דברים שבלבו ובלב כל אדם

א) איתא בגמ' ב"ק (קיג.) דנודרין להרגין. ופי' בתוס' שם (ד"ה נודרין) דמיירי שאומר בשפתיו סתם יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינם של תרומה ומחשב בלבו היום דאינו נאסר אלא היום. ואע"ג דדברים שבלב אינן דברים משום אונסא שרו ליה. ולכאורה פירושו דבמקום אונס הוי בלבו ובלב כל אדם שאין רצונו לאסור ליותר מיום א', ודברים שבלבו ובלב כל אדם הוו דברים כדי לפרש דבריו הראשונים, כמו שכתבו התוס' בקידושין (מט:) ועוד.

ושוב כתבו התוס' דאף אם הוא מפרש בשפתיו שיאסרו לעולם עליו (או שידור במקום א' לעולם) יכול להערים ולחשוב בלבו שום תנאי, וכ"ש אם מבטל בפיו בלחש עדיף טפי. הרי שלא רצו התוס' לומר שיחשוב דלא ניחא ליה בנדרו כלל, וע"כ היינו משום דס"ל דאף דברים שבלבו ובלב כל אדם אינם דברים כשמכחישים דברי פיו. ומש"ה אינו יכול לבטל דברי פיו אלא בדיבור בלחש בתוכ"ד א"נ ע"י אמירת תנאי שאינו מבטל דבריו אלא מפרשם.

והנה איתא בגמ' קידושין (מט:) "מנא ליה לרבא הא [דדברים שבלב אינם דברים], אילימא מהא דתנן יקריב אותו וכו' כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואמאי הא בלביה לא ניחא ליה אלא לאו משום דאמרינן דברים שבלב אינן דברים, ודילמא שאני התם דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה." וצ"ע דכיון שצריכים לכוף אותו הרי הכל יודעים שבלבו אינו רוצה, וא"כ הוו כדברים שבלבו ובלב כל אדם, והיכי ס"ד להמקשן דהכא לא משגחינן בדברים שבלבו משום דדברים שבלב אינן דברים, הרי הכא הם דברים שבלבו ובלב כל אדם, וא"כ מסתבר דשפיר הוו דברים, ויוכלו לפסול את הקרבן ולבטל את הגט [אלא ע"כ דאף מתחילה היה פשוט דהכא חשיב כאילו אף בלבו רוצה, דאל"כ לא מסתבר שהקרבן והגט יהיו כשרים].

וכתב התוס' הרא"ש (ד"ה אמאי) דלעולם לא הוי אומדנא דמוכח, אלא הכי פירושו דמסתמא בלביה לא ניחא ליה, דשפיר יש מקום לתלות דניחא ליה בלביה הואיל ולא גילה דעתו בשעת מעשה. ועוד תי' דלעולם בודאי לא ניחא ליה בלביה, ואע"ג דבעלמא היכא דמוכחא מילתא אזלינן בתר אומדן דעתו היינו משום דהוי כאילו התנה בפירוש שע"מ כן הוא עושה, אבל הכא שמכחיש בפיו מה שבלבו, דבפיו אומר רוצה אני, אע"ג דאנן סהדי דאינו רוצה אזלינן בתר פיו כיון דבעלמא דברים שבלב אינן דברים.

ומשמע דפליגי ב' הדיעות בתוס' הרא"ש לדידן דקיי"ל דדברים שבלב אינן דברים, האם יש כח בדברים שבלבו ובלב כל אדם להכחיש דברי פיו או לא. ולכאורה צ"ע לדיעה הא' ברא"ש דדברים שבלבו ובלב כל אדם יכולין להכחיש דברי פיו, דמהיכא תיתי דניזיל בתר אומדנא דמוכח לסתור למה שהאדם בעצמו אומר בפיו.

