דיחוי בברכת הנהנין ובברכת המצוות
א. ברכות (נא.) אמר רבינא הלכך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך דתניא טבל ועלה אומר בעלייתו ברוך אקמ"ו על הטבילה. ולא היא, התם מעיקרא גברא לא חזי הכא מעיקרא גברא חזי והואיל ואידחי אידחי ע"כ. ובפשוטו מסקנת הגמ' דרק בטבילת גר יכול לברך אח"כ הואיל ומעיקרא גברא לא חזי אבל בשאר ברכות המצוה לא. וכ"פ הרמב"ם פי"א ברכות ה"ה-ז' ע"ש.
אבל עיין באור זרוע הל' ק"ש סי' כ"ה כתב להוכיח שאם שכח ולא בירך על מצוה מן המצוות יכול לברך אח"כ מברכת יוצר אור דמסקינן (יב.) שיכול לברך אחר ק"ש. ושוב כתב וז"ל למדנו שאדם יוצא יד"ח הברכה אחר עשיית המצוה. מעתה היכא ששכח לברך עובר לעשייתו יברך אח"כ כההיא דפ' שלשה שאכלו (נא.) דאמר רבינא הלכך אפילו גמר כל הסעודה כולה יחזור ויברך. אמר רבינא מנא אמינא לה דתניא טבל ועלה כו' ולא היא התם מעיקרא גברא דחוי' הוא והשתא הוא דמחזי הכא מעיקרא גברא חזיא הוא והשתא הוא דאדחי הוי נראה ונחדה וכל שנראה ונדחה שוב אינו נראה. נראה בעיני דליתא לראיה דרבינא מגר, מיהא דרבינא לענין סעודה אתמר... אלא ודאי ההיא דרבינא שאני דמיירי בסעודה דאסור לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה, וכיון דעבר ואכל והגיע ברכה אחרונה צריך לברך ברכה אחרונה [כן הוא הלשון בספר או"ז הנדפס, אכל תיבות אלו האחרונות "צריך לברך ברכה אחרונה" מופיעות בין חצאי לבינה. באמת שבהגהות אשר"י פ"ק דברכות העתיק באופן אחר קצת וז"ל "וכיון דעבר ואכל והגיע ברכה אחרונה הואיל ואדחי אדחי" עכ"ל. ולפנינו יבואר אי"ה.] משא"כ ברכת המצוות הואיל ואין אחריה ברכה אימא אפילו אחר מעשה יחזור ויברך עכ"ל.
ב. דברי האו"ז תמוהים מאד, חדא דמסקנת דבריו דיכול לברך אחר גמר עשיית המצוה סותרת לכ' למסקנת הגמ' הנ"ל. וכן הקשה הש"ך יו"ד סי' י"ט ס"ק ג'.
ג. ועוד מה זה שהזכיר האו"ז דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה, מה זה ענין לכאן, ועיקר החילוק הרי ביאר דבברכת הנהנין נתחייב בברכה אחרונה משא"כ ברכות המצוות ומה הוא מוסיף במה שאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה.
ד. גם עיקר הסברא דכיון שנתחייב בברכה אחרונה א"א לברך ברכה ראשונה אינה מובנת. ולפי הנוסח שהעתיק ההג"א בדבריו משמע דע"י חיוב ברכה אחרונה חל דיחוי בחיוב ברכה ראשונה, וגם זה אינו מובן.
ה. עו"ק דעיקר ראייתו דהאו"ז דיכול לברך ברכת המצוה לאחרי' היא מברכות ק"ש, והתם הרי יש ברכה לאחריה ג"כ.
ו. בגמ' ר"פ כיצד מברכין בעי למילף ברכה לפניה מז' המינים דכתיב בהו ואכלת ושבעת וברכת וקאמר ע"ז הגמ' בזה"ל מה לז' המינים שכן חייבים בבכורים, ועוד התינח לאחריו לפניו מנין. הא לא קשיא דאתי בק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש... אלא סברא הוא אסור לו לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה ע"כ. והנה לכ' קשה דסברא זו דאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה לכ' קאי על ברכה ראשונה, וכן מבואר ברמב"ם פ"א ברכות ה"ב ע"ש, וא"כ עדיין יקשה מנ"ל ברכה אחרונה בשאר מינים חוץ מז' המינים דכתיב בהו ואכלת ושבעת וברכת.
