אבידת עכו"ם

א) איתא בגמ' ב"ק (קיג:) "מנין לאבידת הכנעני שהיא מותרת שנאמר לכל אבידת אחיך, לאחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר לכנעני." וצ"ע למ"ד גזל עכו"ם מותר אמאי איצטריך קרא להתיר אבידת עכו"ם. ותי' הפרי יצחק (סי' סה אות ל"ב) דאולי צריך פסוק כדי להתיר אף במקום חילול השם (ולפ"ז צ"ל דהך דר' פנחס בן יאיר דאבידת עכו"ם אסורה במקום חילול השם היינו רק למ"ד גזל עכו"ם אסור). ועוד תי' דאיצטריך קרא לאשמועינן דאבידת עכו"ם היא של המוצא. דהנה המג"א (סי' תרלז ס"ק ב) הביא בשם היראים דאף למ"ד גזל עכו"ם מותר מ"מ אינו שלו, ואם גזל אתרוג מגוי לא יצא ידי חובתו ביו"ט ראשון משום דלא קרינן ביה לכם. ואולי י"ל דקמ"ל קרא דלא רק אבידת עכו"ם מותרת אלא הרי היא של המוצא.

והנה מדברי היראים מבואר דאף היכא דליכא חיוב השבה, מ"מ אין הגזלן קונה את החפץ, שהרי למ"ד גזל עכו"ם מותר בודאי ליכא חיוב השבה ומ"מ לא מיקרי לכם. ולכאורה צ"ע, דלפי מה שנתבאר לעיל בב"ק (סו.) דמה שמונע הגזלן מלקנות בשעת הגזילה הוא חיוב ההשבה, א"כ מסתבר דכל שלא חל חיוב השבה שפיר יקנה מיד בשעת הגזילה.

ואמנם דעת הריא"ז בפ"ג דסוכה היא דאף למ"ד גזל עכו"ם אסור ולא קני קודם יאוש, אבל לאחר יאוש שפיר קונה הגזלן. ובפשוטו היה נראה לפרש דס"ל כמש"כ הנתה"מ (סי' שמח ס"ק א) דליכא חיוב השבה בגזל עכו"ם אף לדידן דקיי"ל גזל עכו"ם אסור [ודלא כדעת הרמב"ם בהל' גזילה (פ"א ה"ב), וכן משמע מלשון מחנ"א בהל' גזילה (סי' ד)], וה"ט דאי לאו קרא דוהשיב את הגזילה אשר גזל הו"א אף בגזל מישראל שאינו חייב בהשבה ואיסורא דעבד עבד, והשתא דלא כתיב חיוב השבה לגבי גזל עכו"ם מסתבר שאינו חייב להשיב אלא משום קידוש השם (וכמעשה דשמעון בן שטח בירושלמי ב"מ פ"ב ה"ה). ומה"ט סובר הריא"ז דקני הגזלן ביאוש כדי, דהואיל וליכא חיוב השבה בגזל עכו"ם, ממילא שפיר מהני יאוש לקנות, דמאי דגזלן שגזל מישראל לא קני ביאוש גרידא לרבה (סו.) היינו משום דבאיסורא אתא לידיה, ולכן אי ליכא חיוב השבה בגזל עכו"ם מסתבר דקני במעשה הגזילה. וכן ביאר האו"ש בהל' סוכה (פ"ה סוף הכ"ה).

אבל דעת היראים קשה דהיאך יתכן דליכא חיוב השבה ומ"מ לא קני הגזלן. [ועי' במנ"ח (מ' קל סוף אות א') שהעלה דאף אם אינו חייב להחזיר ממצות והשיב את הגזילה אשר גזל, מ"מ חייב להחזירו מפני שלא קנאו. ונראה דאיפכא מסתברא דאי ליכא חיוב השבה מסתבר דשפיר קנאו מתחילה בשעת הגזילה.] ועיי"ש באו"ש שביאר דס"ל להיראים דהואיל וקודם יאוש יכול הגוי לחזור ולתפוס מן הישראל ואין הישראל יכול להוציאו בדיינים, ואין בו משום גזל שנזהרו עליו בני נח, ממילא לא חשיב כשל הישראל המחזיק בו אע"ג דאין לו חיוב השבה.


