לחם העשוי לכותח

א) איתא בגמ' (לז.) טריתא פטורה מן החלה, מאי טריתא וכו' איכא דאמרי לחם העשוי לכותח." וכתב רש"י (לז: ד"ה לחם) דלחם העשוי לכותח פטור מן החלה משום ד"אין אופין אותו בתנור אלא בחמה." והק' התוס' (ד"ה לחם) ורבינו יונה (כו: ד"ה לחם) דהנה ידוע מה שהעלה ר"ת דיש לחלק בין דבר שבלילתו רכה לדבר שבלילתו עבה, שאם בלילתו רכה אינו מתחייב בחלה אא"כ אפאו בתנור, אבל אם בלילתו עבה חייב בחלה אע"פ שלא נאפה בתנור. והביא ראיה לכך ממתני' בפ"ק דחלה (מ"ה) "עיסה שתחילתה ספגנין וסופה ספגנין פטורה מן החלה, תחילתה עיסה וסופה ספגנין תחילתה ספגנין וסופה עיסה חייבין בחלה." ופי' ר"ת ד"תחילתה" היינו בלילתה בתחילה, ו"סופה" היינו הדרך שחיממו. ולכן "תחילתה עיסה וסופה ספגנין" היינו שגלגל אותה מתחילה עבה כמו שאר עיסות ולבסוף אפה אותה באלפס בשמן או בשאר משקין כעין אפיית ספגנין, ו"תחילתה ספגנין וסופה עיסה" היינו שבלילתן רכה וחלולין כמו ספוג אך סופה עיסה שנאפה בתנור כשאר עיסות, ושניהן חייבין בחלה מפני שבא' מב' אלו – או בלילה עבה או אפייה – חל חיוב חלה. וא"כ אמאי לחם העשוי לכותח פטור מן החלה כשעשאו למודין.

ועיי"ש בתוס' שלא תי' כלום אלא נשארו בצ"ע. וכתב המהרש"א דע"כ צ"ל דלחם העשוי לכותח הוי תחילתו ספגנין, כלומר דבלילתו רכה. וכ"כ הפנ"י (ד"ה בד"ה לחם), ומדבריו משמע דס"ל דאף בעשאו כעבין מיירי שבלילתו רכה [ומה"ט העדיף הגירסא דעשאן "כעכין"]. אך א"כ קשיא איפכא, דאמאי בעשאן כעבין חייב בחלה, הא בלילתו רכה ולא נאפה בתנור. ואולי י"ל דבזה גופא יש לחלק בין עשאן כעבין לעשאן כלמודין, דעשאן כעבין מיירי שעשה בלילתן יותר עבה, ומה שקראוהו לחם העשוי לכותח היינו שעשאו כעין לחם שעושין לכותח דהיינו שאפאו בחמה, ומ"מ הואיל ובלילתו עבה חייב בחלה. ואילו עשאן כלמודין היינו שבלילתו רכה ואפאו בחמה, ולכן פטורה מן החלה.

אמנם רבינו יונה שם תי' דעשאן כלמודין פטורה מן החלה אע"פ שבלילתו עבה כיון שלא נעשית לדעת אכילה אלא לחרך אותה באור ולעשות ממנו כותח. כלומר, דמבואר בפסחים (מב.) דכותח נעשה מחלב ומלח ופת שעיפשה, וא"כ לחם העשוי לכותח לא נעשה לדעת אכילה בתורת פת, ולפיכך פטורה משום דדמי לעיסת הכלבים דאמרינן בה במס' חלה (פ"א מ"ח) שאם אין הרועים אוכלין אותה פטורה מן החלה אע"פ שבלילתו עבה כיון שלא נעשית לאכילת בני אדם, ה"נ לחם העשוי לכותח כיון שלא נעשית לאכילה דרך פת פטורה.

ובזה אזיל לשיטתו דסבר רבינו יונה דאין עיסה מתחייבת בחלה אא"כ היא נעשית ע"ד לאכלו בדרך פת, ואף לקבוע עליו סעודה, לאפוקי נהמא דהנדקא. [וכתב שם עוד דמה"ט יש לפטור אטריות מן החלה דאע"פ שבלילתן עבה, מ"מ הואיל ונעשו מתחילה שלא לעשות מהן דרך פת (פי' אלא לאכלן חוטין), לכן פטורין מן החלה.] ומה שעשאן כעבין חייבת פי' רבינו יונה שם (ד"ה ומזה) היינו משום מראית העין, דכיון שנעשה כשאר פת יש לחוש שהרואה יחשוב שלאכילה נעשית ויבוא להתיר ג"כ שאר פת הנעשה לאכילה בלא חלה. ועוד פי' הריטב"א (ד"ה ואיכא) דאם עשאן כעבין הרי מוכח דעל דעת אכילה נמי עשאה מתחילה (ולא עשאו רק לשם לכותח), ולכן חייבת.

