ברכות הנהנין דאורייתא או דרבנן

א) איתא בגמ' (לה.) "אשכחן לאחריו לפניו מנין, הא לא קשיא דאתיא בק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש." וכתבו התוס' (ד"ה לפניו) דלאו ק"ו הוא, דא"כ תהא ברכה דלפניו מדאורייתא, ולעיל (כא.) משמע גבי בעל קרי דלאו דאורייתא הוא. וכ"כ הריטב"א (ד"ה הא) דלאו ק"ו מעליא הוא זה, דאיכא למיפרך כדפרכינן לעיל מה לאחריו שכן נהנה [לעיל פרכינן דליכא למילף ברכת התורה לאחריה מבהמ"ז משום דשאני מזון שכן נהנה, אבל הריטב"א רוצה לומר דה"ה נמי איכא למיפרך דליכא למילף ברכה לפניה במזון מברכה לאחריה], אלא דהואיל והך ק"ו לא קאי, דמסקינן דסברא היא, ממילא לא דייק עלה.

אולם ר"ח (ד"ה ואסיקנא) כתב ד"למאן דתני כרם רבעי שבעת המינין טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, לאחריהם מה"ת ולפניהם מק"ו, ולמאן דתני נטע רבעי כל גדולי קרקע טעונין ברכה מן התורה ושאר דברים סברא הוא שאסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך." הרי להדיא דס"ל דאף למסקנא ברכות הנהנין הם מה"ת או בשבעת המינין או בכל גדולי קרקע. והדרה קושיא לדוכתה, דאמאי בעל קרי אינו מברך על המזון לפניו.

ותי' הצל"ח (סוף ד"ה מכאן) דהא דקאמר בעל קרי מברך על המזון לאחריו מיירי שכבר אכל כדי שביעה ונתחייב בבהמ"ז מה"ת ושוב ראה קרי דחייב לברך, אבל הא דקאמר דאינו מברך לפניו מיירי שכבר היה בעל קרי לפני שאכל, וא"כ יוכל לאכול פחות מכשיעור ולא יבוא לידי חיוב דאורייתא, וכמו שנתבאר דאי ילפינן ברכה לפניה מברכה לאחריה מסתבר דכמו בבהמ"ז ליכא חיוב אם לא אכל כשיעור, ה"ה נמי ליכא חיוב לברך ברכה לפניה אם לא אכל כשיעור.

ועי' בחידושי הגר"א לברכות שהעיר על הא דאמרינן בתחילת הסוגיא "קודש הלולים לה' מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם, מכאן אמר ר"ע אסור לו לאדם לטעום כלום וכו'." דלכאורה מה צריך ר"ע לומר מכאן שאסור לו לאדם לטעום כלום וכו', הלא זה גופא מאי דקאמר בברייתא. וביאר הגר"א דכוונת ר"ע היא דאי הוה ילפינן מק"ו לא היה חיוב לברך ברכה לפניה אלא בכזית, אבל השתא דילפינן מקודשה הלולים איכא חיוב לברך אף על כל שהוא (והיינו מאי דקאמר מכאן שאסור לטעום "כלום" קודם שיברך).

אלא דנראה דוחק לפרש דברי מתני' דלעיל כהצל"ח, דבפשוטו מיירי כל המתני' היכא שכבר היה בעל קרי. ונראה ליישב דהנה יעויין לקמן (מח:) דמדברי כמה תנאים משמע דס"ל דברכה ראשונה דאורייתא - ת"ק יליף מק"ו דכשהוא שבע מברך וכו', ורבי יליף לה מקרא ד"אשר נתן לך – משנתן לך", ור' יצחק יליף מ"וברך את לחמך ואת מימיך". ועיי"ש ברשב"א (ד"ה הא) דכולהו תנאי ס"ל דברכה ראשונה דאורייתא, ולא קיי"ל כחד מינייהו אלא ברכה שלפניה מדרבנן וכסתמא דמתני' גבי בעל קרי. וי"ל לדעת ר"ח דס"ל דסוגיא דידן אתיא כתנא דמתני' דלעיל דס"ל דברכה ראשונה דרבנן, אך לא קיי"ל הכי אלא כתנאי דלקמן (מח:) דס"ל דברכה ראשונה מה"ת (עכ"פ לענין גדולי קרקע), דלאו ק"ו פריכא היא (ודלא כמש"כ הריטב"א). וכן העיר הפנ"י (ד"ה שם בתוס') דמדברי ת"ק לקמן מוכח דס"ל דק"ו גמור הוא.