אבל באמת ע"ש ברש"י ד"ה אלא סברא הוא כתב וז"ל דכיון דנהנה צריך להודות למי שבראם עכ"ל, ומבואר מדברי רש"י שהסברא דאסור ליהנות מהעוה"ז בלא ברכה קאי אברכה אחרונה, דכיון שנהנה צריך להודות. וא"כ ניחא דברכה אחרונה בשאר מינים ילפינן מסברא דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה, ושוב ילפינן ברכה ראשונה בק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן.
והרמב"ם פ"ט ברכות ה"א כתב שגם בריח נאמר שאסור ליהנות בלא ברכה, ואזיל לשי' שהאיסור הוא לענין ברכה ראשונה. אבל לרש"י שהאיסור נאמר לענין ברכה אחרונה צ"ל דבריח ל"ש איסור הנאה מעוה"ז בלא ברכה כיון שהוא דבר שאין הגוף נהנה בו כדאיתא בגמ' (מג:).
ולהרמב"ם יקשה א"כ מנ"ל ברכה אחרונה בשאר מינים חוץ מז' המינים. אכן באמת בגמ' (מד:) מבואר דעת כמה אמוראי שלא על כל דבר היו מברכים בנ"ר כ"א על מיני נפשות כביעא ומיני קופרא, ועיין בבהגר"א סי' ר"ח ס"ק י"ט דזה היה המנהג הקדום בזמן המשנה, וא"כ אדרבא מזה סייעתא לסברת הרמב"ם דלברך על שאר מינים לאחריו אינו מכח הסברא דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה דא"כ לא היה מקום לחלק בין המינים. ולרש"י שמא נאמר דהני אמוראי סברי ששאר מינים אינם הנאה כ"כ.
ז. וע"ש בגמ' ת"ר אסור לו לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה וכל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה מעל ע"כ. ולמש"נ שי' רש"י שהאיסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה קאי אברכה אחרונה א"כ גם המעילה היא במחסיר ברכה אחרונה.
[ויש לעיין מדברי הגרעק"א בגלהש"ס (יב.) שכתב שאם החסיר ברכה ראשונה מעל וי"ל דאחר דילפינן ק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש גם בחסרון ברכה ראשונה איכא מעילה. ומ"מ אין הסברא מוכרחת.]
ח. ברמב"ם פ"א ברכות הי"ט דאסור לברך על דבר האסור והראב"ד שם חולק, ותלוי בביאור הגמ' סנהדרין (ו:) הרי שגזל סאה כו' אין זה מברך אלא מנאץ. ובאו"ז הל' סעודה סי' קצ"ה קצת משמע כהרמב"ם, שדימה דין זה למה שאין מזמנים על הטבל ע"ש.
ט. ומעתה נבוא לבאר דברי האו"ז לענין ברכה לאחריו. ונראה דסובר האו"ז דל"ש דיחוי כ"א כשאסור לברך. ולכן בברכת המצוות אף שלא בירך לפניו מ"מ מברך לאחריו, שמעולם לא נדחה מברכה. [וטבילת גר שבאמת היה נדחה מתחילה אבל הוא דיחוי מעיקרא ואינו דיחוי].
משא"כ בסעודה כיון שאכל ולא בירך נאסר מלברך ברכה ראשונה עד שיברך ברכה אחרונה דס"ל כרש"י שהאיסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה קאי על ברכה אחרונה וא"כ עד שלא בירך ברכה אחרונה הוא כמועל כיון שכן א"א לו לברך ברכה ראשונה שהרי הוא מברך על דבר האסור והוי בכלל בוצע ברך. ורק אחר שבירך ברכה אחרונה ופדה המאכל [כלשון הירושלמי ר"פ כיצד מברכין ומהו פדיונו ברכה] ופקע מהמאכל איסור מעילה הוא דיכול לברך ברכה ראשונה. אבל כיון שנראה ונדחה שוב אינו נראה.
י. ועפי"ז מתפרש לשון האו"ז ברוחא מש"כ "דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה וכיון דעבר ואכל והגיע ברכה אחרונה צריך לברך ברכה אחרונה" ע"כ, דתמהנו מה ענין האיסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה לכאן, וגם מהו צירוף הטעמים דאסור ליהנות כו' וגם נתחייב בברכה אחרונה. ולנ"ל מבואר דהכל אחד דהאיסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה הוא גופא המחייב בברכה אחרונה וכשי' רש"י ופשטא דסוגיא דר"פ כיצד מברכים.
