עליהם מרצונם (דהיינו שהוא מלך בכח ולא המליכוהו עליהם) אין דינו דין.

אך יש לדון בסברת הרשב"ם דהיאך אפשר לומר דדינא דמלכותא דינא תלוי בקבלת העם, הא אין אדם יכול לחייב את עצמו בדבר שאינו קצוב. וי"ל דס"ל כדעת הרמב"ן בתשו' דלעולם שפיר יכול אדם לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב, ודלא כדעת הרמב"ם [עי' בר"ן קידושין (לב. בדפי הרי"ף) שהרמב"ן רצה לדייק כשיטתו מדברי הגמ' שם (עח:)]. ועוד י"ל אף לדעת הרמב"ם דשאני הכא שמתחייב להיות עבד המלך, ואין זה כמתחייב בדבר שאינו קצוב, וכמש"כ הבית הלוי עה"ת סוף פר' יתרו. אלא דלכאורה סברא זו לא שייכא אלא במלך ולא במושל, שהרי אין התושבים נעשים עבדים למושל.

ורבינו יונה בב"ב (נד:) הביא טעם אחר, דדינא דמלכותא דינא הוא מדין הפקר ב"ד הפקר. וכתב הדבר אברהם (ח"א סי' א ענף ב') דלטעם זה אולי לא שייך דינא דמלכותא אלא להפקיר כגון לגבות מסים וכדומה ולא להקנות כגון לתקן בעניני קנינים דעשו את שאינו זוכה כזוכה [וזה תלוי במח' הרשב"א לגיטין (לו:) ורבינו יונה שם]. אבל מאידך, מהא דאמרינן דד"מ דינא אף במלך עכו"ם כמבואר בסוגיין ע"כ צ"ל דסבר רבינו יונה דדין הפקר ב"ד הפקר שייך אף במלך עכו"ם. וביאר הדב"א שם דה"ט משום דיש ב' תפקידים לב"ד של ישראל – ב"ד בתורת מורה הוראה ופוסק בתורה, וב"ד בתור שררה וממשלה – והפקר ב"ד הפקר הוא כח ב"ד מצד שררה וממשלה. ומה"ט י"ל דנאמר כח זה אף למלך ומושל גוי.