לחם שנתבשל ודין טיגון

א) איתא בגמ' (לז:) "א"ר יוסף האי חביצא דאית ביה פירורין כזית בתחילה מברך עליו המוציא וכו' ולבסוף מברך עליו ג' ברכות, דלית ביה פירורין כזית בתחילה מברך עליו במ"מ ולבסוף ברכה א' מעין ג'. אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא היה עומד ומקריב מנחות בירושלים וכו' נטלן לאכלן מברך המוציא וכו', ותני עלה וכולן פותתן כזית. א"ל אביי אלא מעתה לתנא דבי ר"י דאמר פורכן עד שמחזירן לסלתן ה"נ דלא בעי ברוכי המוציא וכו', וכי תימא ה"נ והתניא לקט מכולן כזית ואכלן אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אדם יוצא בה י"ח בפסח, הב"ע בשערסן. אי הכי אימא סיפא והוא שאכלן בכא"פ, ואי בשערסן האי שאכלן שאכלו מיבעי ליה, [אלא] הב"ע בבא מלחם גדול. מאי הוי עלה, אמר רב ששת האי חביצא אע"ג דלית ביה פירורין כזית מברך עליו המוציא וכו', אמר רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא."

ונחלקו הראשונים בפירוש ענין חביצא. רש"י פי' דחביצא היינו שמפררין לחם בתוך האלפס ומבשלין אותו. ואולי י"ל דמה שהכריח רש"י לפרש כן הוא מהא דמייתי ראיה ממנחות, והרי מהתם משמע שהחידוש הוא דמברך המוציא על כזית (וכמו שפי' רש"י ד"ה וכולן), ולא מה שאינו מברך על פחות מכזית. ולפירוש רש"י ניחא דמה שאין מברכין המוציא על פחות מכזית, זה הוה פשיטא ליה להגמ' דהא לית ליה חשיבות כלל אם נתבשל, ורק קבעי לאוכוחי דעל כזית מברך המוציא אע"פ שנתבשל. ומעין זה פי' הפנ"י.

והק' התוס' (ד"ה חביצא) דאיך מדמה רב יוסף פירורי מנחות לפירורי חביצא. וכוונת קושיתם היא דאין מבשלין את המנחה אלא מטגנין אותה, וא"כ מה ענין זה לחביצא. ותי' דכיון שנטגנין בשמן כנתבשלו דמי. כלומר, שהתוס' הבינו בדעת רש"י דע"כ טיגון כבישול ומהני לבטל השם לחם.

ולכאורה בלא"ה צ"ע בדעת רש"י, דהא אין המנחות מטוגנות ונאפות, אלא מנחת מאפה תנור נאפה בתנור, ומנחת מחבת ומרחשת מטוגנות הן. [עי' רש"י במנחות (עד: ד"ה יציקה) שפי' דמנחת מאפה תנור נאפה בלא כלי, דהיינו שנותנים אותו על כותל התנור. ונראה דמה"ט נחשבת כאפיה ולא כטיגון.] וא"כ מה ענין מנחות לביטול שם לחם, הרי במנחת מחבת ומרחשת לא חל שם לחם כלל, דלעולם לא נאפה המנחה אלא רק נטגנה. וצ"ע דהיאך אמרו בברייתא שמברך המוציא על המנחות. ואמנם מה"ט פי' הריטב"א (ד"ה נטלן) דמיירי הברייתא במנחה מאפה תנור, אבל רש"י פי' דמיירי במנחת מחבת ומרחשת – וכך הוא צל"פ דאל"כ מאי ראיה מייתי רב יוסף לענין לחם שנתבשל - והא אין מנחות אלו אפויות כלל אלא מטוגנות הן, והיאך חל עליהן שם לחם כלל.

[ובשלמא לדעת הרמב"ם בהל' מעשה הקרבנות (פי"ג ה"ו-ז) שפי' דמנחת מחבת ומרחשת אינן נטגנות אלא אפויות ניחא (ועיי"ש שהוא פי' החילוק בין מחבת למרחשת באופן שונה מרש"י עה"ת, ולדידיה לעולם ליכא שמן צבור בכלי שיהא נחשב כטיגון). אבל לדעת רש"י קשה – וכבר העיר הנשמ"א (כלל נ"ד אות ד' ד"ה ועוד) שנחלקו רש"י והרמב"ם בצורת עשיית המנחות.]

