עיקר וטפל בשותה שמן ע"י אניגרון

איתא בגמ' (לה:) "גופא אמר רב יהודה אמר שמואל וכו' שמן זית מברכין עליו בפה"ע. היכי דמי אילימא דקא שתי ליה, אוזוקי מזיק ליה וכו', אלא דקא שתי ליה ע"י אניגרון וכו', א"כ הוה ליה אניגרון עיקר ושמן טפל וכו', הב"ע בחושש בגרונו וכו'. פשיטא מהו דתימא כיון דלרפואה קא מכוין לא לבריך עליה כלל קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי."

ופי' רש"י שם "החושש בגרונו, וצריך לתת בו שמן הרבה דהוה ליה שמן עיקר ואניגרון טפל." ומבואר מדברי רש"י דלא סגי בכך שכוונתו לרפואה, אלא צריך דוקא לתת הרבה שמן, ולכאורה היינו כדי שיהיה רוב שמן בתערובת. וצ"ע דא"כ אמאי הוצרכו לאוקמיה בחושש בגרונו, הו"ל למימר דמיירי שנתן הרבה שמן לתוך אניגרון. ועי' בטור (סי' רב) שהביא בשם הר"י מיגש דלאו דוקא חושש בגרונו, אלא אורחא דמילתא נקט, וה"ה נמי אם אינו חושש בגרונו אם נותן הרבה שמן לתוך אניגרון מברך עליו בפה"ע הואיל ונהנה ממנו. והוא כדעת רש"י. אמנם הטור שם הביא שיטה אחרת בשם הבה"ג דאין לברך עליו בפה"ע אלא כשמכוין לרפואה ומיתהני מיניה, אבל אי לא נתכוין לרפואה אפי' נתן שמן הרבה, הוי אניגרון עיקר ואין לברך על השמן.

וביאר הט"ז שם (ס"ק ב) שנחלקו הר"י מיגש ובה"ג כיצד יש לקבוע העיקר והטפל בתערובת שמן ודבר אחר. לדעת הבה"ג, בתר מחשבה אזלינן, דאם מכוין לרפואה, חשיב השמן כעיקר אף אם הוא מיעוט התערובת, ואם אינו מכוין לרפואה השמן חשיב כטפל אף אם הוא הרוב [אולי היינו מפני שאין זה דבר הרגיל לתת כ"כ הרבה שמן]. ואע"ג דבעלמא אמרינן שהרוב שבתערובת הוא העיקר (עי' במג"א ריש סי' ריב) אא"כ הוא משמש את הטפל, שאני הכא שאין רגילות לתת הרבה שמן לתוך שום תערובת, ולכן בלא כוונה לרפואה לא שייך להחשיבו כעיקר. ואילו הר"י מיגש ורש"י סוברים שהדבר תלוי בכמות השמן, דאם יש הרבה שמן הוא נחשב לעיקר [ועי' בשעה"צ (ס"ק לג) דאף אם אינו הרוב מ"מ כל שיש הרבה שמן כשיעור שמועיל לרפואה אז הוא נחשב לעיקר], ואם יש רק מיעוט שמן אף אם מכוין לרפואה אין השמן העיקר ומברך שהכל על התערובת.

אכן הב"ח שם ביאר באופן אחר, דלדעת הר"י מיגש יש לקבוע העיקר בתערובת של שמן ודבר אחר או ע"י כמות השמן או ע"י מחשבת האדם. כלומר, דאם כוונתו לרפואה הרי השמן העיקר אף אם הוא המיעוט שבתערובת, ואם אינו מכוין לרפואה אז השמן חשיב כעיקר רק אם הוא הרוב שבתערובת. ולפ"ז ניחא היטב דברי הגמ', דמאי דמוקי ליה בחושש בגרונו היינו משום דבעי למימר שהשמן הוא העיקר אף אם הוא המיעוט שבתערובת, והיינו דוקא במכוין לרפואה.

נמצא שנחלקו הראשונים כיצד קובעים הרוב בתערובת של שמן ודבר אחר. לדעת רש"י רק כמות השמן קובעת. לדעת הבה"ג רק מחשבה קובעת. ולדעת הר"י מיגש נחלקו האחרונים – הט"ז סובר דדעתו כדעת רש"י דרק כמות השמן קובעת, ואילו הב"ח סובר בדעתו דבין כוונה לרפואה בין כמות גדולה של שמן יכולה לקבוע השמן כעיקר. ונפק"מ אם נותן הרבה שמן אך אינו מכוין לרפואה, א"נ אם נותן מעט שמן לשם רפואה. ועי' במ"ב (סי' רב ס"ק לג) שהביא שהמג"א והט"ז נחלקו בזה לדינא.