שכר של שעורים ושתיתא רכה

א) כתבו התוס' (לח. ד"ה האי) דשכר אע"ג דשמא יש בו כזית בכא"פ מ"מ אין מברכין עליו במ"מ אלא שהכל, ואפי' לרב ושמואל דאמרי כל שיש בו מה' מיני דגן מברכין עליו במ"מ, הכא לא הוי בהו ממש שעורים דאין שכר אלא טעמא בעלמא, ועוד משום שיש בו עלויה אחרינא בפת, ועוד בשתיה אומר שהכל. הרי משמע דס"ל להתוס' בטעם הג' כסברת המרדכי דכל שהוא לשתיה אין מברכין עליו אלא שהכל, דעל משקה מברכין שהכל. וכ"כ רבינו יונה (כז: בדפי הרי"ף ד"ה ומיא) דמי השלקות דרך לאכול בהן הפת, ולפיכך לא יצאו מתורת אוכל לגמרי משא"כ שכר שעורים.

ועי' ברא"ש (סי' יב) שהביא ב' טעמים הראשונים והשמיט טעם הג'. ומשמע דפליג על יסוד המרדכי. אך לכאורה קשה ע"ד הרא"ש, שהרי כתב לקמן (סי' יח) דה"ט דמי סלקא כסלקא מפני שנכנס טעם הפרי במים ע"י הבישול, ואילו לגבי שכר של שעורים כתב דמברך עליו רק שהכל מפני שאין שכר אלא טעמא בעלמא. והא קיי"ל דכבוש כמבושל [ומדברי השו"ע (סי' רב ס"י) שהביא דעת הרא"ש אף לגבי פירות ששראן במים הרי מוכח דקיי"ל הכי אף לענין ברכות], וא"כ מסתבר שאם נכנס טעם השעורים למים יברך עליו במ"מ.

ובס' מקור הברכה (סי' סב אות ה-ו) תי' עפ"י מש"כ הרא"ש בתשו' (כלל ד' סי' טו) דלא דמי שכר שעורים למי שלקות, "דהנך עיקר בישולם בשביל הירקות הלכך כיון שנתנו הירקות טעם בהם הולכים אחר הטעם." הרי להדיא דס"ל שאם בישל הפרי רק בשביל המים אינו מברך על המים כברכת הפרי. ולכאורה ה"ט דלא שייך לומר טעם כעיקר אלא היכא שבישל הירק בשביל הירק, אבל אם בישלו רק בשביל המים לא חשיב הירק כעיקר, ולכן אע"ג דהטעם שבמים הוא כטעם הירק, מ"מ אין ברכתו כברכת הירק, משום דבכה"ג א"א לומר טכע"ק, ודמי ממש למי פירות שיש בהם טעם הפרי אך אין ברכתן כברכת הפרי הואיל ואין הטעם מחמת העיקר וכמו שנתבאר לעיל.

והוסיף עוד שם (אות ז') בשם תשו' דברי יוסף דלפ"ז יש ליישב מש"כ הרא"ש "ואפשר שאם בישל פרי ונכנס טעם הפירות במים מברך עליהן בפה"ע." דלכאורה תמוה דאמאי כתב רק "ואפשר", הרי זהו עיקר דינו דעל מי בישול מברך כברכת הפרי. אך לפי מה שהעלה בתשו' י"ל דאולי נסתפק הרא"ש אם מבשלים פירות בשביל המים בלבד או אף בשביל הפרי, ואם מבשלם רק בשביל המים לא יברך על המים כברכת הפרי.

ונפק"מ בכל זה לענין מרק עגבניות, שמבשלים העגבניות רק בשביל המרק, וזורקים העגבניות לבסוף, ואף אם אין זורקין אותן אלא נימוחין לגמרי בתוך המרק, מ"מ הא אין מבשלין אותן כדי לאוכלן בתורת ירק מבושל אלא בתורת מרק, ולכן העלו הפוסקים דלפי תשו' הרא"ש יש לברך שהכל על המרק, ולא שייך גביה הך דינא דמי שלקות. ומה"ט נמי יש לברך שהכל על קפה לדעת הרא"ש, שהרי אין מבשלין הקפה אלא לטעם בלבד.