יא. וגם גוף הסברא דכיון שנתחייב בברכה אחרונה שוב א"א לברך ברכה ראשונה מבוארת מאד דע"י שנתחייב בברכה אחרונה נדחה מברכה ראשונה דחל ביה איסור מעילה. וביותר מדוייק נוסח ההג"א בדברי האו"ז שגורס "וכיון דעבר ואכל והגיע ברכה אחרונה הואיל ואדחי אדחי", דע"י חיוב ברכה אחרונה נדחה מברכה ראשונה.
יב. וכן ניחא משה"ק דגם בק"ש אי' ברכה לאחריה דמ"מ אין ברכה זו מתחייב מאיסור הנאה מעוה"ז בלא ברכה ול"ש בדין דיחוי.
יג. ולפ"ז דברי האו"ז אינם סותרים לסוגיית הש"ס כלל אלא הוא פירושא דדברי הגמ' דהואיל ואדחי אדחי דהוקשה להאו"ז במה נדחה מברכה ראשונה, והוא מפרש דע"י ברכה אחרונה נדחה מברכה ראשונה וכנ"ל וממילא דבברכת המצוות ל"ש זה כלל דהתם מעולם לא נדחה מברכה, חוץ מברכת הטבילה דשם באמת היה דיחוי ולזה מחלק הש"ס בין דיחוי מעיקרא לבין נראה ונדחה ודו"ק.
יד. ויל"ע דבחולין (פז.) מסקינן דאין דיחוי אצל מצוות. וצ"ל דבגמ' סוכה (לג.) אמרינן שהוא ספיקא ולחומרא, וא"כ מספק אין לו לברך. אבל קשה מזבחים (לג.) דאמרינן דבדבר שהוא בידו אין דיחוי. וכאן הרי הוא בידו לברך.
עו"ק דלשון האו"ז מש"כ דאסור לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה וכיון שעבר ואכל כו' משמע שיש איסור מעילה גם מצד ברכה ראשונה. ויקשה לדברינו.
וי"ל דאיה"נ אחר דילפינן ק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן גם בחסרון ברכה ראשונה יש איסור מעילה. אבל מצד זה אינו נדחה מברכה דהרי כסדר בידו לברך ברכה ראשונה ויפקע האיסור. וכל שבידו לא אמרינן דיחוי כסוגיא דזבחים הנ"ל. אבל אחר שגמר לאכול ונתחייב בברכה אחרונה חל בו עוד איסור מעילה מצד ברכה אחרונה. וא"א לברך ברכה ראשונה עד שיברך ברכה ראשונה ואחרונה להסיר אותה איסור מעילה. וממילא דנדחה מברכה ראשונה שהרי אין בידו לסלק האיסור מעילה שמצד ברכה ראשונה עד שיגמור מלברך ברכה אחרונה, והו"ל נראה ונדחה.
אך צ"ב דמשמע דעכ"פ ברכה אחרונה יכול לברך, ורק מברכה ראשונה נדחה, וקשה למה לא נאמר גם לענין ברכה אחרונה דכיון שחל בו איסור מעילה מצד שהחסיר ברכה ראשונה הו"ל בוצע ברך בברכה אחרונה. צ"ל שבברכה אחרונה ל"ש דין בוצע ברך, כדאיתא בירושלמי פ"ק דחלה הדא דתימא בתחילה אבל בסוף דמים הוא חייב לו, ואף שהמ"מ בפ"א ברכות הי"ט כתב שזהו דוקא בגזל ולא בשאר איסורים דבשאר איסורים ל"ש לומר דמים הוא חייב לו, אבל האו"ז אפשר שמפרש להיפך דבשאר איסורים שהחפצא של איסור נגמר ומברך על השביעה פשיטא דל"ש בוצע ברך לבסוף, אבל בגזל סלקא דעתך דכיון שחייב בהשבון חשיב בוצע ברך גם לבסוף, לזה קמ"ל דאפילו הכי מברך שהחיוב השבון הוא בדמים בעלמא אבל הגזילה עצמה כבר מופקעת מהשבון, וק"ל.
0 comments Leave a Comment