ב) עכ"פ מדברי הפרי יצחק מבואר דס"ל לחד תי' דאבידת עכו"ם הוי של המוצא. וכבר נחלקו בזה האחרונים. עי' בש"ך (יו"ד סי' קמו ס"ק א) שהביא מהב"ח שאם ישראל מצא אבידת עכו"ם קודם יאוש לא זכה בה. אבל המחנ"א בהל' גזילה (סי' לא) חולק דמיד כיון שבאת ליד ישראל זכה מן ההפקר, ונפק"מ שאם בא אחר ולקחה ממנו מפקינן מיניה.

והביא ראיה לכך מדברי התוס' שכתבו בסוף פ"ק דכתובות (טו: ד"ה להחזיר) אהא דאמרינן לגבי תינוק שנמצא מושלך בעיר שאם רוב ישראל מחזירין לו אבדתו, "ואפי' לשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב היינו במוכר שור לחברו ונמצא נגחן שבהיתר באו המעות לידו ומדעתו נתנם לו הלוקח, אבל הכא מודי דאזלינן בתר רובא." ואם איתא דלא קנה ישראל אבידת עכו"ם אפי' לאחר יאוש, א"כ מאי קשה ליה לשמואל, הא פשיטא דשמואל אזיל בתר רובא באבידה משום דלעולם לא נעשה הישראל מוחזק באבידה, ולא אזיל שמואל בתר רובא רק היכא דאיכא חזקה (פי' מוחזק). אלא ע"כ דאבידת עכו"ם היא של המוצא, וממילא סד"א דהכא המוצא הוא מוחזק, וממילא לשמואל לא אזלינן בתר רובא קמ"ל דהואיל ובאיסורא אתא לידיה ואינו מוחזק בהיתר לא אזיל שמואל בתר חזקה אלא בתר רובא.

ובביאור מח' הב"ח והמחנ"א נראה לומר שנחלקו בשאלה הנ"ל האם יכול לקנות חפץ של אחר קודם יאוש כל היכא דליכא חיוב השבה. הב"ח סובר דאע"ג דליכא חיוב השבה באבידת עכו"ם גם קודם יאוש, מ"מ הואיל והעכו"ם יכול לחטוף מן המוצא בחזרה, ואין זה בכלל גזל, ממילא אין המוצא יכול לקנות קודם יאוש, וההיתר דאבידת עכו"ם הוא לקחת חפץ של אחר. וכן ביאר האו"ש שם. ודעת המחנ"א היא דהואיל וליכא חיוב השבה באבידת עכו"ם אף קודם יאוש, ע"כ צ"ל דחשיב החפץ כהפקר, וממילא מסתבר דישראל המגביהו קונהו מיד, דחשיב כזוכה מן ההפקר. ולדידיה ע"כ צ"ל דלאחר שהישראל קונהו שוב אין העכו"ם יכול לחטוף ממנו בחזרה.


ג) ולענין הפקעת הלואתו דנו האחרונים [לדעת רבא שחילק בין גזל עכו"ם להפקעת הלואתו] אם נעשה של הישראל. עי' בחי' הגר"ח על הש"ס (אות רל"ב-רל"ג) שנסתפק בזה, מי הוי כמו אבידת עכו"ם דהוי היתר גמור ונעשה שלו [משמע שנקט בפשיטות כדעת המחנ"א] או דילמא הוי כמו גזל עכו"ם למ"ד גזל עכו"ם מותר דלא הוי שלו כ"ז שלא נתייאש הגוי אך ליכא איסור בלקיחתו [הרי שנקט כדעת היראים]. ונפק"מ אם הגוי תופס מן הישראל, או אם הגוי מכר זכות הגביה לישראל אחר, האם יכול להוציא מן הישראל הלוה, א"נ אם נתגייר הגוי אח"כ האם יכול להוציא מן הישראל.

