המברך צריך שיטעום, ודין שומע כעונה

א) כתב הריטב"א לעירובין (עט: ד"ה הא) בשם התוס' דאף אם לא טעם א' מהם מלא לוגמיו, כיון שבין כולם טעמו כשיעור ההוא יצאו דכולם מצטרפין למלא לוגמיו. ולדבריהם לק"מ קושית התוס' (לז.) מהא דר"ג, דאף אם השיעור לברכה אחרונה הוא כמלא לוגמיו, מ"מ יכולין לשתות פחות ממלא לוגמיו, כל שבין כולם שותין כמלא לוגמיו.

אמנם דעת רוב ראשונים היא דאין שתיית כל המסובין מצטרפת. אלא שנחלקו אם צריך דוקא שהמברך יטעום או דסגי בכך שא' מן השומעין יטעום. עי' בטור (סי' רעא סי"ד) שהביא בשם הגאונים דבעינן דוקא שהמברך יטעום. ואע"ג דבגמ' עירובין (מ:) ליתביה לינוקא משמע דסגי בטעימת אחר י"ל דהיינו בשאר דברים הטעונים כוס משא"כ קידוש. אבל הרא"ש בפסחים (סי' יח) כתב דאף בקידוש יוצאין כל שא' מן השומעין טועם מן הכוס. וה"ט משום דדין "המברך צריך שיטעום" מחייב שתייה של הנאה. ובפחות ממלא לוגמיו לא מיקרי שתייה של הנאה, אך כל שא' מן השומעין שותה שתייה של הנאה לא הוי גנאי לכוס.

והנה לדעת בעלי התוס' שהביא הריטב"א בעירובין (עט:) י"ל ד"המברך צריך שיטעום" הוא דין בחפצא דכוס של ברכה, וכמש"כ רש"י בעירובין (מ:) שהמברך צריך שיטעום משום דגנאי הוא לכוס שלא יהנה ממנו אדם לאלתר. ולכן כל שהכוס הוא שתוי, די בכך אע"פ שאף א' לא שתה שתייה חשובה. ולדעת הגאונים י"ל דכל שאין המברך טועם הרי זה גנאי לכוס, וכלשון הגמ' ש"המברך" צריך לטעום.

אך צ"ע בדעת הרא"ש, דמהיכא תיתי שיוכל א' מן השומעין לטעום כשיעור מלא לוגמיו, הא אמרינן ש"המברך" צריך שיטעום. ובשלמא אם נאמר שזהו דין דשיעור מלא לוגמיו מכוס של ברכה יהיה שתוי, שפיר י"ל דמאי דנקט "המברך" היינו משום דקמ"ל דאם אדם מברך לעצמו, הוא צריך ליזהר לשתות כשיעור, אך לעולם אם הוא מברך גם לאחרים, יתכן שיוכלו לשתות מלא לוגמיו בין כולן. אבל אם נאמר דדין "המברך צריך שיטעום" מחייב שא' ישתה כשיעור, א"כ מהיכא תיתי לומר שאף א' מן השומעין יוכל לשתות אותו השיעור, הרי אינו "המברך".


ב) ונראה שיל"פ עפ"י מה שדנו האחרונים בגדר דין שומע כעונה – האם פירושו דשומע חשיב כמדבר או דילמא לעולם לא חשיב כמדבר אלא שיוצא בשמיעה משום דהוי כמו שליחות. ונפק"מ לענין מי שעומד באמצע שמ"ע האם יכול לשמוע לקדושה או דזה חשיב כהפסק באמצע התפילה [עי' בזה מח' רש"י ותוס' ברכות (כא: ד"ה עד), וכן לענין אם תנאי הדיבור מתחייחסים לשומע כגון קול רם דברכת כהנים [עי' בזה ביה"ל סוף ספר בראשית וחזו"א (או"ח סי' כט)], והדברים עתיקים. ולפ"ז יש ליישב גם שיטת הרא"ש, דאם נאמר דשומע חשיב כמדבר י"ל דאף אם צריך דוקא שהמברך יטעום כשיעור כדי שלא יחשב כגנאי לכוס, מ"מ כל שומע חשיב כמדבר וממילא דינו כמברך, ומה"ט סגי כל שא' מן השומעין טועם מכוס של ברכה. ובדעת הגאונים י"ל דס"ל דשומע לא חשיב כמדבר, ולכן צריך דוקא שהמברך יטעום כשיעור מלא לוגמיו מכוס של ברכה.

ונראה שהרא"ש אזיל בזה לשיטתו. דהנה דנו הראשונים אם המסובין יכולין לשתות קודם המברך כשיש כוס לפני כל א' וא'. וכתב הרא"ש בפסחים (סי' טז) שמותר להם לשתות, דכיון שהכוסות לפניהן ראויין לברכה ואינן פגומין, אנו רואין כאילו כל א' קידש על כוסו. הרי משמע דס"ל להרא"ש דשומע חשיב כמדבר. ולפ"ז ניחא מאי דסבר דסגי בטעימת א' מן השומעין.

ועיי"ש בחזו"א שרצה לתלות בשאלה זו בגדר דין שומע כעונה מה שנסתפקו התוס' בפסחים (צט: ד"ה לא) אם צריך שיהא כוס לפני כל א' מן השומעין לקידוש. דאם נאמר דשומע חשיב כמדבר ממש א"כ צריך שיהא לכל א' כוס, דכל א' נידון כמברך, משא"כ אם רק יוצא ע"י שמיעה.

ונראה דאין זה מוכרח, שהרי כבר נתבאר דלכאורה דעת הרא"ש היא דשומע חשיב כמדבר ממש, ומ"מ משמע מדברי הרא"ש דל"צ שיהיה כוס לפני כל א' מן השומעים. לכן נראה דלעולם התוס' בפסחים (צט:) מודים לדעת הרא"ש דשומע חשיב כמברך, ולא נסתפקו אלא בגדר דין המברך צריך שיטעום. דלכאורה מהטעם שכתב רש"י שהמברך צריך לטעום כדי שלא יחשב כגנאי לכוס לא שייך לחייב שיהיה לכל א' כוס, דהיאך יחשב כגנאי לכוס של ברכה אם יהיה רק כוס א' והמברך ישתה ממנו כשיעור מלא לוגמיו.

אלא ע"כ צ"ל שהתוס' נסתפקו דאולי מאי דמברך צריך שיטעום אין זה כדי שלא יחשב כגנאי לכוס, אלא דין הוא על הגברא המברך, דצריך הוא לשתות מלא לוגמיו מכוס של ברכה כדי להראות חשיבות לכוס. ומה"ט יתכן דצריך כוס לכל א' מן השומעים, דלכאורה דין זה שצריך המברך להראות חשיבות לכוס של ברכה שייך לכל "מברך". וממילא אם שומע חשיב כעונה ממש נמצא שכל א' מן השומעין חשיב כמברך, וא"כ כל א' יצטרך לשתות כדי שיוכל להראות חשיבות לכוס של ברכה.