ואפשר לבאר עפ"י מה שיש לדון בגדר דין דברים שבלבו ובלב כל אדם הוו דברים, האם הוא משום דחשיב כאילו פירש להדיא (כלומר, דדברים שבלבו ובלכ"א נכלל בעצם דיבורו), או דילמא כשהוא בלב כל אדם ל"צ לפרש אלא אזלינן בתר מחשבת לבו ולא בתר דברי פיו (דהוי כמו טעות המבטל מקח אף בלא תנאי). דאם חשיב כאילו פירש מסתבר דמהני רק כשבפיו לא פירש אחרת, אבל אם פירושו דל"צ לפרש א"כ אף כשפירש אחרת בפיו מ"מ הוו דברים ואזלינן בתר מחשבת לבו. וכן מבואר בלשון הרא"ש, דלדיעה הב' דלא מהני דברים שבלבו ובלכ"א כשסותרין דברי פיו היינו משום דדברים שבלבו ובלכ"א הוו דברים משום "דהוי כאילו התנה בפירוש שע"מ כן הוא עושה" אבל כשמכחיש דברי פיו לא מהני. אמנם אם נאמר דכל היכא דהוי בלבו ובלב כל אדם אזלינן בתר מחשבת לבו, א"כ מסתבר דמהני אף היכא שמכחישים דברי פיו משום דהיכא דאיכא אומדנא דמוכח לא משגחינן בדברי פיו כלל.

אך יש לדחות דאולי באמת אף דיעה הא' ברא"ש מודה דדברים שבלבו ובלב כל אדם אינם דברים כשמכחישים דברי פיו, ושאני התם שנאנס בדיבורו, וכל כה"ג י"ל דדברי פיו אין בהם ממש, וממילא יכול אומדנא דמוכח לסתור דברי פיו. וע"כ צ"ל דדיעה הב' ברא"ש וכן התוס' בסוגיין סוברים דאף דיבור באונס ובכפיה חשיב כדיבור, ומש"ה אף דברים שבלבו ובלב כל אדם לא מהני להכחיש דברי פיו.


ב) עוד מבואר בגמ' לקמן (קיד.) שנחלקו רבנן ור"ש אם סתם גניבה יאוש בעלים או סתם גזילה יאוש בעלים. ועוד נחלקו רבה ועולא אם מח' רבנן ור"ש נאמרה אף בידוע שנתייאשו או רק בסתם אבל בידוע דברי הכל יאוש קני. ואמרינן בגמ' דאע"ג דתנן אליבא דר"ש דמחשבה דגנב אינה מטמאה עורות בעה"ב לפי שלא נתייאשו הבעלים, אין הכוונה דלא ידוע שנתייאשו הבעלים, אלא "לפי שאין יאוש לבעלים מתנינן עלה". וכתבו התוס' שם (ד"ה לפי) דהכי פירושו דאף אם הבעלים אומרים שנתייאשו מ"מ אנן סהדי שלא נתייאשו בלבם.

ולכאורה תמוה, דהיאך מהני דברים שבלב לבטל דברי פיו. והיה נראה לומר דהכא איכא אומדנא דמוכח שלא נתייאשו בלבם דהוי כדברים שבלבו ובלב כל אדם, וזה מהני אף נגד דברי פיו. אך מדברי התוס' בסוגיין (קיג.) מבואר דלא מהני דברים שבלבו ובלב כל אדם להכחיש דברי פיו וכמו שנתבאר.

לכן פי' האחרונים באופן אחר, דס"ל להתוס' דהואיל וכל עיקר יאוש הוא בלב, ממילא אף כשנתייאש בפה לא מיקרי דבר שבפה, ושפיר מהני דברים שבלבו לבטלו. ומעין זה כתב הגרעק"א (שו"ת סי' כג) לבאר דעת הר"ן בפסחים דה"ט דצריך בדיקת חמץ ולא סגי בביטול בעלמא משום דחיישינן דילמא לא יבטלנו בלב שלם. ולכאורה תמוה, דמה בכך שלא ביטל בלב שלם הרי ביטל בפה, והיאך דברי לבו יבטלו דברי פה. ותי' הגרעק"א דביטול חמץ בעיקרו תלוי במחשבת הלב, ולכן אף אם ביטל בפה לא חשיב אלא כדבר שבלב, ושפיר מתבטל אם מחשבת לבו סותרת למה שאמר בפיו.