ב) ומה שהעלו התוס' לגבי שכר שעורים דעל שתיה מברך שהכל, כן כתבו גם לקמן (ד"ה והא). דהנה איתא בגמ' "שתיתא רב אמר שהכל נהיה בדברו, ושמואל אמר במ"מ. אמר רב חסדא ולא פליגי הא בעבה הא ברכה, עבה לאכילה עבדי לה רכה לרפואה עבדי לה. מתיב רב יוסף ושוין שבוחשין את השתות בשבת וכו', ואי ס"ד לרפואה קא מכוין, רפואה בשבת מי שרי. א"ל אביי ואת לא תסברא, והא תנן כל האוכלין אוכל אדם לרפואה בשבת וכו', אלא מה אית לך למימר גברא לאכילה קא מכוין, ה"נ גברא לאכילה קא מכוין. לישנא אחרינא אלא מה אית לך למימר גברא לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא הויא ה"נ גברא לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא הויא."

[ואגב אורחא יש להעיר דלכאורה דברי הגמ' צ"ע בתרתי – חדא, היאך אפשר לומר דגברא לאכילה קא מכוין, הרי הכא מיירי בדבר שעיקרו לרפואה (וכמש"כ התוס') ובכה"ג מסתמא אינו מכוין לאכילה. ועוד, מאי איכא בין הני ב' לשונות. וראיתי באג"מ (או"ח ח"א סי' קל) שביאר דלישנא קמא מיירי בא' שלא ידוע שהוא חולה, וא"כ הרואים לא יחשבו שהוא אוכל אותו מאכל לרפואה אלא לאכילה, ולכן לא גזרו רבנן משום שחיקת סממנין אע"פ שבאמת הוא מכוין לרפואה. ולישנא בתרא מיירי אף כשידוע שהוא חולה, ומאי דקאמר דגברא לאכילה קמכוין, פירושו דהואיל והוא מאכל בריאים, ממילא אע"פ שהרואים יודעים שהוא חולה ומסתמא הוא אוכלו לרפואה, מ"מ יחשבו שהוא אוכל גם לשם אכילה – כלומר, שהוא אוכל מאכל זה במקום מאכלים אחרים לשם אכילה משום שרוצה גם הנאת הרפואה – ובכה"ג לא גזרו רבנן משום שחיקת סממנין. וכן משמע בתוס' (ד"ה והא) שכתבו דאפי' עיקרו לרפואה כיון שראוי לאכילה שפיר דמי, וברשב"א (סוף ד"ה ואי) כתב ד"כיון דתורת אוכל יש להן אע"פ שאינו אוכלן אלא לרפואה אפי' הכי שרו."]

שוב איתא בגמ' שם "וצריכא דרב, דאי מהאי הו"א לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא הויא, אבל הכא כיון דלכתחילה לרפואה קא מכוין לא לבריך עלויה כלל, קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי." וכתבו שם התוס' דאינו מברך עליו אלא שהכל "כיון שאינו עשוי לסעוד כי אם לשתות, וא"כ כל דבר שיש בו מחמשת המינין ואינו עשוי לסעוד כי אם לשתות כגון שכר וכיוצא בו מברך שהכל." הרי דס"ל להתוס' דה"ט דמברכין שהכל על שתיתא רכה ולא שהכל משום דעשויה לשתיה ולא לאכילה.

ולכאורה צ"ע, דהא בתחילת הגמ' אמרינן דרב סבר שמברכין שהכל על שתיתא רכה משום דלרפואה עבדי לה. ותי' רבינו יונה (כז. בדפי הרי"ף ד"ה שתיתא) דה"ק אם היתה רכה כמו שדרך לעשותה לרפואה, אע"פ ששותה אותה להנאה אינו מברך עליה שהכל. [ומאי דאמרינן במסקנת הגמ' דהו"א כיון דלכתחילה לרפואה קמכוין לא ליבריך עלויה כלל קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי, אין הכוונה דמה שמברכין שהכל היינו משום דלרפואה קמכוין, אלא דסד"א דמשום דמכוין לרפואה לא יברך כלל, קמ"ל דמברך אלא דהואיל ואינו אלא שותה לפיכך מברך רק שהכל.] וכן מוכח מלשון הרמב"ם בהל' ברכות (פ"ג ה"ג) שכתב "ואם היה רך כדי שיהיה ראוי לשתיה מברך עליו בתחילה שהכל." הרי שהעיקר הוא מה שנעשה לשתיה, ולא מה שנעשה לרפואה.