אך נראה דקושיא זו אינה צריכה לפנים. דהנה ידוע מה שנחלקו ר"ת והר"ש אם חל שם לחם על בלילה עבה אף בלא אפייה או דילמא לא חל שם לחם בלא אפייה – עי' בזה בשו"ע (סי' קסח סי"ג). וי"ל בפשיטות דרש"י סבר דחל שם לחם על בלילה עבה אפי' משעת העיסה אלא שלא נשלם השם לחם עד שיהא ראוי לאכילה, וכל שנגמרה לאכילה ואפי' ע"י בישול שפיר חשיב כלחם – וכן הוא לשון החזו"א (סי' כ"ו אות א'). ומש"ה לאחר שלשין את המנחה כבר חל עליו שם לחם, ולדעת רב יוסף לא נתבטל ממנו שם לחם מעיסה אף אם נתבשל או נטגן אח"כ אא"כ היא פחותה מכזית. וכבר העיר שם החזו"א (אות ב') דלדעת הר"ש בפ"ק דחלה דס"ל שבלילה עבה שאח"כ נטגנה נתבטל ממנה השם לחם לענין ברכה ע"כ הך דמנחות לא מיירי במנחת מחבת ומרחשת אלא רק במנחת מאפה תנור.

ונראה דרש"י סובר אליבא דרב יוסף דאע"ג דשם לחם חל בבלילה עבה, מ"מ בישול יכול לבטל השם לחם, אך רק בפרוסה שהיא פחותה מכזית. וביאור הדבר הוא דבישול מגרע חשיבות הפת אך אינו מבטל חשיבותו לגמרי אא"כ חסר גם בשיעור כזית. דזה ברור שהדרך היותר חשובה ליצור פת הוא ע"י אפיה. והראיה לכך, דלדעת רוב ראשונים חל שם לחם אף על בלילה רכה אם אח"כ אפאה וכמו שפסק הרמ"א (סי' קסח סי"ד). ולכן מסתבר דבישול לא חשיב כמו אפייה, אך אין בכחו לבטל חשיבות הפת אא"כ אין בו כזית וכמו שנתבאר.

ובדעת רב ששת י"ל שגם הוא מודה שבישול מבטל חשיבות הפת בפחות מכזית, רק ס"ל דכל שיש לפרוסה צורת הפת לא נפקע ממנה שם לחם לענין ברכת המוציא. [ומעין זה כתבו התוס' לקמן (ד"ה לחם) לדעת ר"ת דרק לענין חלה יש לבלילה עבה שם לחם אף אם בישלו, שחיוב חלה תלוי בשעת גלגול העיסה, אבל לעולם בישול מגרע השם לחם, אלא דלענין המוציא כל שיש לו צורת הפת עדיין יש לו שם לחם.]


ב) אמנם התוס' לא ניחא להו בפירוש רש"י, שהרי בהמשך הגמ' פריך מהא ד"לקט מכולן כזית ואכלן אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אדם יוצא בה י"ח בפסח." ופי' רש"י דמיירי במנחות, דאל"כ מה ענין זה לחביצא, מהיכא תיתי דהך דלקט מכולן מיירי בנתבשלו הפירורין. אבל התוס' (ד"ה לקט) הק' דהיאך מיירי במנחות, הרי כל המנחות באות מצה. אלא ע"כ דמיירי בלקט מיני לחמים סתם, וא"כ מה ענין זה לחביצא.

ויש שתי' דכוונת הברייתא היא שאם עבר והחמיצן ואכלן חייב כרת. ועוד תי' בעה"מ (כו: בדפי הרי"ף) דה"ק בשל חולין כה"ג אם חמץ הוא ענוש כרת. פירוש הדבר, שאם לקט כזית מלחמי חולין כמו לחמי מנחות (דהיינו לחם שנתבשל) יוצא י"ח מצה. [אלא דקצ"ע בזה שהרי כתב רש"י ד"לקט מכולן" היינו פתיתי מנחות, ומשמע דקאי אמנחות ממש.] ואילו התוס' הבין דמיירי בלקט כזית מלחמי חולין סתם, ולאו דוקא לחם שנתבשל, דהא לא דימה למנחות, ולכן הק' דמה ענין זה לחביצא אם חביצא מיירי בלחם שנתבשל.

ולכאורה ע"כ צל"פ בדעת רש"י דמיירי בלחמי חולין ולא בלחמי מנחות ממש. דהא בהמשך הגמ' אוקמי להך ברייתא בבא מלחם גדול. ופי' רש"י שנשאר אותו לחם שלא נפרס. והרי לתנא דבי ר' ישמעאל במנחות פורכן עד שמחזירן לסלתן, וא"כ היאך משכחת ליה לחם גדול. וכבר תמה על זה הצל"ח, עיי"ש מה שתי'. אך לפי בעה"מ י"ל דכוונת הברייתא היא שאם לקט מלחמי חולין כעין לחמי מנחות, דהיינו שלקט מלחם שנתבשל כזית, כל שבא מלחם גדול ונשאר מן הלחם שלא נפרס, יוצא י"ח בפסח. אבל לעולם בפתיתי מנחות לא משכחת לן בא מלחם גדול לדעת תנא דבי ר' ישמעאל.

ולפ"ז ניחא גם מה שהק' רבינו יונה ע"ד רש"י דהיאך לקט מכולן מיירי בפירורי מנחות, הא במצה בעינן שנאכל בכל מושבות, והרי מנחות אינן נאכלין בכל מושבות. אלא מחוורתא דמיירי בלחמי חולין רק כעין לחמי מנחות דהיינו לחם שנתבשל.

