טעות עכו"ם

א) איתא בגמ' ב"ק (קיג:) "אמר שמואל טעותו מותרת." ומשמע דבכל גווני מותרת. אמנם יעויין בגמ' לעיל "מנין לגזל כנעני שהוא אסור ת"ל אחרי נמכר גאולה תהיה לו שלא ימשכנו ויצא, יכול יגלום עליו ת"ל וחשב עם קונהו ידקדק אם קונהו". ופי' רש"י יכול יניח את הכנעני לכפול ולהוסיף ולתבוע מה שלא נתן. והק' התוס' שם (ד"ה יכול) דאמאי איצטריך קרא להכי, דאטו יפסיד ויניח את הכנעני להטעותו. לכן כתבו בשם הר"י דה"פ יכול יגלום עליו שיטעה את הכנעני ויתן לו פחות ממה שנתן לו ת"ל וחשב עם קונהו, וכן פי' בערוך, "אע"ג דטעות כנעני היה מותר אסור להטעותו במקום שהכנעני יודע שגוזל ועושה עצמו כלא ידע."

ומשמע מדברי התוס' דאין איסור אפי' להטעות את הנכרי אלא משום חילול השם, אבל היכא דליכא חילול השם מותר אף להטעותו. וכן דייק המחנ"א בהל' גזילה (סי' ד). וכן כתב הרמ"א (סי' שמח ס"ב) בשם הטור. ומאי דקאמר שמואל טעותו מותרת היינו שלא במקום חילול השם. וצ"ל דזה גופא קמ"ל הך קרא ד"וחשב עם קונהו" דבמקום חילול השם טעות עכו"ם אסורה.

אמנם המרדכי (סי' קנח) העלה, והביאו הרמ"א שם להלכה בשם י"א, דטעות עכו"ם מותרת דוקא כשהכנעני טעה בעצמו, אבל אסור להטעותו, דהא אמר שמואל בחולין (צד.) שאסור לגנוב דעת הבריות ואפי' דעתו של כנעני, ולא יהא דעתו חמור מממונו [פי' דהכא מטעהו בחשבון ונמצא שאינו גונב רק דעתו אלא אף לוקח ממונו ע"י גניבת דעתו וא"כ כ"ש הוא שיתחייב]. וכ"כ גם הרמב"ם בהל' גניבה (פ"ז ה"ח) והג"א (סי' יב). וצ"ע דמשמע דאף היכא דליכא חששא דחילול השם מ"מ אסור להטעותו, ואילו מהא דשמואל בסוגיין משמע דטעות עכו"ם מותרת. וע"כ צ"ל דהך דשמואל מיירי היכא שטעה מעצמו, דבכה"ג יש חילוק בין היכא דאיכא חילול השם להיכא דליכא, אבל להטעותו אסור בכל גווני. וכן משמע מלשון הרמב"ם בהל' גזילה (פי"א ה"ד-ה).

ומדברי המרדכי מבואר שאסור להטעותו מדין גניבת דעת. וכתב המחנ"א בהל' גזילה (סי' ד) דאין זה מדין גזל עד שיתחייב להחזירו לו [מבואר דסבר דגזל עכו"ם חייב להחזיר כדעת הרמב"ם, ודלא כהנתה"מ (סי' שמח ס"ק א)], אלא איסור בעלמא הוא, ואיסורא דעבד עבד. וכ"כ השער משפט (סי' שמח ס"ק ב), אך העיר שם דמלשון היש"ש (סי' כ) משמע שחולק על זה, שהרי כתב דמה שמטעהו בעת המקח דומה לגוזל וכאילו אתה לוקח את שלו בע"כ, ולטעם זה מסתבר שיתחייב אף להחזיר לו כמו בסתם גזל. ועוד יש להעיר דאף אם האיסור הוא משום גניבת דעת, מ"מ יתכן שחייב להחזיר מה שלקח ממנו, שהרי כתב היראים (סי' רנה) ד"גונב דעת הבריות במידי דממון הוי כגונב ממון ועובר על לא תגנובו". ולפי סברתו משמע דאם בגניבת ממון חייב להחזיר ה"ה נמי אם גונב דעת במידי דממון.