והעיר הגר"ח דמדברי הגמ' בב"מ (עב.) משמע שחייב לשלם לו לכשיתגייר, דאמרינן התם שאם ישראל לוה מעות מן הנכרי ברבית ונתגייר גובה את הקרן [ואם זקף הרבית עליו במלוה קודם שנתגייר גובה אף את הרבית דהכל חשיב כמלוה]. הרי מבואר דממון הגוי שהלוה לישראל לא חשיב כשל הישראל. ועוד הביא ראיה ממאי דאיתא בנדרים (כז.) שנודרין למוכסין, ופריך התם הא דינא דמלכותא דינא. והק' הר"ן הלא המכס אינו אלא חוב והפקעת הלואתו מותרת, ותי' דאף אם הפקעת הלואתו מותרת, מ"מ לא מיקרי אונס ולא הוי שרי לנדור [כלומר, דעיקר קושית הגמ' לא היתה היאך מותר להבריח את המכס, אלא היאך מותר לנדור כדי להבריח את המכס]. ואם איתא דהפקעת הלואתו הוי היתר גמור ונעשה שלו, והוי כאילו בטל החוב, אמאי לא חשיב כאנוס. אלא ע"כ סבר הר"ן דלא נעשה שלו, רק שאין איסור על ההפקעה, ומש"ה פריך בגמ' דכיון דהוי חוב, ממילא לא מיקרי אנוס והיאך מותר לנדור.

ועוד הביא ראיה שם [וכ"כ בחי' הגרנ"ט (סי' מב) ובשערי יושר (ש"ה פ"ה)] מדברי התוס' בב"ק (קיד. ד"ה ולא) והרא"ש שם שכתבו דאם ב' ישראלים מעידים לכותי נגד ישראל חבריהם בערכאות של עכו"ם לא משמתינן להו שהרי גם בדיני ישראל היה יכול להוציא ממון ממנו, ואע"ג דהפקעת הלואתו מותר, וא"כ היה יכול לכפור בדיני ישראל (כנראה דליכא משום חילול השם דסבר הגוי שאינו זוכר), מ"מ הואיל ואינו משלם על ידם אלא מה שחייב לו לא משמתינן להו. הרי דהפקעת הלואתו מותר, אבל מ"מ חשיב כ"חייב" לעכו"ם, וע"כ צ"ל שאין ההלואה נקנית לישראל.

ועפי"ז יישב הגר"ח מה שהק' היש"ש (פ"ד סי' ח) דאמאי איצטריך קרא דרעהו למעט שור של ישראל שנגח שור של גוי, הא פשיטא דל"צ לשלם דאף למ"ד גזל עכו"ם אסור הפקעת הלואתו מותרת, והיאך כתבו התוס' (לח. ד"ה עמד) דלמ"ד גזל עכו"ם אסור ניחא מאי דאיצטריך קרא דרעהו, ורק למ"ד גזל עכו"ם מותר קשה. [ובאמת לפי מה שנתבאר לעיל בדעת הרמב"ם דלעולם הפקעת הלואתו אסורה ניחא, אך עדיין קשה לדעת רבא.] וטען הגר"ח דמשום הפקעת הלואתו לא הוי ממש שלו, רק שאין איסור על הפקעתו, אבל עכשיו שפטרתו התורה מנזקין ליכא חוב כלל, ונפק"מ שאם הגוי מכר זכות הנזקין לישראל אחר לא קנה כלום.


ד) עוד איתא בגמ' (קיג:) "תניא ר' פנחס בן יאיר אומר במקום שיש חילול השם אפי' אבידתו אסור." ומדברי הרמב"ם בהל' גזילה (פי"א ה"ג) משמע דאף היכא דליכא חילול השם, מ"מ היכא דיכול לקדש שם שמים מצוה להחזירו. וכן משמע ממעשה דשמעון בן שטח בירושלמי ב"מ (פ"ב ה"ה).

והנה איתא בגמ' שם "רב אשי הוה קאזיל באורחא חזא שיבשא דגופנא בפרדיסא ותלי בה קיטופי דעינבי, א"ל לשמעיה זיל חזי אי דכותי נינהו אייתי אי דישראל נינהו לא אייתי לי, שמע ההוא כותי דהוה יתיב בפרדיסא א"ל דכותי שרי, א"ל כותי שקיל דמי ישראל לא שקיל דמי." וכתבו שם התוס' (ד"ה הכי) דצ"ל שכן היה דעתו מתחילה כמו שהשיב לכותי (פי' שישראל לא היה נותן לו לשלם ובמתנה לא רצה לקחת, ואילו כותי היה נותן לו לשלם) דאל"כ הא הוי גזל ובכל הסוגיא קיימינן למ"ד גזל עכו"ם אסור. אבל השטמ"ק הביא בשם הרמ"ה והר"מ מסרקסטה דלעולם לא אמר כן אלא כדי שלא יתחלל שם שמים, דהני קיטופי כאבידת עכו"ם דמו כיון דאיתנהו בדברא, ולכן אי לאו דאיכא חילול השם היה מותר לקחת.