ב) כתבו התוס' (לה. ד"ה אלא) דלמסקנת הגמ' ברכה לפניה היא סברא בעלמא, וקרא דנסיב לעיל אסמכתא בעלמא, והגמ' היה סבור מתחילה דלמוד גמור הוא. ותמה הפנ"י (ד"ה גמ' אלא) דמהיכא תיתי דאינו אלא מדרבנן, הא דבכל הש"ס משמע דמילתא דאתיא מסברא הוי דאורייתא, ואדרבה מקשה הש"ס קרא למה לי סברא הוא. [ועי' בצל"ח שתי' דרק בדינים איכא סברא דאורייתא משא"כ במצוות, דלא שייך ענין מצוה מסברא.]

ולכאורה נפק"מ אי ברכה ראשונה מה"ת או מדרבנן לענין ספק בירך, דהא קיי"ל דספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא. וכבר נחלקו בזה הראשונים. דיעויין בגמ' לעיל (יב.) "היכא דנקיט כסא דשכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא פתח ובריך אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא מאי, בתר עיקר ברכה אזלינן או בתר חתימה." וכתבו שם התוס' (ד"ה לא) בשם הרי"ף דהשתא דלא איפשיטא בעיין אזלינן לקולא, ואפי' פתח בחמרא וסיים בשכרא יצא [והכי קיי"ל בשו"ע (סי' רט ס"ג) דספק ברכות להקל אף בברכה ראשונה], אבל הר"י היה אומר לחומרא דצריך לברך פעם אחרת. הרי שנחלקו אי אמרינן בברכות הנהנין דספק ברכות להקל או לא.

ובפשוטו היה נראה לפרש דנחלקו אם ברכה ראשונה מה"ת או מדרבנן. דדעת הרי"ף היא דברכה ראשונה אינה אלא מדרבנן, ומש"ה ספק ברכות להקל, ואילו הר"י סובר דמה"ת היא ולפיכך ספק ברכות להחמיר. וכן צידד הפנ"י לומר שם (ד"ה בתוס'), אלא שכתב דנראה דוחק לפרש כן בדעת הר"י. וכ"כ בסוגיין דאף את"ל דברכה ראשונה מה"ת מ"מ מסתבר דספק ברכות להקל משום דלא שייך להחמיר כיון דאסור לברך ברכה שאינה צריכה, ולכאורה עדיף לישאר בשוא"ת. ולכאורה משמע דס"ל להפנ"י שהאיסור לברך ברכה שאי"צ הוא מה"ת, דאם איתא דאינו אסור אלא מדרבנן, מסתבר שאם החיוב לברך ברכת הנהנין הוא מה"ת, אז במקום ספק יהיה חייב לברך ולא להשגיח בחשש ברכה שאי"צ.

ובאמת כבר נחלקו בזה הראשונים. דעת הרמב"ם בהל' ברכות (פ"א הט"ו) היא שהמברך ברכה שאינה צריכה עובר בלא תשא. וכן משמע מלשון הגמ' בברכות (לג.). אמנם התוס' בר"ה (לג. ד"ה הא) כתבו דהך דרשה אינה אלא מדרבנן, כדמוכח מהא דאמרינן בברכת (כא.) ספק קרא אמת ויציב ספק לא קרא חוזר וקורא (משום יציאת מצרים שבה) אע"פ שמברך לבסוף. וכ"כ הריטב"א לברכות (לג.), וכל זה הובא במג"א (סי' רטו ס"ק ו).

ומעתה היה נראה לומר דדעת הפנ"י היא דאיסור ברכה שאי"צ הוא מה"ת, ומש"ה אין טעם להחמיר במקום ספק לברך עוד פעם אם יש בזה גם ספק איסור ברכה שאי"צ. [שוב נתעוררתי די"ל דס"ל להפנ"י דמאי דספיקא דאורייתא לחומרא אין זה אלא מדרבנן (כדעת הרמב"ם בפ"ט מהל' טומאת מת), ומש"ה אף אם איסור ברכה שאי"צ אינו אלא מדרבנן אין להחמיר מספק לברך עוד ברכה דהא החיוב לברך בספק אינו אלא מדרבנן, ואם יברך יהיה בספק איסור ברכה שאי"צ.]