ולכאורה מזה שהתוס' לא אסרו להטעות את הגוי שלא במקום חילול השם הרי מוכח דס"ל שאין איסור זה לא מדין גזל ממש ולא מדין גניבת דעת. ואולי י"ל דס"ל להתוס' דאיסור גניבת דעת הוא רק היכא שהשני יחזיק לו טובה או יחשוב שהוא יותר טוב – דהיינו ממש שגונב (פי' שצד ולוקח) דעתו. אבל אם אין השני יודע כלום, אלא הראשון מרמהו בלא דעתו, אין בזה משום גניבת דעת.

והנה מדברי הרמב"ם מבואר דס"ל שאסור להטעות את הגוי מקרא ד"וחשב עם קונהו". הרי שלא פי' דאסור מדין גניבת דעת או מדין גזל. ונראה דאולי גם הרמב"ם מודה דלא שייך כאן איסור גניבת דעת מהטעם שנתבאר לדעת התוס', וס"ל עוד דלא שייך כאן איסור גזל הואיל ולא לקח ממון הגוי מידו אלא רק הטעהו (וכמש"כ המחנ"א שם). ולפיכך הוצרך הרמב"ם לחדש מקור אחר לאיסור זה להטעות את הגוי.


ב) והנה איתא בגמ' "אמר שמואל טעותו מותרת כי הא דשמואל זבן מכותי לקנא דדהבא במר דפרזלא (עי' שטמ"ק בשם הר"ח שחשב שהיה לו רק ציפוי זהב אבל באמת היה כולו זהב) בד' זוזי ואבלע ליה חד זוזא." ופי' רש"י שם "ואיבלע וכו' ועוד טעות אחרת שעיכב זוז מדמיו והטעהו בחשבון שלקח ג' במקום ד'." ודייק הגר"א (סי' שמח ס"ק יג) דמוכח מדברי רש"י דס"ל שמותר להטעות את הגוי.

אמנם היש"ש שם כתב בדעת רש"י דדוקא הכא שקנה החפץ כדין ומטעה את הגוי בתשלום החפץ מותר להטעותו משום דדמי להפקעת הלואתו, אבל היכא שמטעה את הגוי ומוציא ממון ממנו אסור אף במקום דליכא חילול השם משום דדמי לגזילה. אבל המחנ"א הל' גזילה (סי' ד) חולק עליו דהא לדעת רש"י אין משיכה קונה בגוי, ולכן לא חשיב זה כהפקעת הלואה. אלא ע"כ צ"ל דסבר רש"י דכל שהגוי נותן מדעתו אע"פ שעשה כן בטעות לא חשיב כגזל.

ולדעת הרמב"ם והמרדכי ע"כ צריך לפרש אחרת בהא ד"אבלע ליה חד זוזא". ועי' בשטמ"ק שהביא פירוש אחר בשם הרא"ש ור"ח והרמ"ה שהוסיף לגוי עוד זוז. ובטעם הדבר כתבו הר"ח והרמ"ה כדי שכשיראה הגוי זוז יותר יחשוב שהוא הטעה את הישראל וימהר לילך לדרכו ולא ידקדק מה מכר לו. ולפ"ז לא הטעה את הגוי אלא הוא טעה מעצמו. והרא"ש פי' שעשה כן כדי שאם יבין הגוי שהיא של זהב יחשוב שכמו שטעה הישראל בדמים כך טעה וחשב שהוא כלי נחושת, וממילא לא יהיה בזה חילול השם. [וקצ"ע דלפי הירושלמי בב"מ (פ"ב ה"ה) שמצוה לקדש שם שמים באבידת עכו"ם אף היכא דליכא חילול השם, א"כ גם הכא אמאי לא שילם שמואל כל הדמים כדי לקדש שם שמים.]

והנה יעויין ברמב"ם הל' גזילה (פי"א שם) שכתב דטעות עכו"ם מותרת כשטעה מעצמו וצריך שיאמר לו ישראל ראה שעל חשבונך אני סומך, אבל אם לא אמר לו כן אסור שמא יתכוין הגוי לבדקו ונמצא שם שמים מתחלל. וכתב המ"מ שהרמב"ם למד כן מהא דרב כהנא אמר חזי דעלך קא סמיכנא. אמנם מזה ששמואל לא אמר כן משמע דרב כהנא מדת חסידות עבד, ואמאי פסק כן הרמב"ם לדינא.

