לבישה והעלאה בכלאים

א) איתא בגמ' ב"ק (קיג.) "איכא דמתני לה אהא לא ילבש אדם כלאים אפי' ע"ג עשרה בגדים להבריח בו את המכס, מתני' דלא כר"ע דתניא אסור להבריח את המכס, ר"ש אומר משום ר"ע מותר להבריח את המכס, בשלמא לענין כלאים בהא קמיפלגי דמ"ס דבר שאינו מתכוין מותר ומ"ס דשא"מ אסור, אלא להבריח בו את המכס מי שרי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא וכו'." הרי מבואר בגמ' דלר"ש הלובש כלאים כדי להבריח בו את המכס אינו עובר באיסור.

אמנם יעויין ברמב"ם הל' כלאים (פ"י הט"ז) שכתב דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכוונו ליהנות, ואילו בהל' י"ח פסק שאם לובש כלאים כדי להבריח את המכס לוקה. וכבר תמה עליו הכס"מ שהר"ש והרא"ש במס' כלאים כתבו דהך מתני' דלהבריח את המכס אתיא כמ"ד דשא"מ אסור והרמב"ם הביאו להלכה אע"ג דקיי"ל כר"ש דדשא"מ מותר.

וביאר הכס"מ דסבר הרמב"ם שאפי' ר"ש מודה היכא שלובש כלאים דאסור אפי' אם אינו מתכוין, משא"כ אם רק מעלה כלאים על עצמו. וצ"ל דאע"ג דבגמ' דידן משמע שדין הלובש כדי להבריח את המכס תלוי במח' ר"י ור"ש דיחויא בעלמא היא אבל לקושטא דמילתא אף ר"ש מודה דכל שלובשם אסור, א"נ י"ל ד"לא ילבש" לאו דוקא אלא הכוונה להעלות. ועי' בתוס' (ד"ה ומר) שכתבו דשרי אף ללבוש, ואולי מש"ה הוצרכו להדגיש כך משום דהו"א ד"לא ילבש" לאו דוקא.

וביאר בתשו' בית הלוי (שם אות ו') שהרמב"ם מחלק בין לבישה והעלאה בגדר איסור כלאים, דבלבישה האיסור הוא עצם המעשה, ומש"ה אפי' ר"ש מודה דאף אם אינו מתכוין ליהנות אסור הואיל והוא מכוין ללבוש, ואילו בהעלאה האיסור הוא ההנאה, ומש"ה אסור רק אם מתכוין ליהנות. ולפי"ז צל"פ דאע"ג דאמרינן בגמ' יבמות (ד:) לגבי העלאה דבעינן "דומיא דלבישה דאית ביה הנאה" מ"מ חלוקים הם בזה, דבלבישה גופא אין ההנאה אלא תנאי באיסור אבל בהעלאה ההנאה היא עצם האיסור (ועי' מהר"י קורקוס שם וביה"ל אות ו').

והוסיף הביה"ל בטעם הדבר שיל"ח בין לבישה והעלאה לגבי עצם האיסור דאולי היינו משום דילפינן כלאים מציצית. שהרי כבר נחלקו הרשב"ם והתוס' לנדה (סא:) אם צריך לבישה שיש בו הנאה כדי להתחייב במצות ציצית. דבמתני' דכלאים איתא תכריכי המת אין בהם משום כלאים. והק' התוס' דמ"מ אמאי אינו אסור מטעם לועג לרש, דמה"ט רמינן ליה ציצית בתכריכין משום לועג לרש. ותי' בשם הרשב"ם דבכלאים אף החי אינו אסור באותן כלאים שהרי אין בהם הנאה (דמת אינו נהנה מבגד). ותמהו התוס' שגם בציצית אינו מתחייב בלי הנאה. לפיכך פי' ר"ת דרק לגבי ציצית רמינן ליה משום דשקולה כנגד כל המצוות. וצ"ל שהרשב"ם סבר דשפיר מתחייב בציצית אף בלי הנאה.

ולדעת התוס' בנדה דלבישת כלאים דמיא לציצית ממילא שפיר שייך לדמויי גם לענין עיקר המחייב, וממילא כמו לגבי ציצית ע"כ אין המחייב מה שנהנה מן הבגד אלא מה שלובשו, ה"ה נמי י"ל לגבי כלאים שהמחייב הוא לבישה והנאה אינה אלא תנאי בעלמא לחיוב. אולם לגבי העלאה י"ל דליכא לדמויי לציצית שהרי בציצית אולי ליכא חיוב בהעלאה כלל וכמו שהביא המג"א (או"ח סי' יח ס"ק ג) בשם המרדכי, ואולי מה"ט המחייב בהעלאה היא ההנאה ולא עצם ההעלאה.