עכ"פ מתוך חומר קושיתם פי' התוס' דחביצא היינו פירורין הנדבקין יחד ע"י מרק או ע"י חלב, ולעולם לא מיירי בפירורין שנתבשלו. והחידוש של רב יוסף לפי התוס' הוא בפחות מכזית, דאע"פ שלא נתבשל, מ"מ פקע מיניה שם לחם בפחות מכזית. ולהכי מייתי ראיה ממנחות אע"ג דהתם אין הפירורין נדבקין. ולפ"ז ע"כ צ"ל לדעת התוס' דטיגון לא חשיב כבישול לבטל השם לחם, דאי חשיב כבישול היאך מייתי ראיה ממנחות דאף בלא בישול פקע השם לחם בפחות מכזית אולי שאני מנחות שהן מטוגנות בשמן.

ולענין הלכה המשנ"ב (סי' קסח ס"ק נו) הביא מח' הפוסקים בזה אם טיגון כבישול לבטל השם לחם או לא. ובשעה"צ שם (ס"ק נב) העיר שמדברי התוס' הרא"ש (ד"ה א"ל) משמע שהבין בדעת אביי דס"ל דטיגון לא הוי כבישול, והיינו מאי דבעי למימר דתנא דבי ר' ישמעאל סובר דאף אם פורכן ומחזירן לסלתן מברך המוציא, והא דקאמר לעיל דאם אין הפרוסות קיימות מברך רק במ"מ היינו כשבישלן, ואין לדמות מנחה שנטגנה ללחם שנתבשל. נמצא דיתכן שאף רש"י מודה למסקנא דאין טיגון כבישול לבטל השם לחם.

וכבר מצינו דרש"י סובר דאין טיגון כבישול לענין בשר בחלב. דהא פרכינן בסנהדרין (ד.) "מי איכא דלית ליה יש אם למקרא, והתניא בחלב אמו, יכול בחֵלב אמרת יש אם למקרא", ומשני לבסוף "אלא אמר רב אחא בריה דרב איקא אמר קרא לא תבשל גדי דרך בישול אסרה תורה." ופי' רש"י דע"כ קרא מיירי בחָלב ולא בחֵלב (ולא משום דיש אם למקרא) דליכא בישול אלא בחָלב, אבל חֵלב אינו בישול אלא טיגון. הרי להדיא דס"ל לרש"י דטיגון לא חשיב כבישול לגבי בב"ח. ועי' בפ"ת יו"ד (סי' פז ס"ק ג) שהביא מח' הפוסקים בזה. [ונפק"מ דאינו נאסר בהנאה, דרק בב"ח מה"ת נאסר בהנאה, כמבואר בשו"ע (סי' פז ס"א).]

אבל מאידך, איתא בגמ' פסחים (מא.) "ת"ר במים אין לי אלא במים שאר משקין מנין אמרת ק"ו ומה מים שאין מפיגין טעמן אסורין שאר משקין שמפיגין טעמן לא כ"ש, רבי אומר במים אין לי אלא מים שאר משקין מנין ת"ל ובשל מבושל מ"מ, מאי בינייהו איכא בינייהו צלי קדר." ופי' רש"י שם (ד"ה צלי) דצלי קדר היינו שמבשלין אותו בקדירה בלא מים ובלא שום משקה אלא מים הנפלטין משמנו, למאן דיליף מק"ו הכא שרי, ולמאי דיליף מריבויא האי נמי בשל מבושל הוא.

הרי מבואר דקרבן פסח שטיגנו נתרבה מ"ובשל מבושל". והיה נראה לומר דאולי מזה גופא איכא למילף דטיגון כבישול. אבל מאידך יש לדחות דאולי קמ"ל הך דרשה דאע"ג דלעולם אין טיגון כבישול, מ"מ התורה החמירה לגבי קרבן פסח להחשיבו כבישול. וכן העיר בעם מרדכי (סי' כב).

ונפק"מ – א', לענין לבטל שם לחם, דאף התוס' מודים שבישול מבטל השם לחם היכא דאין בו כזית, אך לשיטתם היינו רק אם נתבשל ולא אם נטגן. וב', לקולא לענין הכשר כלים, שאם טיגון כבישול סגי בהגעלה משא"כ אם טיגון אינו כבישול, דלכאורה אז דינו כאפיה ומסתבר דצריך ליבון. ועי' ברא"ש בפסחים (פ"ב סי' ז) שהביא מח' הראבי"ה ואביו רבינו יואל אם טיגון דינו כבישול וסגי בהגעלה או דדינו כנשתמש בו ע"י האש וצריך ליבון – וע"ע בס' הגעלת כלים (פי"ג הע' ריג). וג', לענין בב"ח וכמו שנתבאר.