ויש להעיר דמדברי רש"י משמע קצת כפי' המהרש"א והפנ"י, דאילו לדעת רבינו יונה אמאי דקדק רש"י לומר דלחם העשוי לכותח אופין בחמה, הא אין זה טעם לפטרו מן החלה כלל הואיל ובלילתו עבה. ואמנם הריטב"א לא הזכיר שאפאו בחמה, ומשמע דאף אם אפאו בתנור מ"מ פטורה מן החלה אם עשאן כלמודין משום דבכה"ג לא חשיב כנעשית לאכילה דרך פת וכמו שנתבאר. אבל בדעת רש"י צ"ע.

ואולי יש ליישב דמה שהזכיר רש"י הא דאופין לחם העשוי לכותח בחמה אין זה סיבה לפטור אלא סימן שאינו מקפיד על עשיית הפת, שהדרך הוא לאפות פת. ומה"ט גופא שאינו מקפיד על עריכת ועשיית הפת דמיא לעיסת הכלבים. והיינו מה שהמשיך רש"י לכתוב שאם עשאן כעבין הא גלי דעתיה דללחם עשאה, כלומר שהוא מקפיד על עשיית הפת, ולכן שוב לא דמיא לעיסת הכלבים, וממילא חייבת מה"ת ולא רק משום מראית העין.


ב) כל זה לדעת ר"ת. אמנם הרא"ש בפסחים (פ"ב סי' טו) כתב דדעת הר"ש בפ"ק דחלה שם היא שהלש עיסה גמורה ודעתו לבשלה במים או לטגנה בשמן פטורה מן החלה. והביא ראיה מהגמ' בסוגיין דלחם העשוי לכותח פטור מן החלה אם עשאן כלמודין. ופי' רש"י דה"ט מפני שאופין אותו בחמה. אלמא דאע"ג דחיוב חלה משעת גלגול קאתי [כמבואר בכמה משניות בריש פ"ג דחלה], כיון דגלגלה אדעתא לאפותו בחמה מיפטר משום דסופו לבטלו מתורת לחם. [ולדידיה צל"פ הא ד"תחילתו" היינו מה היתה כוונתו בשעת הבלילה לאפותו או לבשלו, ו"סופו" היינו מה שעשה לבסוף, וכל שאפאו לבסוף שפיר מתחייב בחלה אף אם מתחילה היתה דעתו לבשלו לבסוף.] ומה שלחם העשוי לכותח חייב בחלה אם עשאן כעבין כתב הר"ש דהיינו מדרבנן מפני מראית העין דילמא אתי לאיחלופי בשאר פת, א"נ דמיירי שלקח חררה קטנה ואפי לה בלא חלה דחיישינן דילמא מימלך אכולה עיסה (ורק בעשאן כעבין איכא למיחש).

הרי שלדעת הר"ש עיקר הטעם דלחם העשוי לכותח פטור מן החלה אם עשאן כלמודין היינו משום דאופין אותו בחמה. ולדעת ר"ת יש לדחות ראית הר"ש בפשיטות לפמש"כ רבי יונה, דהכא ה"ט משום דדעתו לעשותו לכותח ולא לאכלו בפנ"ע בתורת לחם, אבל היכא שדעתו לאכלו בתורת לחם אף אם דעתו רק לבשלו (כגון קרעפלא"ך) שפיר יתחייב בחלה.

וכתב עוד הר"ש שם דבלילתו רכה שאפאה לבסוף חייבת בחלה (כל שמתחילה נתכוין לאפותה). והיינו מאי דאמרינן בירושלמי כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה. וכן אם בלילתו עבה אע"פ שבישלה לבסוף ג"כ חייבת בחלה כל שמתחילה נתכוין לאפותה. ולא נחלק הר"ש ע"ד ר"ת אלא היכא דבלילתו עבה ומתחילה נתכוין לבשלה.