אמנם הריטב"א (ד"ה הא בעבה) כתב "רכה דלרפואה עבדי לה ואין דרך לאכלה כך, מברך שהכל, דכל אכילה שלא כדרכה מברך שהכל." ומשמע שהבין דה"ט שמברך שהכל על שתיתא רכה מפני שהיא אכילה שלא כדרכה [ומאי דאינו מברך כלל על שמן אם שותהו לבד אולי היינו משום דמזיק את גופו], א"נ יל"פ דאינו מברך אלא שהכל על שתיתא רכה מפני שהיא מיוחדת לרפואה ואינה מאכל כלל. וכן מבואר קצת מדבריו שם (ד"ה א"ל). והוסיף עוד הריטב"א שם דמה שמותר לאוכלה בשבת אע"פ שמיוחדת היא לרפואה היינו משום דהיא גופא מזון גמור היא כשהיא עבה, וכשהיא רכה אין בה שינוי מזון אלא שמרבה בה מים, וכיון שהיא גופא מזון גמור מותרת בשבת דבכלל כל האוכלין שאדם אוכל לרפואה בשבת. [ואע"ג דגם בשותה שמן ע"י אניגרון הרי הוא שותה השמן לרפואה, עי' ברשב"א (ד"ה שתיתא) שתי' דהתם עיקר הנאתו בדרך שתיה משא"כ בשתיתא דעיקר הנאתו בדרך אכילה כשהיא עבה.]

ועי' ברש"י (ד"ה ה"ג) שכתב דכיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי "שהרי מאכל הוא". ולכאורה א"א לפרשו כמו הריטב"א, דאי חשיב כמאכל הרי שאינה מיוחדת רק לרפואה, אלא ע"כ כוונתו דהדרך הוא לעשותו לרפואה אבל מ"מ לפעמים גם אוכלים אותה. ולדעת רש"י צריך לפרש כמו התוס' ורבינו יונה דמה שאין מברכין על שתיתא רכה אלא שהכל היינו משום דאינו אלא לשתיה.


ג) ולכאורה צ"ע בשיטת התוס', דהא מבואר בגמ' לעיל (לו.) שאם שותה שמן ע"י אניגרון לרפואה מברך עליו בפה"ע אע"ג דאין זה אלא שתיה בעלמא. ואולי אפשר ליישב [וכך ראיתי בס' מורשת משה (עמ' רפג)] דשאני שמן זית דחשיב כמאכל ולא כמשקה אע"פ שהוא נוזל וא"צ ללועסו אלא שותים אותו. והראיה לכך שהרי כתב בס' החינוך (מ' תמד) ד"שיעור אכילת השמן לחייב עליו הוא בכזית וכו' ואע"פ שהוא משקה לאכילה הוא עומד". וכ"כ הרמב"ם בהל' מע"ש (פ"ב ה"ה). וביאר האמרי בינה (או"ח ריש סי' יז) דכוונת החינוך הוא דהואיל והשמן זית עומד לאכילה, לפיכך אף אם הוא שותה אותו בצורת משקה לאו שם שתיה ע"ז.

וביאור הדבר הוא, דרק מה ששותים כדי לרוות צמאון נקרא משקה (דהיינו beverage), אבל כל שאינו שותהו לטעם זה נקרא מאכל. ועי' במג"א (סי' רה ס"ק ו) שהביא ראיה לכך מהא דאמר ר"ל ביומא (פ:) ציר שע"ג ירק מצטרף לככותבת ביוה"כ, פשיטא מהו דתימא משקה קמ"ל כל אכשורי אוכלא אוכלא הוא. הרי שנוזל דינו כאוכל אם אינו נאכל בתורת משקה.

ושוב הביא המג"א שם בשם המרדכי שמי שלקות מברכין עליהן בפה"א הואיל ועיקרו לטיבול ולא לשתייה, אבל מי תותים שעומדים לשתייה מברך עליהן שהכל. ומבואר שהבין דכוונת המרדכי אינה דעל שתיה מברכין שהכל, אלא דעל משקה מברך שהכל, וכל שעומד לשתיה דינו כמשקה. וכן מוכח מהראיה שהביא המרדכי מהא דשבת (קמד.) דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי. הרי שאין הדבר תלוי אם הוא לח או יבש, אלא אם הוא נאכל בתורת מאכל או בתורת משקה.

וכבר האריך בזה הגר"צ שכטר שליט"א בס' בעקבי הצאן (סי' ו), ועיי"ש שיצא לדון במנהג העולם שנהגו לברך שהכל על יין שרף [עי' גם במסורה (ח"ה עמ' סד)]. דהנה הגר"ח מוואלוז'ין תמה על מה שנהגו לקדש על כוס של יי"ש בשבת בבוקר בחשבם שדינו כחמר מדינה, דהואיל ואין העולם שותים אותו למלא צמאון לא חשיב כמשקה וכמו שנתבאר אלא דינו כמרק נוזל שהוא כאוכל ופשוט הוא דמרק אין דינו כחמר מדינה. ומה"ט נמי י"ל שברכתו במ"מ הואיל ואין שותין אותו לרוות צמאון.