ובדעת הר"י י"ל דאזיל בשיטת הרשב"א ודעימיה דבספק דאורייתא מחוייב מה"ת להחמיר, וגם אזיל בשיטת התוס' דאיסור ברכה שאי"צ אינו אלא מדרבנן, ומש"ה העלה דבמקום ספק יש להחמיר לברך, ואין לחוש לברכה שאי"צ שאינו אלא מדרבנן, דהא מה"ת צריך לחוש לספק ברכה. ועוד י"ל דס"ל להר"י דהיכא שמברך מספק לא נקרא זה ברכה שאינה צריכה כלל שהרי הוא מברך לצורך. [ושוב העירוני ממש"כ השערי תשובה (סי' תרלט ס"ק ח) שאם מסופק אם בירך לישב בסוכה ורוצה לאכול עוד צ"ע אם יכול לעשות הפסק על דעת לחזור לסוכתו, דאין זה נקרא גורם ברכה שא"צ לגבי ברכת לישב בסוכה, "דכל שעושה כן משום שרוצה לצאת ידי ספק אין זה ברכה שא"צ", אבל אם יעשה הפסק יצטרך לברך עוד ברכת הנהנין, ולגבי זה אם יעשה הפסק יחשב כגורם ברכה שא"צ.]


ג) אמנם מדברי התוס' בסוגיין מבואר דס"ל דברכה ראשונה אינה אלא מדרבנן. וא"כ מסתבר שכך היא גם דעת הר"י, דאם איתא דס"ל להר"י דברכה ראשונה מה"ת, הו"ל להתוס' להביא דעתו כאן בסוגיין. אך א"כ צ"ע דאמאי סבר הר"י דספק ברכות הנהנין להחמיר. ואפשר לבאר בא' מג' אופנים: א', י"ל דאע"ג דברכה ראשונה מדרבנן מ"מ הואיל ואסמכינהו רבנן אקרא, ועוד דעשאוהו כמועל בהקדש אם אוכל בלא ברכה ממילא חמיר טפי משאר דרבנן, ואמרינן ביה דספיקו לחומרא. וכ"כ המאירי בסוגיין (ד"ה וכל) וז"ל "בתוספות כתבו שאחר שסמכוה מן המקרא וכן שעשאוהו כמועל בהקדש מדכתיב לה' הארץ, אם שכח ולא בירך או אפי' ספק בירך ספק לא בירך ועדיין הוא אוכל חוזר ומברך."

ב', הפנ"י (יב. ד"ה ויותר) תי' דהואיל וליכא טירחא לברך עוד פעם, לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, ורק היכא דאיכא טירחא [כגון אם אכל רק כזית ונסתפק אם בירך בהמ"ז] אמרינן דספיקא דרבנן לקולא. והוא מעין מש"כ הר"ן בפסחים (כג. בדפי הרי"ף ד"ה והשתא) דהואיל ויש ספק בגמ' (קח.) אי תרי כסי קמאי בעו הסיבה או תרי כסי בתראי בעו הסיבה, לפיכך כולהו בעו הסיבה, ואע"ג דספיקא דרבנן לקולא מ"מ "כיון דלא מילתא דטריחא היא עבדינן לרווחא דמילתא." וה"ה נמי י"ל הכא. [ועי' בקה"י (סי' ה) שהעלה סברא זו ג"כ כדי לפרש שיטת הר"י, אך הוא חילק לענין טירחא בין מצוה דרבנן לאיסור דרבנן, והואיל ובברכה ראשונה איכא נמי איסור ממילא אין להקל הואיל וליכא טירחא. וצ"ע שהרי הר"ן מיירי במצוה דרבנן, ומ"מ כתב דהיכא דליכא טירחא יש להחמיר.]

ג', הגרעק"א בגליון הש"ס (יב.) הביא בשם המהרש"א בפסחים (קב.) דהואיל ובברכות הנהנין איכא איסור שלא לאכול בלא ברכה, ממילא לא שייך לומר ספק ברכות להקל. ולכאורה דבריו צ"ע, דמה בכך דאיכא איסור, הלא אף ספק איסור דרבנן לקולא ולא רק ספק מצוה. ומקובל לפרש [עי' באהלי יששכר (סי' יט) ועוד] דכוונת המהרש"א היא דעיקר הטעם שחייב לברך ברכה ראשונה הוא משום דאסור ליהנות בלא ברכה, והברכה מהווה מתיר לאיסור זה. וא"כ ניחא מאי דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא בזה, שהרי כל אוכל שבעולם הוא בחזקת איסור עד שמברך עליו, וא"כ כל שמסופק הוא אם בירך או לא, הרי איכא ודאי חיוב וספק פוטר, וכל כה"ג אזלינן לחומרא, וכמו שהעלה הש"ך (יו"ד סי' קי אות כ') דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא היכא דאיכא חזקת איסור. ורק היכא דאיכא ספק אם היה חיוב מעולם [כגון ספק מוקצה או ספק משקין שזבו וכדומה] הוא דאמרינן ספיקו לקולא.