קמחא דחיטי ודין אישתני בפירות

איתא בגמ' (לו.) "קמחא דחיטי רב יהודה אמר בופה"א ורב נחמן אמר שהכל נהיה בדברו. א"ל רבא לר' נחמן לא תפלוג עליה דרב יהודה, דריו"ח ושמואל קיימי כוותיה, דאמר רב יהודה אמר שמואל וכו' שמן זית מברכין עליו בפה"ע, אלמא אע"ג דאישתני, במילתיה קאי, ה"נ אע"ג דאישתני במילתיה קאי. מי דמי התם לית ליה עילויא אחרינא הכא אית ליה עלויא אחרינא בפת."

ופי' רש"י דפריך דאע"ג דקמחא אישתני "וגרע, הואיל ולא אישתני לעלויא מעלייתא", מ"מ במילתיה קאי. ומשני הכא אית ליה עלויא אחרינא, "הלכך יצא מכלל פרי ולכלל דרך אכילתו לא בא, אבל השמן מיד בא בשינויו לכלל דרך אכילתו ועיקר פרי לכך נטעוהו, הלכך פרי הוא." ומשמע דס"ל לרש"י דבקושית הגמ' ס"ד דאע"ג דאישתני הפרי, מ"מ במילתיה קאי. ומשני דלא אמרינן במילתיה קאי אלא היכא דלית ליה עלויא אחרינא, והיינו רק אם עיקר הפרי נטעוהו לכך כמו בשמן שנטעו הזתים לצורך השמן, דהואיל ולהכי נטעו הפרי, א"כ לא חשיב כנשתנה אלא עדיין שם הפרי עליו. משא"כ בחטים שנטעו אותן אדעתא דלחם ולא אדעתא דקמח, וא"כ חשיב כנשתנה הפרי ושוב אינו מברך עליו אלא שהכל.

נמצא דלדעת רש"י עיקר החילוק בין אישתני לגריעותא לבין אישתני למעליותא הוא דהיכא שנשתנה למעליותא (דהיינו שנשתנה הפרי וסתם אינשי נטעי אדעתא דהכי) לא חשיב כשינוי כלל ועדיין שם הפרי עליו, ואילו היכא שנשתנה לגריעותא (דהיינו שנשתנה הפרי אך סתם אינשי לא נטעי אדעתא דהכי) חשיב כשינוי.

וכתב הנצי"ב במרומי שדה דלפירוש רש"י אם נשתנה הפרי, אף אם דרך אכילתו בכך לאכול את הפרי גם לאחר שנשתנה, כל שסתם אינשי לא נטעי אינשי אדעתא דהכי, מברך עליו שהכל. והעיר שם הנצי"ב דרש"י אזיל בזה לשיטתו לקמן (לח.) דטרימא מברך עליו בפה"ע משום דבמילתייהו קיימי כדמעיקרא. ופי' רש"י שם (ד"ה טרימא) דשם טרימא היינו "כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק". ודייק התרוה"ד (סי' כט) דדוקא אם כתוש קצת מברכין עליו בפה"ע, משא"כ אם מרוסק לגמרי. ולכאורה ה"ט משום דאע"ג דשפיר מיקרי דרך אכילתו מ"מ הואיל ולא נטעי אינשי אדעתא דהכי, אם הוא מרוסק לגמרי חשיב כנשתנה ולא שייך לומר דבמילתיה קאי.

כל זה לדעת רש"י. אבל הרי"ף (כה. בדפיו) כתב "ומסתברא כרב נחמן (שמברך שהכל על קמחא דחיטי) דלא רגילי אינשי לספויי קמחא." ותמה הרא"ש (סי' ב) שלא הוזכר טעם זה בגמ' אלא דקמחא אית ליה עלויא אחרינא בפת. ותי' הנצי"ב שם שהרי"ף הבין דכוונת הגמ' היא דהואיל ואית ליה עלויא אחרינא בפת, ממילא אין הדרך לאכול קמח. כלומר, דליכא כלל דכל היכא שנשתנה הפרי אין מברכין עליו ברכה הראויה לאותן מין, דלעולם במילתיה קאי וכהא דאמרינן לגבי שמן דאע"ג דאישתני במילתיה קאי, אלא דאם אכל דבר שאין רגילין לאוכלו הוי אכילה שלא כדרכו ואינו מברך עליו אלא שהכל.

[ולכאורה היה נראה לפרש שהרי"ף אזיל בזה בשיטת הרמב"ם לגבי שמן דכל שנהנה שלא כדרך אכילה מברך שהכל, ומה שחולק הרי"ף על הרמב"ם לגבי שמן היינו משום דס"ל דבשמן אינו נהנה כלל (כמש"כ המאירי) ומש"ה אם שותה שמן לבד אינו מברך עליו כלל, משא"כ בקמחא דחיטי.]

והעיר מו"ר הר"מ וויליג שליט"א בספרו עם מרדכי (סי' כ אות ב', עמ' פו) שכיוון הרי"ף לדברי בה"ג וז"ל "ור"נ אמר שהכל, כיון דאישתני אישתני, ולגריעותא אישתני דחטי מתעבדן כסאני (פי' כיסנין) ומיתכלן, וקימחא בעיניה לא אכלין אינשי." וכן הביא הרשב"א בשם רב האי גאון. הרי להדיא דאין זה כלל דכל היכא דאישתני אין מברכין עליו ברכה הראויה לאותן מין, אלא דאם אין הדרך לאוכלו כך מברכין עליו שהכל.