ונראה להוסיף דלדעת התוס' בסוגיין דמותר אף ללבוש כלאים כדי להבריח את המכס ע"כ צ"ל דאף בלבישת כלאים האיסור הוא ההנאה ולא הלבישה, ומש"ה אסור רק אם מתכוין ליהנות. ובזה אזלי לשיטתייהו שכתבו בשבת (כט: ד"ה ובלבד) דמוכרי כסות מותרין ללבוש כלאים. ומה"ט הוצרכו לפרש דהך ברייתא דלא ילבש כלאים כדי להבריח את המכס אתיא כר"י דאסר דשא"מ, וכ"כ המהר"י קורקוס על הרמב"ם (הי"ח).


ב) עוד יש לעיין דהיאך מותר לר"ש ללבוש כלאים כדי להבריח בו את המכס, הא אף אם דשא"מ מותר, מ"מ ר"ש מודה בפסיק רישא. ומעין זה הק' הראשונים אהא דאמרינן בשבת (כט:) דמתני' דמוכרי כסות אתיא אליבא דר"ש דס"ל דשא"מ מותר, הא מוכרי כסות הוי פסיק רישא דנהנה ואפי' ר"ש מודה בפ"ר דחייב. עיי"ש בתוס' (ד"ה ובלבד) שהעלו דלעולם מיירי היכא דלא הוי פ"ר כגון שלבוש בגדים אחרים. ואמנם הכי מדוייק מלשון הברייתא בסוגיין "לא ילבש אדם כלאים אפי' ע"ג עשרה בגדים להבריח בו את המכס", הרי דר"י אוסר אף אם אינו מכוין ליהנות, ואילו ר"ש מתיר בכה"ג דאינו מכוין וגם ליכא פ"ר שיהנה. אכן לגבי מוכרי כסות לא הוזכר שלובש ע"ג בגדים אחרים.

ועי' בר"ן בסו"פ שמנה שרצים (מא. בדפי הרי"ף) שהביא בשם הערוך דה"ט שמותר לר"ש משום דהוי פ"ר דלא ניחא ליה. אבל הר"ן דחה דהתם ה"ט "לפי שלא אסרה תורה אלא מלבוש שסתמו להנאה אבל כל שאין לו הנאה ממנו אינו מלבוש אלא משוי בעלמא." הרי שהר"ן תפס לו שיטה ג' והיא שהנאה אינה עיקר המחייב באיסור כלאים, וגם אינה רק תנאי בעצם הלבישה, אלא היא תנאי בשם מלבוש דכל שאינו נהנה מן הבגד שוב לא מקרי מלבוש (ונפק"מ גם לענין ציצית).

ועוד כתב הר"ן בחולין (לב. בדפי הרי"ף) דה"ט דמוכרי כסות מותרים ללבוש כלאים לר"ש משום דאפי' פ"ר מותר באיסוה"נ. [וצ"ע דלכאורה הוא סותר למש"כ בשבת ודו"ק.] ובביאור דבריו נראה לומר דהנה ידוע מה שחקר הגרא"ו בקוב"ש לכתובות (אות י"ח) בטעמא דמודה ר"ש בפ"ר: האם הוא חייב משום דחשיב כמכוין למלאכה הואיל ופ"ר הוא שתיעשה מלאכה (כגון בגורר כסא בשדה ונעשה חריץ בקרקע דחשיב כמכוין לעשות החריץ אע"פ שבאמת אינו מכוין אלא לגרור את הכסא), או דילמא לעולם אינו מכוין אלא לפעולה א', ומ"מ חייב משום דהואיל ופ"ר הוא שתיעשה מלאכה ממילא חשיב הכל כחד מעשה, וכל שמכוין לחלק מאותו מעשה חשיב כמכוין למעשה איסור.

ונראה שהר"ן אזיל כצד הב', וס"ל דלא שייכא הך סברא דבפ"ר חשיב הכל כחד מעשה אלא באיסורי מעשה כגון איסורי אכילה וכדומה, אבל באיסורי הנאה שכל עיקר האיסור הוא ההנאה, מה בכך שהכל כחד מעשה, הא עדיין אינו מכוין לאיסור, והיאך יתחייב.

ולפ"ז אפשר ליישב אמאי מותר ללבוש חליפה בחנות כדי לבדוק אם ראוי לו אף לפני שבודקו אם יש בו שעטנז, דאע"ג דהוי פ"ר שנהנה מהלבישה יתכן דלגבי איסוה"נ דבר שאינו מתכוין מותר אף בכה"ג דהוי פ"ר, א"נ אולי קיי"ל כדעת הערוך דפ"ר דנל"ל מותר. ועוד העירוני דאולי בלא"ה מותר משום דבגדי שעטנז הם כמו מיעוטא דמיעוטא ובכה"ג מעיקר הדין אין חיוב לברר כלל אלא מותר לסמוך ארובא.