מעשה דר"ג וזקנים, ואם ברכת מעין ג' דאורייתא או דרבנן

איתא בגמ' (לז.) "מעשה בר"ג והזקנים שהיו מסובין בעליה ביריחו, והביאו לפניהם כותבות ואכלו, ונתן ר"ג רשות לר"ע לברך, קפץ ובירך ר"ע ברכה א' מעין ג', א"ל ר"ג עקיבא עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת, א"ל רבינו אע"פ שאתה אומר כן וחבריך אומרים כן למדתנו רבינו יחיד ורבים הלכה כרבים."

והק' הגר"א בשנות אליהו דמאי א"ל עד מתי אתה מכניס וכו', הרי אף אם היה מברך ג' ברכות היה מכניס עצמו במחלוקת, דעבד כר"ג. ותי' דקיי"ל שאם יש לפניו פרי שספק לו אם ברכתו בפה"ע או בפה"א מברך בפה"א ממ"נ, דהואיל ומהני בדיעבד, ממילא ספק הוה כדיעבד. ולעיל (יב.) אמרינן שבדיעבד אם בירך בהמ"ז על תמרי בדיעבד יצא. ומעתה י"ל דכך אמר לו ר"ג, דבמקום ספק היה לו לברך בהמ"ז, שהרי בדיעבד יוצא בבהמ"ז.

ולכאורה צ"ע דהא קיי"ל בשו"ע (סי' רח סי"ז) שיוצא בברכת הזן [ומקורו ברבינו יונה ספ"ק, וכ"כ הרא"ש (סי' יד) בשם חכמי צרפת]. ועיי"ש במשנ"ב (ס"ק עח) שאם כבר בירך ברכת הזן אינו יכול להשלים שאר הברכות שכבר יצא. וא"כ הדרה קושיא לדוכתה שאם יברך בהמ"ז יכניס עצמו במחלוקת.

ואולי י"ל שהגר"א לא ס"ל כדעת המשנ"ב אלא דשפיר יכול להשלים בהמ"ז אע"ג דכבר יצא בברכת הזן, ולא חשיב כברכה לבטלה. ותי' הקה"י (סי' כ) בשם המנחת ברוך עפ"י מש"כ הרשב"א בסוגיין (ד"ה ונתן) בשם הראב"ד דמיירי שאכלו הכותבות בתוך סעודה, דטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם, כדמסיק רב פפא (מא:) לגבי דברים הבאים לאחר הסעודה שלא מחמת הסעודה. אך לדעת ר"ג סגי בבהמ"ז א' לפת ולכותבות. ומה"ט אמר לר"ע למה אתה מכניס ראשך בבין המחלוקת, דשפיר הוה מהני בהמ"ז גם לכותבות, ואף אם התמרים אי"צ אלא ברכת הזן, מ"מ מחמת הפת בלא"ה צריך לגמור כל ג' ברכות.

אך בפשוטו לא משמע שהיו אוכלים סעודה, וברור שהגר"א לא הבין כן. ותי' הקה"י שם עפ"י מה שיש לדון אם ברכה א' מעין ג' הוי דאורייתא או לא. דהנה נחלקו ר"ג וחכמים במתני' (מד.) באכל ענבים ותאנים ורמונים, האם מברך אחריהם ג' ברכות או ברכה א' מעין ג'. ובגמ' שם איתא דר"ג סובר דכתיב "ארץ חטה ושעורה וגו', ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וגו', ואכלת ושבעת וברכת וגו'." הרי שחיוב בהמ"ז חל לא רק על לחם אלא אף על כל ז' מינין. אבל רבנן סברי דארץ הפסיק הענין לומר דרק על לחם מברך בהמ"ז. ור"ג סובר דארץ הפסיק הענין רק למעט כוסס את החטה.

