טעם החיוב לברך ברכת הנהנין

א) תנן במתני' בברכות (לה.) "כיצד מברכין על הפירות וכו'." ובגמ' שם "מנא ה"מ (פי' מנלן שצריך לברך ברכת הנהנין) דת"ר קודש הלולים לה', מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם, מכאן אמר ר"ע אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך. והאי קודש הלולים להכי הוא דאתא, האי מיבעי ליה חד דאמר רחמנא אחליה והדר אכליה ואידך דבר הטעון שירה (פי' יין) טעון חילול ושאינו טעון שירה אינו טעון חילול וכו', הניחא למאן דתני נטע רבעי אלא למ"ד כרם רבעי מאי איכא למימר וכו', הניחא אי יליף ג"ש וכו', ואי נמי יליף ג"ש אשכחן לאחריו לפניו מנין הא לא קשיא דאתיא בק"ו כשהוא שבע מברך (דכתיב ואכלת ושבעת וברכת) כשהוא רעב לא כ"ש וכו'. ולמאן דתני נטע רבעי הא תינח כל דבר נטיעה, דלאו בר נטיעה כגון בשר ביצים ודגים מנא ליה, אלא סברא הוא אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה."

הרי שבתחילה רצתה הגמ' למילף חיוב ברכת הנהנין מ"קודש הלולים" או מק"ו מבהמ"ז, ולבסוף קאמר דסברא היא שאסור ליהנות בלא ברכה. ובפשוטו היה נראה לומר דעיקר גדר החיוב לברך ברכת הנהנין תלוי בשקלא וטריא בגמ'. דאי ילפינן ליה לברכת הנהנין מ"קודם הלולים" הוא מק"ו מבהמ"ז מסתבר דברכת הנהנין היא כברכת הודאה, כמו הלל ובהמ"ז שכל כולן הודאה. אבל השתא דמסקינן דא"א למילף אלא מסברא דאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה, משמע דברכת הנהנין אינו כברכת הודאה, אלא היא באה להתיר איסור הנאה בלא ברכה, והיא מעין נטילת רשות ליהנות מעוה"ז. וכ"כ הריטב"א (ד"ה אלא) "אלא סברא הוא אסור לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה, פי' משום דכתיב לה' הארץ ומלואה כדלקמן, והיאך יטול אדם מה שאינו שלו ולא יטול ממנו רשות."

אמנם מדברי רש"י בסוגיין לא משמע הכי, שהרי רש"י (ד"ה אלא) כתב "סברא הוא דכיון דנהנה צריך להודות למי שבראם". הרי משמע דס"ל דאף למסקנת הגמ' דחיוב לברך ברכת הנהנין ילפינן ליה מסברא פשוטה, הך סברא היא שצריך לברך ברכת הודאה לפני שאוכל. דאמנם א"א למילף מקרא או מק"ו, אבל מסברא פשוטה ילפינן אותו דבר. וחילוק גדול יש בין הריטב"א ורש"י, דלדעת הריטב"א עיקר החיוב לברך ברכת הנהנין הוא מפאת האיסור ליהנות בלא נטילת רשות, והברכה מהווה "מתיר" לאותו איסור. אבל לדעת רש"י עיקר החיוב לברך ברכת הנהנין היא מפאת המצוה להודות לה', והאיסור בא כתוצאה מהמצוה, דמאחר שיש מצוה לברך אסור ליהנות בלא ברכה.

והנה יעויין ברמב"ם הל' ברכות (פ"א ה"ב) שכתב "ומד"ס לברך על כל מאכל תחילה ואח"כ יהנה ממנו וכו', וכל הנהנה בלא ברכה מעל." הרי משמע דס"ל כדעת רש"י שבעיקרו ברכת הנהנין היא מצוה מד"ס, אלא דמאחר שיש מצוה לברך כל הנהנה בלא ברכה מעל. וכן העיר בחי' ר' אריה ליב (סי' ב אות ב').


ב) ועי' בגמ' לקמן (לח:) "א"ל ר' ירמיה לר' זירא, ריו"ח היכי מברך על זית מליח, כיון דשקילא לגרעיניה בצר ליה שיעורא." ובתוס' שם (לט. ד"ה בצר) כתבו "היינו דוקא בברכה שלאחריו דבעינן שיעור, אבל בברכה שלפניו אפי' פחות מכשיעור דאסור ליהנות בעוה"ז בלא ברכה בין לענין אכילה בין לענין שתיה." [ועי' בב"י (ריש סי' רי) שהביא בשם הכל בו דעל פחות מכשיעור אינו מברך כלל, אך סיים שאין כן דעת הפוסקים.] ולכאורה אם נאמר דברכת הנהנין היא כברכת הודאה אמאי בעינן ביה שיעור טפי מברכה אחרונה, הרי בבהמ"ז ליכא חיוב בפחות מכשיעור, דמה"ת אינו חייב אלא בשביעה, ומדרבנן סגי בכביצה או כזית (כמבואר במתני' מה.), אבל בפחות מזה ליכא חיוב. ומשמע מדברי התוס' דס"ל דברכת הנהנין אינה ברכת הודאה, אלא הרי היא מתיר לאיסור ליהנות בלא ברכה, והואיל ואף בפחות מכשיעור יש הנאה, ממילא חייב לברך.