וכתב הנצי"ב דנפק"מ בין רש"י להרי"ף היכא שנטחן הפרי לגמרי והדרך לאכלו כך אלא דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי. דלדעת רש"י הואיל ולא נטעי אינישי אדעתא דהכי חשיב כנשתנה הפרי ולאו במילתיה קאי, ואין מברכין עליו אלא שהכל וכמו שנתבאר. אבל לדעת הרי"ף אע"פ שנשתנה מ"מ במילתיה קאי, והואיל והדרך לאכלו כך לא חשיב שלכד"א, ומש"ה מברכין עליו ברכה הראויה לו. וכן פסק השו"ע (סי' רב ס"ז) עפ"י לשון הרמב"ם בהל' ברכות (פ"ח ה"ד).

והוסיף הנצי"ב דלדעת הרי"ף גם בקמח הנטחן דק דק אם הדרך לאכלו מברכין עליו בפה"א. וכ"כ המעדני יו"ט (אות ס') בביאור דברי הרא"ש. דהנה יעויין בתוס' (ד"ה קמחא) שכתבו דלא מיירי סוגיין בקמחא ממש דא"כ לא שייכא ביה ברכה דבפה"א אלא מיירי בקמחא שקורין אשקלא"טיר או בקמח שעושין משבולים (כך היא הגירסא בהגהות וציונים) שמייבשבין בתנור עכ"ד. ונראה דכוונת התוס' למש"כ הרא"ש (סי' ב) דלא מיירי בקמח הנטחן דק דק דאינו ראוי לאכילה ובכה"ג לא יסבור רב יהודה שמברך בפה"א, אלא מיירי בקמח שלא נטחן כ"כ א"נ אפי' בקמח שנטחן לגמרי אלא שעשוי מחטין של קליות ואותו קמח ראוי לאכילה.

וכתב הרא"ש דאולי מה שפי' הרי"ף דמסתברא טעמיה דר"נ משום דלא רגילי אינשי לספויי קמחא היינו בקמח שאינו של קליות הנטחן דק דק שאין ראוי לאוכלו (וא"כ כל אכילתו הוי שלא כדרכו אלא דהואיל ונהנה בגרונו מברך עליו שהכל), אבל בקמח של קליות הלכתא כרב יהודה שמברך בפה"א. וביאר המעדנ"י שם (אות ס') דכוונתו דבקמח של קליות דדרך לאכלו מברך בפה"א לכו"ע, אע"ג דאית ליה עילויא אחרינא בפת. ולפ"ז ע"כ צ"ל בדעת הרי"ף דמח' רב יהודה ורב נחמן מיירי בקמח הנטחן דק דק, ורב יהודה סובר דאף בכה"ג דאין דרך אכילתו בכך מ"מ מברכין עליו בפה"א, דברכות ראשונות המפורטות לכל מין נתקנו על הנאה בדרך בליעה, ואף אם נהנה שלא כדרכו.

כל זה לדעת הרי"ף. אבל לדעת רש"י פשוט הוא דאף בקמח של קליות שהדרך לאכלו מברך שהכל לרב נחמן הואיל ונשתנה הפרי לגמרי ולא נטעי אינשי אדעתא דהכי. ונראה דהיינו מש"כ התוס' והרא"ש דמסתבר דמח' רב יהודה ורב נחמן לא מיירי בקמח הנטחן דק דק משום דאינו ראוי לאכילה, ובודאי יודה רב יהודה שאין מברכין עליו בפה"א, ואולי כו"ע יודו שאין מברכין עליו כלל הואיל ונהנה שלא כדרכו. אלא ע"כ לא נחלקו רב יהודה ורב נחמן אלא בקמח קליות שנטחן דק דק שהדרך לאכלו אלא שנשתנה לגמרי, והואיל ואית ליה עלויא אחרינא בפת מיקרי נשתנה.

אלא דצ"ע מש"כ הרא"ש דמח' ר"י ור"נ מיירי גם בקמח שלא נטחן לגמרי, ולרב יהודה מברכין עליו רק שהכל, הרי אם לא נטחן לגמרי לא נשתנה, ואמאי לא אמרינן דבמילתיה קאי לענין ברכה. וע"כ צ"ל דאף אם לא נטחן לגמרי מ"מ בודאי חשיב כנשתנה, דהא מיירי בקמח, רק שלא נטחן דק דק. ונראה דהכי מדוייק מלשון הרא"ש שכתב דהואיל ולא נטחן לגמרי "יש בו עדיין טעם חטים וראוי לאכול בזה". כלומר, דיש בו טעם חטים אך אין צורת החטים ניכרת בו, דכל שנטחן לקמח שוב לא ניכר צורת החטה אף אם לא נטחן דק דק [ואמנם הרא"ש קראו "קמח" שלא נטחן דק דק, ולא קראו חטה שלא נטחנה לגמרי, וע"כ דהוי קמח רק שאינו דקדק], וממילא מסתבר דחשיב כנשתנה.