ובפשוטו היה נראה לומר דלרבנן דארץ הפסיק הענין, א"כ ברכת מעין ג' אינה אלא מדרבנן, דהא ואכלת ושבעת וברכת לא קאי אז' מינין אלא אלחם. אך יש לדחות דאולי כוונת הרבנן היא דארץ הפסיק הענין רק לענין זה שאינו מברך ג' ברכות – כלומר, שארץ מלמד דיש חילוק בין לחם לשאר ז' מינין, אך לא הפקיעו לגמרי מחיוב ברכה אחרונה מה"ת. וכ"כ הרשב"א שם (ד"ה ורבנן).

עוד העירו דמדברי הגמ' (לה.) משמע קצת דברכת מעין ג' על שבעת המינין הוי דאורייתא. דהתם פריך "אשכחן כרם שאר מינין מנין (שמברכין לפניהן) דיליף מכרם, מה לכרם שכן חייב בעוללות וכו' שכן יש בו צד מזבח, אלא דיליף משבעת המינין." ופי' רש"י דז' מינין האמוראים בארץ חטה ושעורה וגו' ובתרייהו כתיב ואכלת ושבעת וברכת. ולכאורה משמע דברכת מעין ג' הוי דאורייתא, דבתחילת הגמ' בעינן למילף דברכה ראשונה הוי דאורייתא, וא"כ אי מייתי מברכה אחרונה דשבעת המינין ע"כ צ"ל דברכת מעין ג' הוי דאורייתא. וכן העיר בס' החינוך (מצוה ת"ל).

אמנם בביאור הגר"א (סי' רט ס"ג) דחה דלעולם אסמכתא בעלמא הוא, והראיה לכך דאם איתא דהוי דאורייתא אמאי מייתי בתחילה מקודש הלולים לה', הו"ל למילף משבעת המינין. אלא ע"כ דאי הוה ילפינן מקודש הלולים, היתה ברכה ראשונה דאורייתא משא"כ אי יליף משבעת המינין, דברכת מעין ג' גופא אינה אלא מדרבנן. וכן דעת הרמב"ם בהל' ברכות (פ"ח הי"ב), וכפי שדייק הכס"מ שם, שהרי כתב "כל הברכות האלו אם נסתפק לו בהם אם בירך או לא בירך אינו חוזר ומברך לא בתחילה ולא בסוף מפני שהן מדברי סופרים." והעיר הכס"מ דמש"כ "כל הברכות האלו" היינו לאפוקי בהמ"ז. וכן פסק השו"ע (סי' רט ס"ג).

וכתב רבינו יונה (לב. בדפי הרי"ף ד"ה ונראה) דלמ"ד מעין ג' הוי דאורייתא אינו יוצא בבהמ"ז אא"כ בירך כל הג' ברכות, ועיי"ש שרצה להוכיח דמעין ג' הוי דרבנן מהא דאמרינן שאם בירך ברכת הזן על תמרי יצא. הרי משמע דל"צ לברך ג' ברכות. ושוב הביא שיש דוחין דאולי כוונת הגמ' היא שאם פתח בברכת הזן אי"צ לסיים על העץ אלא ימשיך ועל הארץ שהנחלת לאבותינו, ותמה דיצא משמע לגמרי יצא. והגר"א בשנו"א שם כתב בפירוש דכוונת הגמ' היא שרק אם בירך ג' ברכות על התמרים יצא [אע"פ שמלשון הגמ' משמע שיצא אף אם בירך רק ברכה א']. ומשמע קצת דס"ל דברכת מעין ג' הויא דאורייתא, ומש"ה אינו יוצא אא"כ בירך ג' ברכות על תמרי. וכתב הקה"י דלפ"ז ניחא מאי דקאמר ר"ג לר"ע, דהואיל ויוצא בדיעבד אם בירך כל ג' ברכות על תמרים (ובלא ג' ברכות לא יצא) לכן יש לו לעשות כן במקום ספק, ולא יחשב כמכניס את ראשו בין המחלוקת.