אבל לדעת רש"י והרמב"ם צ"ע. ועי' בכס"מ הל' ברכות (פ"ג הי"ב) שהק' "ואכתי קשה לי מה ראו חכמים להחמיר בברכה שלפניו שהיא מדרבנן יותר מברכה אחרונה שהיא מדאורייתא." והנה מעצם קושיתו מוכח דס"ל דברכה לפניה וברכה לאחריה שוים בגדרם, רק שא' הוא מה"ת וא' הוא מדרבנן, ומש"ה הק' דמ"ש, דאילו לדעת הריטב"א לק"מ, דאע"ג דברכה לפניה היא מדרבנן מ"מ חייב לברך על כל שהוא מפני שצריך נטילת רשות על כל הנאה מעוה"ז.

ועיי"ש בכס"מ שתי' דלכך אמרו שחייב לברך בתחילה אפי' על כל שהוא משום דחיישינן "שמא ימלך ויאכל כשיעור ונמצא שהיה צריך ברכה לפניו ואין בידו לתקן, אבל לאחריו אוקמוה אדינא שאם אכל כשיעור יברך ואם לאו לא יברך." כלומר, דלעולם מעיקר הדין לא היה צריך לברך ברכת הנהנין על פחות מכשיעור, אלא דחיישינן שיאכל יותר וחזי לאיצטרופי לשיעור שלם (וכמו שאסור לאכול חצי שיעור מאיסור משום דחזי לאיצטרופי – ויש שפי' דהוי מעין סייג דאורייתא). [וקצ"ע שהרי רש"י בסוכה (לו:) כתב דלפניו בכל דהו בעי ברכה שהרי נהנה ואסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה. ומשמע דסבר רש"י דברכה ראשונה עיקרה באה להתיר האיסור ליהנות בלא ברכה, ודו"ק.]


ג) עוד איתא בגמ' (לה.) "ת"ר אסור לו לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה, וכל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה מעל וכו', ופי' רש"י "כנהנה מן ההקדש דכתיב לה' הארץ ומלואה". ושם "אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים וכו'. א"ר חנינא בר פפא כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכו'." ולכאורה מכל זה משמע קצת כדברי הריטב"א שהחיוב לברך ברכת הנהנין הוא מפני שיש איסור גזל ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה, דהיינו שאסור לאכול מבלי ליטול רשות.

אמנם רש"י שם (לה: ד"ה גוזל) פי' "גוזל להקב"ה את ברכתו". וכבר תמה המהרש"א בחי' אגדות שם (ד"ה ל"ק) דאמאי לא פי' בפשיטות דממש גוזל להקב"ה אותו דבר שאוכל משום דקודם ברכה שלו הוא (פי' של הקב"ה). אך לפי מה שנתבאר לעיל בדעת רש"י ניחא היטב, שהרי רש"י סובר דברכת הנהנין אינה מעין נטילת רשות ליהנות מן העוה"ז, אלא הוא כברכת הודאה. וע"כ סובר רש"י דאע"ג דכל העולם כולו של הקב"ה היא מ"מ הרי מזה גופא שהקב"ה מחיה את האדם בעוה"ז יש בו משום נטילת רשות ליהנות מן העוה"ז, ואף אם נהנה בלא ברכה אינו גוזל את האוכל. אלא דהואיל ויש מצוה להודות להקב"ה על מה שאוכל, ממילא כל האוכל בלא ברכה הרי הוא גוזל את הברכה מהקב"ה. ולפ"ז צריך לפרש דגם מאי דאמרינן דכל הנהנה בלא ברכה הרי זה מעל, אין זה דחשיב כגוזל האוכל אלא כגוזל הברכה מהקב"ה וכמו שנתבאר. ומעין זה כתב האבנ"ז (או"ח סי' לז אות ח').

והנה תנן בריש פ"ג (יז:) "מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפילה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה וכו'." ובגמ' שם "ואינו מברך". ופי' רש"י שם "ואינו מברך, ואינו צריך לברך ברכת המוציא." אמנם הכל בו סוף הל' אבל כתב "יש מי שאומר שאבל כשמתו מוטל לפניו ועליו לקברו שפטור מכל המצוות האמורות בתורה, שאינו מברך ברכת המוציא, ולי נראה שמברך מפני שאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה." וכ"כ בארחות חיים הל' אבל (סי' יא). והא ד"אינו מברך" פי' הר"ש בדמאי (פ"א מ"ד) דהיינו שהוא אינו מברך להוציא אחרים.

ולכאורה דעת הכל בו והא"ח והר"ש היא דהואיל ואסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה ע"כ דגם אונן מצווה לברך, שהרי האונן מחוייב בכל מצות ל"ת, וכמו שכתב הפ"ת (סי' שמא ס"ק ז) בשם החכ"צ. ונראה דרש"י אזיל לשיטתו דס"ל דברכת הנהנין בעיקרו היא מצוה לברך כדי להודות להקב"ה, ולא הוי מתיר על האיסור ליהנות, ולכן פטור האונן מלברך כמו שפטור משאר מצות עשה. [כ"כ בעמק ברכה (ברכות הנהנין אות ב'), מנחת שלמה (ח"א סי' יח אות ח', עמ' קלג), אהלי יששכר (סי' יט) ועוד, והדברים עתיקים.]