ותי' באבן האזל שם דאולי סובר הרמב"ם דשמואל לא היה צריך לומר חזי דעלך וכו' משום דהתם מיירי שקנה כלי זהב בחזקת כלי נחושת המצופה זהב, ובזה שכיח הטעות, ולכן אין לחשוש לחשדא כלל, משא"כ בהא דרב כהנא שהטעות היה בחשבון. ועוד תי' דאולי הרמב"ם לא פי' הא ד"איבלע ליה חד זוזא" כרש"י אלא כהרא"ש, וממילא לא הוה קשיא ליה אמאי לא קאמר שמואל חזי דעלך קא סמיכנא, דהא לדעת הרא"ש שמואל הוסיף עוד זוז כדי להוציא את עצמו מן החשד. אלא דלפ"ז ע"כ צ"ל דלא גרס הרמב"ם "איבלע ליה חד זוזא" בהא דרב כהנא, דא"כ לא היה צריך לומר חזי דעלך וכו'. והעיר באבן האזל דאמנם בדקדוקי סופרים לא גרסינן "איבלע ליה וכו'" בהא דרב כהנא, וכך היא גם גירסת הרא"ש והרי"ף.

עוד איתא התם "רב כהנא זבן מכותי מאה ועשרים חביתא במאה ואבלע ליה חד זוזא, א"ל חזי דעלך קא סמיכנא." ופי' רש"י "ואמר רב כהנא לכותי חזי דעלך סמיכנא, ואיני מונה אותם, כדי להוציא עצמו מן החשד, ל"א כותי א"ל לרב כהנא חזי דעלך סמיכנא, זו שמעתי." וצ"ע במאי פליגי הני תרי לישני, ואמאי ניחא ליה לרש"י בלישנא בתרא. והנה בלישנא קמא היה נראה לבאר בפשיטות דס"ל דהואיל ואסור להטעות את הנכרי במקום חילול השם, ממילא הוצרך רב כהנא לומר "חזי דעלך קא סמיכנא" כדי שלא יתחלל שם שמים על ידו. אך לישנא בתרא צ"ע.

ונראה לבאר דלישנא בתרא ס"ל דאע"ג דטעות עכו"ם אסורה במקום חילול השם מ"מ ל"צ לחשוש לחילול השם אלא היכא שהגוי יודע בודאי ועושה את עצמו כאילו לא ידע, וכלשון התוס' (ד"ה יכול) לגבי ע"ע. אבל כשהגוי צריך לבדוק כדי לדעת הטעות אין לחשוש שמא יבדוק. ולא עוד, אלא אפי' אם הגוי אומר חזי דעלך קא סמיכנא, מ"מ לא חיישינן שמא יבדוק.

ונראה להוסיף דמה שרש"י קיבל גירסא הב' היינו משום דסבר דמהא דשמואל מוכח דלא חיישינן לחילול השם, דהא לדעת רש"י שמואל הטעה לגוי בחשבון ומ"מ לא קאמר חזי דעלך קא סמיכנא, ואם הגוי היה בודק היה מתחלל שם שמים, ומ"מ לא חש שמואל לזה. הרי להדיא דלא חיישינן לחילול השם אלא היכא שבודאי יודע הגוי מהטעות אלא שהוא עושה עצמו כאילו אינו יודע.

וראוי לסיים בדברי הבאר הגולה (סי' שמח אות ה') שהאריך לומר שמצוה להחזיר אבידת עכו"ם וטעות עכו"ם כדי לקדש שם שמים, והוסיף שם "ואני כותב זאת לדורות שראיתי רבים גדלו והעשירו מן טעות שהטעו העכו"ם ולא הצליחו וירדו נכסיהם לטמיון ולא הניחו אחריהם ברכה וכו', רבים אשר קדשו ה' והחזירו טעות העכו"ם בדבר חשוב גדלו והעשירו והצליחו והניחו יחרם לעולליהם." ובודאי מצוה להחזיר טעות עכו"ם (אף היכא דליכא חילול השם) כדי לקדש שם שמים. וכתב רבינו בחיי בכד הקמח (ע' גזל) דמה"ט ציוה יעקב אבינו לבניו להחזיר הכסף המושב בפי אמתחותיהם למצרים אע"פ שהיו עובדי ע"ז ק"ו בגוים שבזה"ז.