לחם פחות מכזית שנתבשל

א) הבאנו מה שנחלקו רש"י ותוס' בגדר ענין חביצא, ושהתוס' כתבו בדעת רש"י דמכח פירושו ע"כ צ"ל דטיגון הוא כבישול, משא"כ לדעת התוס'. ונראה עוד, דנפק"מ אחרינא איכא בין רש"י לתוס', והיא לענין פירורין הפחותין מכזית שנתבשלו. דלדעת רש"י דחביצא מיירי בפירורין שנתבשלו, א"כ מה שנחלקו רב יוסף ורב ששת בפירורין דלית בהו כזית ע"כ מיירי אף כשנתבשלו, ורב ששת (אליבא דרבא) סובר דמברכין המוציא אף על פירורין דלית בהו כזית כל היכא דאית להו תוריתא דנהמא אף אם נתבשלו. וכ"כ התוס' (ד"ה אמר) בדעת רש"י. וע"כ צ"ל דאין הלחם מפסיד תואר שלו עד שנמוח, וכמש"כ המרדכי (סי' קיט), ואין בישול מבטל שם לחם עפ"י דין. אבל לדעת התוס' דלא נחלקו רב יוסף ורב ששת בפירורין שנתבשלו, י"ל דאף רב ששת מודה שאם נתבשל לחם פחות מכזית אין מברכין עליו המוציא אף אם יש לו תוריתא דנהמא, ומאי דקאמר רב ששת דאם יש לו תוריתא דנהמא מברכין עליו המוציא היינו רק כשלא נתבשל.

ואמנם כך כתבו הרא"ש (סי' י) ורבינו יונה דלדינא ישנן ג' חילוקים [עי' בב"י (סי' קסח ס"י) שביאר המקור לכל א' מג' החילוקים של רבינו יונה], שאם נתבשלו פירורי הלחם אין מברכין עליו המוציא אלא כשיש בהן כזית [ואע"פ שאין בהן תואר לחם – וכמו שפי' השו"ע (סי' קסח ס"י), וביאר המחה"ש (על המג"א ס"ק כח) שהכוונה היא דלאחר שבישלו שוב אינו ניכר שהוא לחם], ואם רק נדבקו ע"י מרק או חלב מברכין עליו המוציא כשיש בפירורין כזית או כשיש להן תוריתא דנהמא, ואם לא נתבשלו ולא נדבקו כלל מברכין עליו המוציא אף אם אין בפירורין כזית ואין להן תוריתא דנהמא מ"מ מברכין עליו המוציא משום דכיון שהוא פת בפנ"ע אינו יוצא לעולם מתורת פת. [כבר העיר המג"א (ס"ק כח) דרש"י פליג ע"ד הרא"ש ורבינו יונה.]

והנה בברייתא דלעיל (לז.) חילקו בין אם הפרוסות קיימות או לא. ועי' בתוס' (ד"ה חביצא) שכתבו לדעת רש"י דלרב יוסף "פרוסות קיימות" פירושו שיש בהן כזית, ועיקר החילוק הוא בין אם יש לפרוסה כזית או לא (וכמש"כ בירושלמי). דאם יש לו כזית מברך עליו המוציא אע"פ שנתבשל, ואם אין לו כזית מברך עליו רק במ"מ. אבל לרב ששת שמברך המוציא אף אם אין בפרוסה כזית כל שיש לו תואר לחם צריך לפרש ד"פרוסות קיימות" היינו שלא נימוח בבישול ועדיין יש לו תואר לחם, אע"פ שאין בו כזית. וכן פי' רש"י (לז. ד"ה שהפרוסות) ד"פרוסות קיימות" היינו "שלא נמוחו בבשולן", וי"ל דקאי אליבא דרב ששת דקיי"ל כוותיה. וכן פי' המרדכי (סי' קיט).

אבל לדעת התוס' דאף רב ששת מודה שאם נתבשלה הפת אין מברך עליה המוציא אם הפרוסה פחותה מכזית (וחביצא דקאי עליה רב ששת היינו כשלא נתבשל), א"כ ע"כ צ"ל שאף רב ששת פי' ד"פרוסות קיימות" בברייתא היינו שיש בהן כזית, דאם כבר נתבשל הא אין לו צורת הפת, אבל אם יש בו כזית עדיין יש לו שם לחם גם אם אין לו צורת הפת.

ולדידן דקיי"ל כרבינו יונה נמצא דכל שבישלו והיה בו כזית מברכין עליו המוציא, ואם לא היה בו כזית אין מברכין עליו אלא במ"מ. אבל אם רק נטגן, כגון French toast, ואין בפרוסות כזית יש ספק מה לברך, ולכן אין לאוכלו אלא בסעודה.