ובחוברת "עם התורה" (תשד"מ ח"ח) הביאו שהגאון מקאז'וגלוב העלה דמה"ט נהגו לקדש על יי"ש פחות מכשיעור מפני שרק הז' משקים המכשירים לקבל טומאה מיקרו בשם משקה ושיעורם ברביעית והשאר כולל מי פירות וכדומה שיעורם בכזית. [עי' בט"ז (סי' ערב) שכתב דהואיל ודרכו לשתותו פחות מכשיעור זה מקרי שיעורו, אע"ג דהוי פחות מרביעית, וע"ע בח"א הל' שבת כלל ו' שכתב דאף ביי"ש צריך לשתות כשיעור, וכן הביא המ"ב (סי' ערב)]. והעיר הר"צ שכטר שליט"א שם דלכאורה צ"ע דאם דינו כאוכל ושיעורו בפחות מרביעית, א"כ מה"ט גופא י"ל דלא חשיב כחמר מדינה וכטענת הגר"ח מוואלוז'ין.


ד) אך עדיין קשה מהא דקיי"ל דמיא דסלקא כסלקא, ומשמע דאף אם שותה המים מברך בפה"א אע"ג דאינו אלא שתיה בעלמא. וכן הק' המאירי (ד"ה שתיתא), והוכיח מזה דע"כ מאי דאין מברכין אלא שהכל על שתיתא רכה היינו משום דעיקרו לרפואה ולא משום דאינו אלא שתיה.

ובדעת המרדכי ע"כ צ"ל דס"ל דלעולם אינו מברך בפה"א אם שותה מיא דסלקא אלא רק כשאוכלו בתורת מרק. אך א"א לפרש כן בדעת הרמב"ם, שהרי הוא כתב (פ"ז ה"ד) שמברך בפה"א על מי שלקות "והוא ששלקן לשתות מימיהן, שמימי השלקות כשלקות במקום שדרכן לשתותן." הרי משמע דס"ל דאף אם שותה מי השלקות מברך עליהן בפה"א. ומאידך, העלה הרמב"ם (פ"ג ה"ג) שמברך שהכל על שתיתא רכה מפני שהיא ראויה לשתיה.

לכן נראה לפרש דעת הרמב"ם באופן אחר, וכך אפשר ליישב גם לדעת התוס', דאולי לא נתכוונו הרמב"ם והתוס' לומר דעל כל שתיה מברך שהכל, אלא עיקר כוונתם היתה דלא נאמרה ברכת במ"מ בתערובת של ה' מיני דגן אלא במאכל ולא במשקה. וכן משמע מלשון התוס' (ד"ה והא) ד"כל דבר שיש בו מחמשת המינין ואינו עשוי לסעוד כי אם לשתות כגון שכר וכיוצא בו מברך שהכל". הרי שהדגישו דדין זה נאמר רק בה' מיני דגן. ועוד כתבו דה"ט משום דשתיה אינה עשויה לסעוד (ולא משום דאינו אכילה).

ומעין זה כתב האבן האזל בהל' ברכות (פ"ח ה"ב) בביאור דעת התוס' דמשקה לא חשיב כמזון, ומש"ה אין מברכין עליו במ"מ. ובס' עם מרדכי (סי' כ אות א') העיר דהכי מוכח גם מהריטב"א (לז. ד"ה כל) שלא נתקנה ברכת במ"מ בה' מינין אלא כשאוכלן למזון משא"כ בכוסס את החטה. וה"ה נמי י"ל לגבי משקה.

והנה כתב הרמ"א (סי' רב ס"ד) שאם שותה שמן עם אניגרון ואינו מכוין לרפואה מברך שהכל על האניגרון. והק' המג"א שם (ס"ק יא) מהא דמיא דסלקא כסלקא. ותי' הגר"א דשאני הכא שאינו אלא לשתיה וכמש"כ התוס' (לח.). והנה מדברי הגר"א מוכח דס"ל דסברת התוס' נאמרה אף שלא בה' מיני דגן. [ואין להקשות עליו מהא דמברכין בפה"ע אם שותה שמן ע"י אניגרון לשם רפואה, די"ל כמו שנתבאר לעיל דשמן לא חשיב כמשקה אלא כאוכל, אבל מי אניגרון בודאי חשיב כמשקה.]

אך דעת המג"א צ"ע, דאין לומר דס"ל דסברת התוס' נאמרה רק לגבי ה' מיני דגן שטעמם נתערב במשקה, שהרי הוא בעצמו (סי' רה ס"ק ו) הביא דעת המרדכי דכל שהוא למשקה מברכין עליו שהכל. וע"כ צ"ל שהבין המג"א דאניגרון חשיב כמאכל (וכלשון המחבר "ואם אינו מתכוין וכו' אלא לאכילה").