ב) ויש לדון לדעת רבינו יונה והרא"ש מהו שיעור בישול כדי לבטל השם לחם באין בו כזית. וכתב החזו"א (סי' כו אות ט') דצ"ל נתבשל כשיעור בישול או כמאכל בן דרוסאי, אבל אם סילקן מיד לא. אמנם המשנ"ב (סי' קסח ס"ק נב) כתב דכל שנתנו בכלי ראשון כשעמד על האש או שהיה עכ"פ יד סולדת בו סגי בכך. ומשמע דל"צ שיעור זמן מסויים אלא כל שנתנו אפי' לרגע. והכי מבואר מסוף דבריו שם שכתב שהאחרונים נסתפקו דאולי אף אם רק עירו עליו רותחין מכ"ר דינו כבישול. ולכאורה כוונתו שהרי נחלקו הראשונים אם עירוי כ"ר דינו כבישול או לא לענין שבת (עי' תוס' שבת מב:). אך צ"ע דהכא הבישול צריך לבטל צורת הפת, וכדמשמע מלשון רבינו יונה, והיאך עירוי לרגע יכול לבטל צורת הפת.

ונראה לבאר דהנה יש לחקור בטעם הדבר שבישול מבטל צורת הפת. ובפשוטו היה נראה לפרש שבישול מגרע צורת הפת במציאות. וכ"כ המחה"ש (על המג"א סי' קסח ס"ק כח) ש"ע"י בישול שוב אינו ניכר שהוא לחם". וכ"כ החזו"א (סי' כו אות א') "דלחם מבושל נשתנה צורתו הקודמת", ובזה מפרש החילוק בין לחם מבושל לעיסה שנתבשלה, דעיסה שנתבשלה יתכן שיהיה לה תואר לחם כל דהו. הרי מבואר דבישול משנה צורת הלחם במציאות, וממילא שפיר יש לחלק בין לחם לעיסה.

אך המשנ"ב (סי' קסח ס"ק מט) כתב ד"אפי' אם נראה שיש עליהם תואר לחם מברך במ"מ דשם תבשיל עליהם." ומשמע קצת דבישול מבטל דין לחם עפ"י דין ולאו דוקא במציאות. וממילא אף אם נראה שיש לו צורת הפת, מ"מ עפ"י דין ע"י בישול לא חשיב כצורת הפת [אולי פירושו דאף אם יש לו צורת הפת מ"מ עפ"י דין נתבטל השם לחם].

והנה מתחילת לשון רבינו יונה משמע דלאחר בישול לא שייך שתהיה צורת הפת ללחם – "דכיון דהוא מבושל לא תואר לחם לו". אבל בסוף דיבור הקודם (ד"ה ולפיכך) כתב דעיקר החידוש של רבא הוא דאף כשלא נתבשל הלחם, אלא הפרוסות הן רק דבוקות זל"ז, מ"מ כשאין בהן כזית אינו מברך המוציא אא"כ יש להן צורת הפת. דמדברי הברייתא לא הוה ידעינן אלא רק כשנתבשלו ואין בהם כזית מברך עליהן במ"מ "מפני שכיון שהוא מבושל ואין בהם כזית אפי' רב ששת מודה שכבר יצא מתורת לחם ואע"ג דאיכא עליה תוריתא דנהמא." ומשמע דע"י בישול יצא מתורת לחם אף אם יש ללחם צורת הפת במציאות. ולפי דברי המשנ"ב ניחא טובא, דלעולם בישול מבטל צורת הפת עפ"י דין, אף אם במציאות נראה שיש ללחם צורת הפת.

ונראה שהמשנ"ב אזיל לשיטתו, דהואיל וס"ל דבישול יכול לבטל צורת הפת עפ"י דין, ממילא ל"צ שיעור בישול, אלא כל שנתנו בכ"ר לרגע, ואולי אפי' עירה עליו רותחין סגי בכך כדי לבטל שם לחם, אף אם נראה שעדיין יש לו צורת הפת. וביאור הדבר הוא דהואיל ואפיה היא הדרך הרגילה להכין פת, ממילא בישול מגרע דין לחם.

[אך יש לעיין לדעת ר"ת אם אפשר לומר דבישול מבטל השם לחם עפ"י דין. שהרי ר"ת סובר דאף עיסה שנתבשלה דינו כלחם ומברכין עליה המוציא אם יש לה צורת הפת. הרי מוכח דבישול אינו מגרע השם לחם. ואולי יש לחלק דאה"נ בעיסה שנתבשלה לא יוכל בישול לבטל ממנה שם פת, אבל כשנעשתה העיסה ראויה לאכילה ע"י אפיה ואח"כ בישלו אח"כ פקע מיניה שם לחם ושוב חשיב כתבשיל.

ועוד י"ל דאולי לדעת ר"ת לעולם לא שייך שבישול יבטל השם לחם עפ"י דין אלא רק במציאות, דאם השם לחם יחול אף בעיסה שנתבשלה הרי מוכח דאין בישול מגרע השם לחם כלל. אלא ע"כ שהכל תלוי בצורת הפת במציאות. וכנראה דעיסה שנתבשלה יש לה צורת הפת, אך יתכן דלחם שנעשה ע"י אפיה ואח"כ נתבשלה תתבטל ממנה צורת הפת במציאות. אבל לדעת הר"ש ושאר הראשונים החולקים ע"ד ר"ת שפיר יש מקום לומר דבישול מבטל השם לחם עפ"י דין.]